טוראית בנארי שושנה ז"ל

/יגור/ (אוגוסט 1946, לאחר שחרורה ממעצר עתלית, לאביה ולאח העצורים ברפיח)
שלום לכם...
גלגל החיים סובב ועושה את שלו. לנו הביא עתה ימי חושך ופרעות. מאז ראיתכם בפעם האחרונה, הייתי קרוב לשבוע ימים בחיפה. נדמה לי שתבינו מה אומר בילוי זמן בחיפה במרחק פסיעות אחדות מהבית, מבלי יכולת גישה אליו. אבל גלגל החיים סובב וגם זה חלף.
גישתי הראשונה במשקנו היתה עם מדי החקי. הרגשה "נעימה" למדי. אבל גם הרגשה זו עברה. בימינו הזמן יקר, ואין פנאי להתרגש. החיים תובעים את שלהם. למחרת בואי התחלתי לעבוד במקצועי הישן. רעש העופות השכיח לשעות אחדות את כל שהתרחש. כן, מראה ביתנו מדכא קצת, אבל את זה אין לתאר במלים. המשק שוקק חיים מרוב אדם. הנכונות לעזרה רבה. - - -
הקטנה התגברה במשך תקופה קצרה, בלי הפסק מדברת עליכם. והגדולה מודאגת קצת. הניר אינו מרשה לי לכתוב, אף על פי שיש הרבה מה לספר ומה לשאול.
בברכת חזק, ולהתראות בביתנו אני מסיימת את מכתבי.
(בלי חתימה)

מכתבים נוספים נמצאים בחוברת 'שושנה בנארי' בהוצאת משק יגור ניסן תש"ט החוברת נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

/כפר רופין/ 29.11.46
שלום לך ב...
- - - הביתה אני כותבת הרבה, עם אמא הייתי תמיד גלוית לב, כעם חברה, ומפני סבה פשוטה ומובנת. אני רואה בה (וכמובן שזה כולל את כל המשפחה) את האדם היחידי שבאמת רוצה בטובתי. - - - אבל בכל זאת, יש דברים שלאמא לא כותבים, כי אני משתדלת תמיד, שהרושם יהיה שהכל הולך למישרים. קשה להגיד, שאמנם לא כך הוא הדבר, אבל כל אדם בכל מצב ובכל חברה שהוא נמצא, יש לו שאלות משלו והוא אינו משלים עם כל הדברים במאת אחוז.
תסלחי לי שנטיתי הצידה ושכחתי את העיקר. לעשות הכרה בינך ובין הקיבוץ. ואתאר כאילו אין לך כל מושג עליו. המקום נמצא בעמק בית שאן. הישובים העברים בסביבה הם: מעוז, טירת צבי ועוד קיבוץ השייך להפועל המזרחי, נדמה לי כי שדה אליהו שמו. הסביבה הקרובה לנו ביותר היא ערבית. והיחסים עם הערבים אינם תקינים. מצד צפון זורם הירדן ומרחוק רואים את כל שלשלת ההרים. הקיץ פה חם מאוד, בחורף פחות גשמים מאשר אצלנו, אבל קר יותר. הבוץ גדול מפני שאין כאן אבנים, וכדי למצוא אבן אין לי ברירה אחרת אלא לנסוע ליגור.
עוד לא הספקתי לעמוד על מצבם המשקי, אבל עד כמה שידוע לי הרי בריכות הדגים הן פה הענף העיקרי. אינני זוכרת אם כבר כתבתי לך שעבדתי במוסד ילדים חמש שעות, וכל חמש השעות רחצתי רצפות, לכן מהרתי להוציא את רגלי משם. נכנסתי לעבוד בחדר האוכל. בדרך כלל המכסימום של שעות העבודה הוא 8.5. במטבח עובדים 9.5 שעות. היחס מצד החברים והחברות הוא עדין וטוב. האוכל יותר טוב מאשר ברוב המשקים, אבל טעמו צ'כי. אני היחידה שלא התרגלתי אליו
- - - יש פה 120 חברים וארבעים ילד. פה כולם עוד צעירים. בחורות בנות 26 חושבות את עצמן לזקנות...

