טוראי הורביץ נחום נוניק ז"ל

היינו שלושה חברים

אני ונוניק נפגשנו בבית הילדים בלובלין, שנפתח בסוף 1944. נוניק היה גדול ממני בשנה. במסמכים שלו כתוב שהוא נולד ב-16 ביולי 1931, מפני שכולנו נרשמנו כילידי 1931, אחרת לא היינו יכולים לצאת מקפריסין. האנגלים לא שיחררו מבוגרים יותר. ככל שאני זוכר, הוא היה יליד שנתון 1929. חברנו אריה ארבוס היה יליד 1930 וגם אני, ובתעודה רשמנו כולנו 1931, וכשהגענו ארצה היה בלגן ולא היה מי שיתקן. את אחותי, הגדולה ממני בשנתיים, גם כן עשו לילידת 1931, וכך נעשינו תאומים בהבדל של שלושה חודשים...
כשהייתי בבית היתומים בלובלין היה לי התקף במעי העיוור. היות שבית החולים לילדים בלובלין היה נוצרי, המנהלת לא רצתה שילד יהודי יאושפז שם, ושלחה אותי עם נוניק ללודז'. לנוניק היתה בעיית צרידות, הוא תמיד היה צרוד, וכנראה אמרו לו בבית החולים שהם לא יכולים לעזור לו והוא חזר ללובלין, וכך נפרדו דרכינו.
ביולי 1945 הוא עזב ועבר לבית ילדים אחר בחוז'וב, על יד קטוביץ' שם פתחו בית ילדים חדש, והילדים היותר מבוגרים, שהיו כבר בני ארבע-עשרה, עברו לשם. כשאני באתי לגרמניה שמעתי שהוא ועוד כמה מהקבוצה הזו, שגם הם יצאו מפולין, נמצאים בסביבת מינכן, בבית החלמה של אונרוו"א. שם הם היו. באחת ההזדמנויות נסעתי לבקר אותם ונפגשתי איתם. רציתי לעבור אליהם, אבל זה לא הסתדר. הם המשיכו משם למחנה עקורים בפלדפינג, ואני עברתי עם הקבוצה שלי לפרנולד, אבל היינו בקשר. היינו מתכתבים. כולנו גמרנו כיתה ב' בסך הכל. ובגרמניה התחלנו ללמוד עברית, ושם, בפלדפינג, נוניק נתן לי את התמונה של שלושתנו, שצולמה עוד בפולין. על התמונה כתב בעברית: "לחבר שפירא ממני נחום מקיבוץ מעפילים". זה היה שם הקבוצה. שם, בפלדפינג, היינו שלושה חברים: אריה ארבוס, נוניק ואני.
נוניק נרשם בשם משפחה של אמו, שוורץ, לקראת חציית הגבול מפולין לגרמניה. רבים מאלה שעמדו לגנוב את הגבול נרשמו לא בשם הקבוע שלהם.
אחר-כך נפגשתי אתו בצרפת, לשם הגענו מגרמניה. בצרפת לא היינו באותו מקום. אני הייתי בליון והוא במחנה ליד מרסיי, במקום שנקרא סלון-דה-פרובנס. הוא יצא לארץ לפני, בספינת "המעפיל האלמוני". הבריטים לכדו את הספינה וגירשו את כל המעפילים שבה מחיפה לקפריסין באוניות שלהם. אני הפלגתי ארצה שישה שבועות אחריו בספינת המעפילים "תיאודור הרצל". גם אנחנו נתפסנו וגורשנו למחנות קפריסין ושם פגשתי את נוניק שוב. ראיתי אותו על-יד הגדר עם אריה ארבוס.
במחנה בקפריסין היינו שייכים לשתי קבוצות נפרדות. היות והוא הגיע קודם, הוא עלה ארצה כמה חודשים לפני, וכך הוא הגיע לארץ עוד לפני פרוץ מלחמת העצמאות. אריה ארבוס, שהיה אתו במשק הפועלות בעפולה, סיפר לי שאחרי שהתחילה מלחמת העצמאות, היה להם שם, במשק הפועלות, מורה שבכל פעם היה זורק להם מילים פרובוקטיביות: "בחורים כמוכם כבר נלחמים שם, ואתם יושבים פה?". - עד שיום אחד כל העסק התפרק, וקמו כל הבחורים והתגייסו לפלמ"ח.
נוניק ועוד חבר, הניק, נפלו. אריה ארבוס, שהשתתף בקרב, סיפר לי שנוניק נפצע בהתחלה ביד, ונשאר רגוע והחזיק מעמד. חבשו אותו והכל היה בסדר. אבל אחר-כך הכל השתבש. התקבלה פקודה לסגת וכל אחד נס על נפשו, ואז ארבוס איבד קשר עם נוניק לא ראה אותו יותר ולא נודע לו עליו דבר...

