טוראי שוארצמן ישראל ז"ל

סותה, מחמד נפשי, ילדי הענוג וטהור הנפש!
אין בכוחותי להעלות על הנייר שאתה, סותה-לי, אינך בבית, שאינני רואה אותך יום יום, שעה-שעה, שאינני רואה את פניך המתוקים עם בת הצחוק החיננית המרחפת עליהם, שאינני רואה אותך יושב על הכורסא ליד הרדיו, מעיין בספר ויחד עם זה מקשיב לחדשות או למוסיקה. לא, אינני יכולה להשלים עם זאת. נדמה לי שכל זה רק חלום רע הוא. עוד עתה אני חושבת לפעמים שהנה נפתחת הדלת ואתה, יקירי, נכנס הביתה עם תיק הספרים של בית הספר ואני שוב מנשקת ומחבקת אותך, ופונה אליך במילות החיבה ובדיחות הדעת שאתה, ילד טיפוחי ושעשועי, כה נהנית מהן. עוד בטרם נולדת ובהיותך בבטני כבר אהבתיך אהבה עזה ומשחר ילדותך מלאת כל חיי. נולדת ילד יפה-פה עם תלתלי זהב ולא היה גבול לעדינות חנך. לבי רחב ושמה בהביטי עליך ונפשי קשורה היתה בנפשך.
עתה אני מסתובבת בחדרים הריקים והשוממים, מביטה על תמונותיך ועל ספריך, לבי שותת דם, נפשי יוצאת מרוב געגועים אליך ופי ממלמל: איכה, סותה-לי, איכה? אני מחפשת אותך בכל מקום בבית וברחוב. רואה אני אותך, נחמדי, בדמויות שונות: הנה מופיעה לנגד עיני דמותך כתלמיד בית הספר העממי, כילד פלא כפי שכינו אותך מוריך ורגע אחר הנך מופיע לעיני כגימנזיסט בעל הכשרונות הבלתי רגילים, הזכרון הנפלא והתפישה המהירה בעיקר במתמטיקה ובשפות. הכל נבאו לך עתיד מזהיר. לאן נעלם כל זה?
מה מאד קשתה עלי הפרידה ממך בעת שיצאת לגליל העליון להכשרה, זמן קצר לאחר שסיימת למודיך בגימנסיה, ואף בכיתי אז בפניך בפעם הראשונה באמרי ששוב לא אוכל לראות פניך יום יום. גם לך בודאי לא קל היה להיות בריחוק מהבית ומהוריך שהיית כה קשור אליהם. אך רצונך היה עז למלא תפקידך כראוי לבן נאמן לעמו ולארצו. אכן בגבורה נלחמת עד הרגע האחרון שבו נפלת חלל למען המולדת המשוחררת.
על שפת ים כנרת בפינת הארץ שהיתה כה אהובה עלי הובאת למנוחות עולמים. המקום ההוא הפך עתה בשבילי לים של כאב ודמעות. יחד אתך נסתלקה גם נפשי ואין מרגוע ללבי, - החיים כה עלובים בלעדיך ואין תנחומים.
אמא