בינתים שלום
שושנה

מכתבים נוספים נמצאים בחוברת 'שושנה בנארי' בהוצאת משק יגור ניסן תש"ט החוברת נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

/בית הערבה/ 4.12.47
אושרה המדינה העברית!
הפחד לקראת המחר רודף את השמחה. דם יהודי נשפך תמיד לשוא, אבל עכשיו הוא נשפך בשביל עתידנו.
ברגע שנודע לי על החלוקה שמחתי, אבל עם השמחה מדאיג חוסר הבהירות והבטחון. נסעתי בערב לירושלים וראיתי שכרות כללית על פני כולם. רצו ברחובות כמשוגעים, שתו יין באמצע הרחוב. ילדים נסעו על מכוניות משורינות וצעקו. הלכתי ברחוב וראיתי את כולם כל כך זרים לי בשמחתם המתפרצת. ומה שיגורתי בא לנו. כל שעה שומעים על פצועים והרוגים. בכמה מליונים כבר עלתה לנו המדינה, ומי יודע בכמה תעלה לנו עוד. אבל אני בטוחה בכוחנו וביכולתנו להשתלט על הקמים עלינו.
- - - אמא, אני מאחלת לך שתצליחי בחג. ואם הילדים יופיעו בהצלחה בינונית, גם זה לא נורא. אני בכלל חושבת שהחג הוא בשביל הילדים, ואם תצליחי ליצור אצל הילדים הרגשה של חג, זה מספיק בהחלט. ההורים אינם מוכרחים להתפעל. את מטפלת בילדים, ואין את צריכה לדאוג להתרגשותם של ההורים. - - -
אצלי הכל כרגיל. עובדת במחסן הבגדים. הם מתפעלים מגיהוץ הבגדים שלי. אף פעם לא ידעתי לגהץ יפה, וכאן איזו יד אלוהים היתה באמצע. אני בעצמי מתפלאת על כך. - - -

למשפחתי הקטנה
מבתכם באהבה!

מכתבים נוספים נמצאים בחוברת 'שושנה בנארי' בהוצאת משק יגור ניסן תש"ט החוברת נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

קשים היו חיי שושנה בשנות ילדותה. בעודה בגיל הגן עברנו עם הילדים מירושלים ליגור בגיל רך נעקרה מסביבה אהובה עליה, סביבה שבה ספגה רשמים ראשונים, בה חיבבוה וכיבדוה והיתה אפופה אוירה ידידותית חמה. בבואנו ליגור, נתקלה במקרה ב"קבלת פנים" קרה וזועמת במקצת, מצד אי-אלה ילדים בגן. עקירה זו ממקום מטעה, מעבר זה לסביבה חדשה זרה לה וקבלת פנים זו - גרמו, כנראה, למשבר נפשי בחייה, אשר רישומו היה ניכר זמן רב. קמה מעין מחיצה של אי-אמון, מעין מסך של חשדנות ומרי נפרש בינה ובין החברה החדשה בתוכה גדלה והתחנכה. זה כנראה השפיע גם על יחסה ללימודים. אי הצלחות ראשונות בשטח זה שוב העמיקו את הניגודים וגרמו להרגשת נחיתות. וכך "הסתבכו" העינינים. כתוצאה מזה נשאר איזה משקע נפשי מר במעמקי לבה.
אך כל הרגשות האלה היו חבויות עמוק בנפשה. סגורה ומסוגרת היתה שושנה בסבלה. שריון של התבודדות ושתיקה העלתה על עצמה, ועין זר לא תחדור לצפונות נפשה. גם בכי לא ידעה מעודה. בכח נפשי רב כבשה את רגשותיה ונמנעה מתגובה ישירה על ה"פגיעות" שנפגעה. אף המטפלת שהשתדלה לקרב אותה, לרכרך את קשיות ערפה ולהביאה לידי התגלות למען הקל עליה, - לא תמיד הצליחה לפתוח סגור-לבה. ופעם כשראתה את שושנקה פורצת בבכי - רווח לה. כי האמינה שהנה תשיח את כאבה ויוקל לה. אמנם זכתה מטפלת זו, לאמון ולאהבה אין קץ מצד שושנה במשך כל תקופת נערותה, גם בצאתה מכתלי בית-הספר וגם בלכתה לשירות לחטיבה. ומדי בואה הביתה, אחרי ברכת שלום ראשונה להורים, היתה מיד רצה להתראות עם המטפלת ולשוחח אתה קצת.
סגורה היתה שושנה, מתבודדת. הרבתה לקרוא. קראה בעיון והעמיקה לחדור לנפש הגיבורים המתוארים בספר. נתחה את התנאים והמסיבות וחרצה את משפטה על הנידון. ואיזו הרגשה מוסרית עמוקה היתה טבועה בה, חתירה לאמת ויחס ישר וצודק לכל. איזו סלידה פנימית מזיוף והסוואה, מהסתגלות ומהשלמה עם הרע. הרגשה זו היתה לה לקו בהנהגותה בחיים, ביחסה לחברים ולחברה ובדעותיה על החומר שקראה, - בחינת שלטון המצפון על המחשבה הרגש והיחסים. מעטים הספיקו להכיר אותה, זה אך החלה לחיות, לעבוד ולהתגלות. והנה, בעבודה בענף וגם במקצועות שעסקה בהם בשרתה בחטיבה, נתגלו כשרונות ויכולת. היא הצליחה בקורסים שונים והוטלו עליה תפקידים רציניים. זכתה ליחס של הערכה והוקרה רבה מחברים שעבדה ופעלה אתם יחד, ועם כמה חברות קשרה גם קשרי ידידות עמוקים ולבביים.
עם לכתה מהבית, העמיק יחסה ליגור, להורים, למשפחה ולענף בו החלה את צעדיה הראשונים בעבודה ואליו התקשרה.
והנה בא האסון יעד לה הגורל להיות בשיירה זו להר הצופים, שהושמדה בידי מרצחים
אילן צעיר, מתלבלב, נגדע בגננו.