מתוך 'שריד שלא שרד קורות נונְיֶק - נחום הורביץ בהוצאה פרטית - הלן קמינסקי תל אביב 2001'
מידע נוסף, מתוך הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

המשקפיים של נוניק

חמישים ושתיים שנה אני שומר אצלי את המשקפיים של נוניק, ואני אספר לך, הלן, איך הם הגיעו לידי.
אני ונוניק עלינו לארץ יחד, יחד היינו במשק הפועלות ויחד התגייסנו לצבא. על העבר שלו אני יודע מעט מאוד. כל אחד נשא בתוך-תוכו את בעיותיו ולא הרבינו לדבר על מה שהיה. אני זוכר שהוא סיפר שבא מברודי והוא הסתתר אצל שוטר אוקראיני בזמן המלחמה. זה מה שאני יודע. ומה אני אגיד לך? הוא היה לץ. לץ החברה שלנו. הוא היה קטנצ'יק. מטר וחצי. הוא שיחק בקבוצת הכדורגל שלנו. באונייה, בדרך לארץ, כולם הכירו אותו.
לפני שנתיים או שלוש, ביום הזיכרון לנופלים שנזכרים בספר הפלמ"ח, התעורר אחד מאתנו ויזם להזכיר ביום השואה את הבחורים שהגיעו ארצה בודדים אחרי השואה ונפלו בקרבות מלחמת העצמאות.
חיפשתי את האיש הזה ולא הצלחתי למצוא אותו, רציתי למסור לו את המשקפיים של חברי נוניק.
איך הגיעו המשקפיים אלי?
כשיצאנו ממשק הפועלות והתגייסנו לפלמ"ח, לקחו אותנו לבסים אימונים במחנה 80 משם נסענו כל הכיתה להרי ירושלים. היינו בסריס ולמעלה בבית מחסיר, היום בית מאיר.
הקרב הראשון היה כיבוש כפר צובא שממול קרית ענבים. מרגמות עוד לא היו. חיכו שיגמרו את כיבוש רמלה ויביאו את המרגמות אלינו, אבל בינתיים רצו להעסיק אותנו, אז העסיקו אותנו בקפיצות מטרסות במוצא תחתית. קפצנו קפצנו, ונוניק, הליצן הגדול, קפץ ונקעה לו רגל. החובש אמר לו: "אתה תרים את הרגל שלך, ועד הערב זה יעבור". בערב עמדנו לצאת לכיבוש צובא, והוא לא יכול לדרוך על הרגל. שניים הרימו אותו ולקחו אותו לבית-חולים שדה, זה היה בשער הגיא למטה, בבניין המשאבות התחתונות. אנחנו גמרנו את הקרב וחזרנו לבסיס שלנו בבית מחסיר. שם התכוננו לקרב השני לכיבוש כפר יאלו, ובעצם לכיבוש "רכס התותחים" של הלגיון הערבי.
נוניק, שהיה בבית-חולים שדה, שמע שאנחנו יוצאים ואז הוא הלך לאחות ואמר לה שהרופא נתן לו מכתב שהוא יכול לצאת ושהוא איבד את הפתק. היא שיחררה אותו והוא בא אלינו. חברנו הניק - צבי לוין - היה בקורס חובשים, כשהוא שמע שאנחנו יוצאים, ברח מהקורס כדי לצאת יחד אתנו.
לפני שיצאנו לקרב נוניק אמר לי: "אברמ'ל, תחזיק לי את המשקפיים, שלא ילכו לאיבוד", ונתן לי אותם. יצאנו לקרב. המודיעין שלנו לא היה טוב. הליגיונרים הירדניים הפתיעו אותנו. היה אור יום וצבי ונוניק קיבלו מספריים לחתוך את הגדר, וכנראה שנוניק נפצע ראשון וצבי לוין בא לעזור לו. ככה אנחנו משערים.
לפנות בוקר הייתה נסיגה. זו לא הייתה הפעולה היחידה. היו עוד פעולות מסביב, כי זה היה ערב ההפוגה השנייה ורצו לקבוע עובדות בשטח. ואנחנו היינו בנסיגה. המ"כ שלנו נפגע מכדור ברגליים ואנחנו סחבנו אותו, והשחר התחיל להאיר. תמיד, כשיצאנו לפעולה, לקחתי כיוון, סימנתי לי לאיזה כיוון אנחנו הולכים. והלכנו והגענו לגדר תיל ולא ידענו אם לחזור או להמשיך, ואז אמרתי: "חברה, אם אנחנו חוזרים, נגיע אל האויב". ואז נשכבנו על הגדר, עברנו אותה, הלכנו קדימה ופגשנו את צביקה זמיר מפקד הגדוד. הוא ראה אותנו נסוגים ואישר לנו להמשיך ללכת. הפעולה שם נמשכה.
אנחנו הגענו עד מעל שער הגיא. מצאנו שם איזה באר וישבנו לשתות מים, וראינו שם את אחד החבר'ה שלנו סוחב שני ארגזי פעולה של כדורים ושני רובים שנמצאו שם. אנחנו עוד לא ידענו, שמישהו חסר.
כשהגענו למטה, וכל החבר'ה התאספו, התברר שנפלו שם 22 חברים, וראינו שנוניק וצבי לוין אינם. רצינו לחזור ולהביא אותם, אבל אמרו שאין מה לחזור.
זמן-מה אחר-כך רצו המפקדים להפריד בינינו ולפזר אותנו בגדוד, ואז אמרנו: "אנחנו לא נפרדים. מה שיהיה - אנחנו נשארים יחד הלאה". כולנו היינו מאותו רקע, ילדים לבד, בלי משפחה. כל אחד עם הכאב שלו, וזה מאוד איחד אותנו. וככה נשארנו יחד עד שנגמרו הקרבות.
אנחנו ישבנו כל הזמן במשלטים בסביבות ירושלים. פעם ביקשנו שיקחו אותנו לירושלים, שנראה בשביל מה אנחנו נלחמים. נסענו לירושלים ונעשה לי חושך בעיניים, לא היה משהו מיוחד.
משנגמרה המלחמה השתחררנו אחד אחד בנפרד, כל אחד הלך לדרכו. ואצלי נשארו המשקפיים של נוניק.

מתוך 'שריד שלא שרד קורות נונְיֶק - נחום הורביץ בהוצאה פרטית - הלן קמינסקי תל אביב 2001'
מידע נוסף, מתוך הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

נוניק היה במחלקה שלי

כאשר חזרתי מקורס קצינים ראשון של צה"ל, ומהדרכה בקורס מ"כים בפלמ"ח, הוצבתי לגדוד השישי של הפלמ"ח, שהיה בהתארגנות מחודשת. לגדוד השישי, גדור מלווי השיירות לירושלים, כבר היו שש מאות או שבע מאות פצועים והרוגים. מפקד הגדוד היה אליעזר לוסטיג. אני לקחתי את אחד הבחורים במחלקה, שנראה לי מבוגר ורציני יותר, שמו היה מצליח שטח, ומיניתי אותו לסגני.
כשהגעתי לגדוד במחנה 80, קיבלתי את הבחורים המתגייסים החדשים. השתדלתי לאמן אותם כמה שיותר מהר. הבחורים במחלקה לא היו חבורה הומוגנית. היו שם ילידי הארץ משורדי הגדוד השישי, והיו מתגייסים חדשים ועולים חדשים. השתדלתי לאמן אותם כמה שיותר מהר.
מאז החלטת החלוקה שהתקבלה בעצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ניסו הערבים לחסום את הדרך לירושלים. ממקווה ישראל עד קריית ענבים לא היה אז שום יישוב יהודי, ועל הגדוד שלנו הוטל להביא את שיירות המזון לירושלים. כל יום היינו עולים על הרכב ארבעה-חמישה בחורים, ואחד או שניים היו נהרגים בדרך.
עם הכרזת המדינה ב-14 במאי הגדוד כבר לא היה קיים. הוא נשלח להתארגנות מחדש במחנה 80 בפרדס-חנה. אני הגעתי לשם בסוף חודש מאי, כשהתחילה ההפוגה הראשונה, וקיבלתי מחלקה שאת אנשיה לא הכרתי כלל.
חשוב לדעת מה היה המצב: לקחו חבר אנשים, שלא מכירים זה את זה, ואחרי אימונים של עשרה ימים הכניסו אותם לקרב. וכששואלים היום מדוע זילזלו בעולים החדשים, צריך לזכור את הרקע. אנחנו, הוותיקים, כבר היינו משופשפי קרבות. אנחנו ידענו מה זה מלחמה. אבל הם עוד לא ידעו. הייתה אווירה כזו בארץ, ומי שלא חי אז לא יבין זאת.
הלן, את שואלת אותי אם הייתה שם "פשלה"? מלחמה אין לה חוקים ואין לה כללים, ולפעמים מתברר שה"פשלה" הכי נוראית היא ההצלחה הכי גדולה. ברור, שאם ננתח היום ממרחק של חמישים שנה איך פלוגה של שישים איש הולכת ומסתערת על חטיבה ירדנית מאורגנת, עם ציוד ועם משוריינים ועם טנקים, ומצליחה בכל זאת לכבוש את ההר, אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה "פשלה".
נוניק היה במחלקה שלי. אני זוכר את הפנים שלו. יש לי זיכרון ויזואלי.
הערבים הסתערו עלינו והגיעו ממש למרחק של שלושה-חמישה מטרים מאיתנו. זה היה בלילה שבין 16 ו-17 ביולי. אני הייתי מפקד המחלקה שקיבל פקודה לחפות על הנסיגה של שתי המחלקות האחרות, ובסוף הייתי צריך לנתק מגע ולצאת בעצמי. מצד ימין היו הטנקים הירדנים עם תותחים של שני פאונד, ולנו לא היה נשק נגד טנקים, שהיה יכול לחסל אותם. נשק זה היה בפלוגה אחרת. ואנחנו, אחרי שכבשנו את הגבעה, כל פעם הם ירו ואנחנו כל פעם נדרסנו אחורנית. הטנקים שלהם דרסו אותנו ומאחוריהם הלכו ליגיונרים שהיו צבא סדיר.
