טוראי וינטר זלמן ז"ל

אחרי עבור תדהמת האסון הראשון, ברצוננו לשלוח לכם מכתב זה.
אין כוונתנו לנחם, כי אין המשפחה מנחמת את עצמה, והרי זלמן בן משפחתנו. גם עכשיו אין עוד מוחנו משיג את אשר קרה. קשה להאמין כי זלמן השמח והעליז, אשר לא אחת יצאנו ברקודים לקול המפוחית שלו, איננו עוד.
זלמן היה לנו כאח, יום יום היה אתנו בכל - בעבודה, בסעודה, במסיבות חברים, בשמחות וגם ברגעים קשים. יחד נשאנו בעול תפקידים, ויחד ידענו להתפרק בשמחה. עוד נדמה, כי אך נסע, ועוד מעט ישוב, ויופיע בחדר האוכל, בחיוכו הנלבב והטוב.
רוצים אנו, ביום השלושים, לשבת יחדיו ולהיזכר בדמותו של זלמן; לספר בחברנו, בטוב לבו, באהבתו לעזור לחבריו, אהבתו הרבה להוריו, שהיה מרבה תמיד לדבר בם ולחשוב כיצד להקל עליהם ולהמעיט דאגתם לו.
לזכור גם את זלמן אהוב-הדעת, אשר כל רגע פנוי ניצל ללמוד, להעשרת ידיעותיו. אחרי יום עבודה קשה היה יושב קורא ומעיין. וכשהיה מוצא דבר חדש היה שמח עליו כמוצא שלל רב.

חבריו במעין ברוך

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

עם מותו אבד לנו חבר אהוב וטוב. איש רעים טוב-עין, נעים וחש לעזור. אוהב-דעת, עובד ביום ולומד בערבים. תמיד צמא לתורה, משתדל לקרוא, לשמוע וללמוד מפי אחרים. מה גדולה היתה שמחתו כשהיה לומד משהו חדש או מבהיר את הנלמד. השטח הקרוב ללבו - מדעי החברה. נאמן לדעותיו, חותר לגיבושם וביסוסם. עקבי ורציני ביחס לעקרונותיו, ומוציא מסקנות עד הסוף. קרוב מאוד להוריו. מתלבט קשה בין חובותיו כחבר לשורה ובין דאגתו ואהבתו לביתו.
עמל בן עמלים, איש עבודה מנעוריו. אהב את מקצועו ושאף להתמחות בו. כחייו כן גם מותו מצא אותו בעבודה. קם עם חושך, רתם את הפרדות, כשעל פניו חיוכו הלבבי, ויצא לדרך. כעבור שעה קלה שמענו קול יריות בואדי. על גבול אדמתנו מצאוהו האורבים, אותו הרגו ואת חברו פצעו קשה.
אנחנו, חבריו, לא נשכח אותו.

מ. ב.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

דבר מוזר יש בו במוות, שאינך מאמין בו עד שהמת מוטל לרגליך. ואף אז יש מה שמתקומם בך - אינך רוצה להאמין, אינך יכול להבין שחסל, דומה כאילו אך נסע, לא חשוב לאן ולא עד מתי ורק איננו עמך כיום. ואף שנתרבו הקרבנות שנפלו מקרבנו, אף שלנגד העינים נקרעו איברים שלמים מגופנו - אינך רוצה להאמין.
ואף עם זלמן כך. עד היום, בהכנסי לחדר האוכל ואני רואה את התמונה מנגד, מביטה מעל לקיר, איני מבין; כלום באמת לא יחזור?! באותו ערב, לפני נסיעתו של זלמן, בודאי לא הבינונו, סוף סוף לא העלינו על הדעת שעלול לקרות כך. אמנם כבר היתה התקופה סוערת ורשימת החללים גדלה מיום ליום. אך כל זה נראה רחוק כל כך, אפילו אותה עליה וירידה לכפר גלעדי כשהרובה הטעון בידך - גם אלה לא החדירו אל לבך את אימת המוות...
אותו ערב הסיבונו כדי להיפרד מזלמן, היוצא להכשרה במסגרות; לאחר שהגיע אחרי קשיים לא מעטים אל המשק ונקשר אליו. עתה יצא להשתלם במקצוע שחפץ בו. מעט מאוד הכרנו את זלמן, גם חבריו מהתנועה, רבים מהם לא הכירוהו יפה. סוף סוף אותן פגישות מעטות, פעמים בשבוע, במשך התקופה הקצרה שהיינו יחד בעיר אין בהן כדי לתת תמונה שלמה של חבר ומה עוד כשלא היינו באותה שכבה ממש. אך גם אלה אשר לא הרבו להכירו בעבר, התקשרו כאן לאותו בחור נמוך ומוצק, איש עבודה בעל מרץ ומעורה בחברה. שש היה לקראת כל דבר חדש שיש בו ענין: אם לרכב באיזו שליחות שהיא, או לרדת לגן-הירק בלילה כדי להביא ערבים שבאו למסור ידיעות. ואותם ערות ומרץ היו נסוכים גם על הערב ההוא, ערב הפרידה. זלמן התלוצץ, התבדח, ולא דיענו כי שוב לא נשמענו מתבדח ועליז. אהב את בעלי החי במשק. בחיבה רתם בבוקר את הבהמות לעגלה, שם עליה את חפציו ונפרד. מאתנו - נפרד לנצח...

צבי

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח