סג"מ כנעני יוחנן ז"ל

קורות חיים

יוחנן בן אליעזר ולאה, ממייסדי משק תל-יוסף. נולד בכ"ג בתמוז תרפ"ה, גדל בקיבוץ והתחנך בבית-הספר המשותף של עין חרוד - תל-יוסף, אחר כך למד שנתים בבית-הספר המקצועי בחיפה. חזר אל המשק ועסק בעבודות מתכת, בעיקר במסגריה ובמחרטה, בתיקון וסידור, ובמכונות חקלאיות. שקד להוציא מתחת ידו עבודה מושלמת. שיכלל את שיטת העבודה שלו ושל עוזריו לבל יבוזבזו לבטלה חומרים ותנועות-גוף כל-שהן שלא לצורך. הגה תכניות לשכלול ענפי המשק בכוחות הדור השני והתאמץ להחדירן גם לאנשי הדור הראשון.
התחיל להשתתף בחיי הציבור המקומי ונבחר להיות אחד משני נציגי הדור השני בועדת התרבות. בן 15 הצטרף לגדנ"ע ונשלח לקורס מ"כים. בשובו אל המשק הקדיש את שעות הפנאי להדרכת נוער וילדים מקומיים ובני "עליית-הנוער" בספורט (היה מטובי הכוחות של "הפועל" המקומי בענפים שונים של אתלטיקה וגם השתתף בהצלחה בתחרויות ארציות) ובעיקר באימוני הגנה סטטית ודינמית, בהם הצליח בהשפעה אישית שפעלה גם על הנוער העירוני שנשלח בחופשות-קיץ לשירות עבודה במשק.
רצה להתנדב לפלמ"ח, אך החלטת המשק מנעתהו מכך, משום שלא היה מי שימלא את מקומו בעבודה ובהדרכה. הקדיש מעבודתו המקצועית גם לשירות ה"הגנה". סייע הרבה בשכלול הנשק והתקנתו, הובא בסוד ה"סליקים" וגם בהם היה ערך ניכר לפעילותו. בראש חברת הנוער התנגד בכוח - עד קבלת פקודת הנסיגה - לכניסת הבריטים למשק ביום "השבת השחורה" (29.6.1946), נדקר בפגיון ואחר-כך נעצר כשהוא פצוע במחנות עתלית ורפיח.
משהחלה מלחמת-השחרור לא יכול עוד המשק לעכבו, וגם הפיקוד לא יכל לעכבו מלרוץ למקום הסכנה הגדולה ביותר. השתתף במסגרת חי"ש בפעולות באזור גלבוע, בכיבוש פראונה, אשרפיה, בית-שאן, בפיצוץ גשרי הכביש ומסילת-הברזל בדרך לג'נין. שירת בגדוד 13 של חטיבת "גולני". נשלח לקורס לקצינים ועם דחיית הקורס לרגל פעולות דחופות נקרא להשתתף בניסיון לכבוש לטרון. לשם כך הועבר לגדוד אחר שפעל בהרים ממזרח ללטרון ואחר-כך עבר לגדוד הראשון - פלוגה א' - של חטיבת הפלמ"ח "יפתח". בכל המקומות בהם שירת הצטיין כלוחם אמיץ (אף כי נפשו סלדה משפיכת דם אויב, אך הבין את ההכרח שבדבר והתאמץ להשלים עמו), כמאמן ומפקד לבני המשקים, למגויסים עירוניים ועולים חדשים כאחד וכחבר טוב ומסור לאנשיו.
הועבר עם הגדוד למבצע פריצת הדרך לנגב המנותק. בהסתערות על הכפר פלוג'ה התקדם עם מחלקתו לפי הפקודה וביצע את המוטל עליו בכיבוש מבואותיה. תוך שהוא משגיח כל הזמן שירוצו בצוותא, במבנה אחיד והמריצם להמשיך בהסתערות למרות אש המקלעים שניתכה עליהם מעמדות האויב. פקודותיו היו שקטות ורוחו שקולה, הודות לארגון המופתי של יוחנן, עלה בידי הכוחות הדלים של המחלקה להסתער על הכפר ולכבוש אותו.
לאחר זמן קצר נתקבלה פקודת נסיגה. יוחנן ארגן את הכיתה לנסיגה. הם נסוגו תחת אש מקלעים כבדה ויוחנן רץ לפניהם, מחפה אישית עם מקלע על הכח הנסוג, נפצע בראשו ונפל סמוך לעמדות הקיצוניות של הכפר בתוך הגדר. מיד התחילו לטפל בו אך החובש קבע את מותו.
הוא נלחם כאריה ונפל כגיבור. התנהגותו כמפקד כיתה, אומץ רוחו וקור מזגו חברו יחדיו להיות סמל למפקדים והיו למופת לכל המחלקה כולה. הועלה לדרגת סג"מ לפי פקודת מטכ"ל
אמו זכרה היטב את דבריו שלושה ימים לפני נפילתו בעת ביקור חטוף בבית:"אינני מפחד מפני המוות אלא פן אפול בידי הערבים".
ביומנו האישי כתב אביו:"לא אתאונן על גורלי - גורל אלפים כיום בארץ. יודע אני, שגורל זה הוא בלתי נמנע במלחמת הדמים האכזרית שרשעות העולם כפתה עלינו. הן לא היתה לפנינו ברירה אלא מלחמה לחירות ולעצמאות ישראל, או שעבוד ובסופו השמדה כללית של הישוב העברי בארץ ואיתו כל תקות האומה. בני האדם הם אנוכיים מטבעם. ידענו, שמלחמה זו היא לנו מלחמה לחיים או למוות. היה ברור לנו, שאם חלילה ננוצח יהי גורלנו כגורל יהודי אירופה ותקום טרבלינקה חדשה ולא רק לנו יבוא אז הקץ, אולי גם לכל תקוות הגאולה לדורות ואולי גם לדורות רבים. זאת הבינו גם הבנים, ועל כן טובי הבנים נחלצו למלחמה הזו מתוך דחף עצמי וכמובן תוך נכונות של הקרבה עצמית בידעם, שהמלחמה תדרוש קורבנות רבים מאוד אם היו בטוחים שסוף הנצחון לבוא."
יוחנן נפל ביום כ"א בתמוז תשח (28.7.1948).
הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בתל יוסף ב 21.3.1951