הרגע האחרון של נחום והניק היה כאשר אחרי פעם שלישית או רביעית, שהשריונים הירדנים עלו וירו עלינו, והגענו ממש לקרב מגע, הם זרקו אותנו חמישה מטר חזרה, ועוד חמישה מטר חזרה, ואז החלטנו על נסיגה, כי כבר התחילו דימדומי בוקר וידענו שכל מי שיישאר שם בבוקר יישחט.
נחום היה המקלען. הוא שכב עם מקלע ברן מאחורי סלע וירה. אחר-כך, כשהם כבר לקחו מאיתנו חצי מהמשלט, וכל פעם נסוגונו, והשתמשנו ברימונים ובפצצות שהערבים עצמם השאירו, הוא נפגע. כשהגיעה פקודת הנסיגה, היו לי חיילים מצד ימין והיו לי חיילים מצד שמאל, והוא שכב מצד ימין על המקלע. פגוע. גיהנום זה לא מילה. ואז הניק, האח שלו...
הלן: לא אח...
ואני כל הזמן חשבתי שהם היו אחים! אז הניק משך אותו, רצה למשוך אותו, ואני אמרתי לו: "אני נותן לך פקודת נסיגה! אתה רוצה שהערבים יהרגו אותך?" הוא, הניק קיבל איזה היסטריקה. הוא לא רצה לעזוב את נחום. הוא אחז אותו בכתפיים, ואני משכתי אותו אלי. אני הייתי אז בחור בריא מאוד, הייתי חזק כמו שור הבר, אבל לא יכולתי בשום אופן למשוך ולנתק אותו, ובאותו זמן הייתי צריך לפקד על המלחמה גם כן, כי כל פעם הטנקים שלהם התקרבו וירו.
לטנק יש שטח מת. אם אתה נמצא קרוב אליו במרחק שני מטרים ממנו, הוא לא יכול לפגוע בך, כי הוא גבוה עם האש שלו, ואנחנו כבר הסתתרנו בשטח המת של הטנק, ואז היו לי ארבע-חמישה איש מצד ימין, ארבעה-חמישה איש מצד שמאל, ולאט לאט איבדתי את הקשר עם הניק וזו היתה פעם אחרונה שראיתי את שניהם.
אני זוכר איך לא יכולתי בשום אופן לנתק את הניק מנחום, וזה למרות שאני הייתי חזק. עובדה, שמשכתי את הסגן הפצוע שלי, מצליח, ששקל אולי 90 קילו. לקחתי אותו על הגב.
אני ראיתי את כל הפצועים ואת כל הנפגעים רק עד השעה 12, כי אחר-כך, עד שעה 4 בבוקר, לקח לי להוציא את הבחור מצליח שהצלתי את חייו. הוא רצה להתאבד שם. קשה מאוד היה לצאת חי מהגיהנום שם.
אחר-כך, כשהיינו על ההר, ראיתי איך הכפריים הערבים שורפים את כולם, הורגים את כל הפצועים. אני לא יודע מתי הרגו אותם ואיך הרגו אותם כי לא הייתי שם, אבל ראיתי שאספו אותם בערימה ושרפו אותם.
אם הירדנים קברו אותם, או לא, אינני יודע.

מתוך 'שריד שלא שרד קורות נונְיֶק - נחום הורביץ בהוצאה פרטית - הלן קמינסקי תל אביב 2001'
מידע נוסף, מתוך הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.