דברים נוספים לזכרה מצויים בחוברת 'שושנה בנארי' בהוצאת משק יגור ניסן תש"ט החוברת נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

עם שושנה נפגשתי בתחילה ברמת יוחנן. לא הספקתי להכירה והנה עברה למקום אחר. שם בלתה שנה תמימה כעבוד שנה נפגשנו ברמת רחל. כאן הכרנו אחת את רעותה. אף התידדנו במידה רבה.
בהתחלת המאורעות ירדנו כולנו לבית הערבה והיינו שם, כשבועיים ימים. פה ניתנה לי האפשרות, לעמוד על טיבה של שושנה, וידידותינו גברה. אחרי זמן מה, נמצאנו שוב יחד בירושלים.
לפעמים ישנה הרגשה, שמפריזים בשבחו של אדם אשר איננו, ולא פעם גורעים על ידי ההפרזה, מערכו של האדם כפי שהיה בעודנו בחיים. אולם נדמה לי, שהערכתי שלי, אין בה מן ההפרזה. שושנה היתה אחת הבחורות האמיצות ביותר שפגשתי בחטיבה. היא היתה בין אלו אשר תמיד שמרו על כבוד הבחורה בפלמ"ח והאמינה כי הבחורה מסוגלת לבצע תפקידים נועזים כמו הבחור.
בהופעתה החיצונית היה משהו שמשך את תשומת לבם של האנשים אשר היו במחיצתה. הבדל מסוים היה בין שושנה לבין רבות מאתנו. בעוד שרבות מחברותנו כשנדרשו למלא תפקידים מסוימים, עשו גם את חשבונן האישי, הרי שושנה לא פעם ויתרה על שלה, למען צרכי הכלל.
וכשם שהיתה חיילת אמיצה, כך היתה קשורה בכל נימי נפשה לבית. עודני זוכרת. בזמן היותה ברמת-רחל קראה כל מכתב מהבית פעמים ושלוש. תמיד חיתה באוירה משפחתית שלה - ביגור. קשה להתנחם במות חברה טובה ועל אחת כמה וכמה - לשכל בת כשושנה
תמר הפט

דברים נוספים לזכרה מצויים בחוברת 'שושנה בנארי' בהוצאת משק יגור ניסן תש"ט החוברת נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.