טוראי גורביץ שלמה שמוליק ז"ל

הוא היה ילד ער ובמידה שהתבגר נעשה רציני יותר וסדור. אבל את הקמת המדינה קיבל בהתלהבות יוצאת מהכלל.
זכרוני בקורו הראשון, בשובו מבי"ס כדורי אחרי הכרזת הקמת המדינה. אך נכנס הביתה טפח לי על שכמי ואמר: אבא, כבר יש לנו מדינה! וכשראה כי ענן כיסה את פני, כי ידעתי מה שעוד עומד לפנינו, השתתק ואחרי רגע הוסיף: אין דבר אבא, אל דאגה, יהיה טוב... התכונן למערכה בכל הרצינות המיוחדת לו, וכל דאגתו היתה, שלא נתנו לו מהמוסד להתגייס לצבא. המערכה הקשה השפיעה עליו עד מאד. בכאב רב היה מספר על חבר או מכר שנפל בקרבות.
בכל ביקור בבית היה רץ לבית החולים לבקר חבר שנפצע. אהב את חבריו בלי גבול ובהערצה מרובה דיבר על בן מבני המושב שנפצע פצעים קשים. גדול מאד היה צערו כאשר הגיעה הידיעה על נפילת חברו, אריה בן הלל, שהיה אהוב עליו ביותר.
בכל פעם שהיה מבקר ביקור קצר בבית, לא פסקה מלבו הדאגה, שמא יתקיפו את ביה"ס כדורי והוא לא יהיה שם, כי יש לו תפקיד אחראי בהגנת המקום. כשבוע לפני נפילתו קיבלנו מכתב ממנו, כי סוף סוף הצליח להתגייס וגם הספיק להישבע יחד עם כל החיילים, פעם שאלתיו: איך אתה יכול להיות חייל ברגל הפגומה שלך? ואם יהיה צורך לסגת - מה תעשה?
התשובה היתה: אסור לנו לסגת.
כשביקרנו את סג'רה יחד עם כל ההורים השכולים, הובילו אותנו למקום ששם התנהלו הקרבות. הדרך היתה קשה מאד. טיפסנו על הרים וסלעים. שאל אותי חבר המושב שהלך אתנו (שאלה שאני עצמי שאלתיה בלבי בלכתי בדרך זו) איך יכול היה שלומיק ברגל שלו, לטפס בדרך זו? וכשהגענו למשלט על פסגת ההר שמעתי בחור אחד אומר לחברו: - התראה? פה נפל שלמה גורביץ. ומפי מפקדו שהיה במקום, נודע לי שהוא נשאר האחרון במקומו והמקלע בידו לחפות על הנסיגה, הוא עצמו לא נסוג.

א ב א

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

התחלנו להתקרב זה לזה בחורף ה'תש"ב בתקופת ה"קַשָרִים"
חמשה חברים מהמקום היינו במחלקה זו, אבל מאחר ששמוליק ואני נמצאנו "זוג" מתאים בקרב מקלות, היינו מתאמנים תמיד יחד. אכן היינו מכים זה את זה בזהירות רבה ובסיפוק רב. מתוך מכות הדדיות היינו, פעמים פוגעים ביד ואז היינו דואגים ומצטערים יותר מהזולת הנפגע...
אולם מה שקירב אותנו בעיקר, היה המשבר הנפשי שעברנו באותו זמן. משבר זה, עבר אז גם על חברים אחרים. וכל אחד ניסה לפתור אותו או להתחמק ממנו בדרכו שלו. ההרגשה היתה, כפי שהתבטא אחד החברים האלה כי אנו חיים "חיי חיות עלובים"חסרי טעם וחסרי תכלית. שלומיק היה מלא בהרגשת יאוש מן החיים ובטול ביחס אליהם, ומאחר, שמצא בי אוזן קשבת והכיר כי עברתי אותו משבר - היה נוטה תמיד "להשתפך" ולשוחח אתי על נושא זה.
סיבות המשבר היו נעוצות באופיינו וגם בחינוך החברתי שחונכנו. רגילים היינו כל השנים לאותה חברה קבועה בנוער העובד, והרגשתנו היתה טובה, רק כאשר כל החברה היתה יחד. אולם לא פותחה בנו היכולת למצוא עניין כל אחד לבדו או להתקרב אל זולתנו התקרבות אישית. בתקופה ההיא התפוררה הקבוצה שלנו בנוער העובד. חברינו הנערים, שבחברתם היתה הרגשתנו חפשית, התפזרו, ואף כי היינו נפגשים לפעמים עם הבנות הבודדות שנשארו, לא היתה לנו כל אפשרות נפשית להגיע לידי יחסי ידידות. הרגשתנו היתה, שאין לנו יכולת לקשור קשרים חדשים במקום זה, עם אנשים שגדלו אתנו יחד. נדמה היה לנו, כי במקום חדש נהיה יותר חפשים בנפשנו ונהיה מסוגלים לקשור קשרי חברה. זאת היתה אחת הסיבות החשובות, שהניעו את שלומיק לעבוד בבי"ס כדורי.
....
כשהתחיל אי השקט בארץ, בעקבות החלטת האו"ם על הקמת המדינה, סבלנו שנינו מההרגשה שאיננו הגונים ביותר, משום שאין אנו ביחידה לוחמת. משנינו דרשו להישאר צמודים לעבודתנו, וכשם, שסבלתי מזה שלא התקיפו את סדום, כך סבל הוא שהוא יושב בשלוה בכדורי. בהרגשה זו נפרדתי משלומיק לאחרונה, כמדומה - בשבט ה' תש"ח. מאז ניתקו אותנו תנאי המלחמה.
כשבאתי לבקר את הוריו, אחרי מותו נודע לי כי בחדשי חייו האחרונים התיידד שלומיק עם בחורה, עולה חדשה, ובזאת הקיץ הקץ על כל המשברים הנפשיים... בתקופת חייו האחרונה, ספרה אמו, היה מרוצה מאד ושמח על התמורה הגדולה שחלה בנפשו.
אבל את שמחתו זו דיכאה ההרגשה שהוא עומד מן הצד, בשעה שהישוב עומד על נפשו - והוא הוכרע והתגייס. אולי אז, בימיו האחרונים, כאשר המוות כבר עמד להשיגו - זכה להיות חפשי ומשוחרר מכל משבריו והתלבטויותיו.

מפי דניאל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

שלמה היה מקלען ביחידתו. האויב הסתער מספר פעמים על המשלט שעליו ישבו אנשיו, שלמה עצמו התנהג למופת והראה דוגמא נאה ואמיצה של חייל עברי. הוא לא הרפה מהמקלע אפילו לדקה אחת - קצר באויב ככל יכולתו, עד שאירע המקרה וכדור תועה פגע בראשו והוא נפל מת במקום. מצאנוהו אחר כך, כשהוא שוכב וחובק את המקלע אל חזהו.
שלמה היה שבועות מעטים מגויס ביחידתנו. היה עלם שקט וצייתן ותמיד ידע למלא את המוטל עליו באמונה ובתבונה. אני תקוה, שמכתבי זה יעזור לך, ולו במעט, להתגבר על כל העובר עלייך בתקופה זו. ועוד אני מקוה שבבנין ארצנו ותקומת מדינתנו תנוחמו.

מ"פ ראובן רין

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.