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

דברים אלה שאנוכי כותב על חברי ישראל, אינם דברי ספרות, המה זכרונות פשוטים החיים עמדי, כי הם מגלמים את ישראל כמו שהוא בלי כחל ושרק.
הכרותנו הראשונה היתה בצופי הגימנסיה. אותה תקופה לא היינו קרובים ביותר, אך היחסים בינינו נתהדקו יותר מאז צאתנו למחנה ההכשרה בשריד. אז החילותי לעמוד על טיבו ואופיו של שורצי, כפי שכינינו אותו.
דבר אחד היה מופיע תמיד לנגד עיני כאשר חפצתי להזכר בישראל, וזהו כוח הרצון החזק שלו, דבר שהפליאנו, התגברות הרוח על הגוף. ישראל לא היה מהבחורים הכבדים והחזקים, צנום היה בגופו, אך לעולם לא פיגר באיזה שהוא מבצע גופני או נרתע ממנו בגלל חולשה גופנית. נדמה לי, שמכיוון שהיה חלש, גבר בו הרצון שלא לסבול או לפגר בגלל סיבה זו מהחברה בכללה. בכל עבודה קשה מעולם לא התאונן או ניסה להשתמט, תמיד השתדל שלא להיראות שונה ביכולתו הגופנית מאדם אחר. כך היה בשריד, כך היה בנאחביר וכך בדפנה.
בדפנה היינו חברים לחדר, זה היה חדר העשרה המפורסם, חדר כפול שגרו בו עשרה חברים. כיום 5 מהם אינם בחיים. זוכרני באמוני הפלמ"ח הקשים, שהם מבחן גם לבעל גוף ושרירים, מעולם לא פיגר שורצי או לא ביצע משהו. זה הפך אצלו מעין פולחן להיות בסדר גמור בכל דבר, ומה שלא עשו הידים, השלים הראש. בחור חריף היה שורצי, שם יצא לו בזכרונו המופלא, בזיקתו למתימטיקה. הוא היה אחד משחקני השח הטובים. בקרב אנשי חדרו היה יותר גלוי וחפשי בדיבור ובהבעה, אך הסתגר מעט משאר החברה שלא הבינוהו ביותר. מפעם לפעם היה מפליט הערה או חכמה קולעת בציבור שכולם היו רועמים בצחוק אדיר.
זוכרני, במסעות החבלה הגדולים בגליל, עת כל אחד סחב על גבו משא כבד של חומר נפץ, אספקה, תחמושת, מלבד נשקו האישי, ישראל היה אחד מהשורה, בלי תלונה, בלי הוציא הגה במאמץ עליון. לפעמים נחרתים מראות כאלו בנפש משום מה, וזה אשר מופיע בזכרוני - ישראל נושא בעול בלי הגה, למעלה מכוחותיו. כאשר היינו מקבלים חבילות ממתקים מהבית בהיותנו בדפנה, תמיד היה מחלקן בינינו בנדיבות. בחברות טבעית. קשה כיום להזכר בהרבה פרטים קטנים, שאולי עלולים להיות חשובים לפעמים בעיני הורים החפצים לעקוב צעד צעד אחר תקופת חיים שהיתה כתעלומה להם. אכן, תקופה זו היתה תעלומה להורים, שדמו בנפשם שהבן עודנו תינוק בן טיפוחי אמא. והנה בין לילה הוא בוגר, לוחם, נושא בסבל אפילו בתענוג. נדמה לי שלישראל היתה מין חיבת הערצה לצבאיות. זה נראה משונה, אך כך זה. אולי משום הניגוד הטבעי שבו לצבאיות. הוא רצה לחפות על חולשתו הפיזית ואמנם הצליח בכך.
בחור סגור היה לאנשים שלא הכירוהו מקרוב. אך אם רכשת את ידידותו, הרי חבר טוב היה, מסור ונוח לחיות עמו. זוכר אני שהרבה פעמים היינו שותפים לדברים שונים. אם באוהל, או באוכל הניתן לשני חיילים, או בנסיעה בליווי שיירות וכו'. מוחו החריף של ישראל לא חסר היה בדיחות, הערות חריפות, או הערות אינפורמטיביות על בעיות מדע שונות. זוכרני שמרבה היה לקרוא בכל הזדמנות. אותה תקופה היתה כה סוערת ומרוכזת שקשה לפעמים להעלות זכרונות. חיינו אז חיים מיוחדים במינם, עד שנדמה לי שלא יוכלו לחזור שנית באפים. למרות שהייתי חלק מהם, הרי כעת כאשר אנוכי מביט אחורנית, נדמה לי שאיני מכירם ותמה אני כיצד יכולנו לחיות. היתה זו שעת התעלות הנפש לפרט ולאומה וחיינו חיים אלה באופן מרוכז ותמציתי. הכשרה, אמונים, פעולות התקפה, פעולות כיבוש גדולות, לילות אפלים, שבילי הרים, בלי זמן ובלי מחשבה לפעמים, והתקדמנו בהשאירנו ציוני דרך יותר מדי יקרים.
ישראל היה אחד מטובי חברינו שנפל. לפלא הדבר עוד כיום בעיני שישראל גם הוא איננו אתנו כיום. הכאב יכול אולי להשתכך רק בנחמה אחת, דמו לא נשפך לריק. הוא וחבריו הם טס הכסף, יותר יקר מכסף, כי אדם המה.
חברו,
זאב ורד

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

אחי ישראל נולד בהיותי ילדה קטנה. אני זוכרת שהיה ילד קשה, בעל שערות בהירות ומתולתלות. קראתי לו "סותלה". בהיותנו ילדים שחקנו הרבה ורבנו הרבה. הרבינו לשחק באבא-אמא, רופא וחולה, הרבינו להזות בקול רם בחברותא ולספר בדיות אחד לשני.
בהיותו פעוט עדיין הצטיין בזכרונו ובפקחותו. את חכמת הכפל למדני הוא בהיותו בן 6 שנים. אני זוכרת איך קרא בעתון בגיל 3-4 שנים. פעם ערכנו שנינו את סדר היוחסין מאדם הראשון עד ישו הנוצרי, ומיד ידע סותלה את כולו בעל-פה. הוא ידע מקומה של כל עיר באטלס, כל נהר וכל הר. הצטיין במתימטיקה, תנ"ך, היסטוריה, גאוגרפיה ופיסיקה. כשהיה בגיל 14 שנים בערך היה מכפיל בעל פה כהרף עין מספרים בני כמה ספרות. הוא אהב לשחק בשחמט, לשמוע מוסיקה, ובמשך שני החדשים שלמד נגינה על פסנתר, הספיק להתקדם יפה. סותלה היה קורא הרבה מאד, ביחוד אהב לעיין באינציקלופדיה בריטניקה שאבא קנה לו. המלה "אינציקלופדיה" היתה אחת מהמלים הראשונות שלמד.
בהיותו בן 7 שנים נשלחנו שנינו לחדשי הקיץ לפנימיה בתל-ליטוינסקה סותלה השאיר שם רושם אדיר על הילדים בידיעותיו המרובות ובעובדה שהוא כבר סיים את כיתה ג'. כשהיינו נשארים לבדנו היה חדל מלריב, היה נעשה רך ועדין ונשמע לכל הוראותי. בתל-ליטוינסקי היה קשור אלי מאד ותמיד נמצא לידי.
אני זוכרת אותו מעיין תמיד בספר, מקשיב למוסיקה ברדיו, מהרהר לעצמו ומחייך חיוך בישני ונחמד, פקח ועוקצני.
בשנותיו הראשונות היה רחוק מחברה ומרבה להתבודד. אח"כ, בגיל 12 בערך, נתמלא ביתנו חברים והרעש היה מרובה. אח"כ, בשנות למודיו בגימנסיה נכנס לחיי חברה פעילים בתנועת הצופים, היה חבר ב"הגנה" והשתתף באמונים. לא הרבה להתווכח, לא דיבר הרבה, אך כל מלה שלו קלעה למטרה. חבריו הקרובים היו מעטים, אבל הכל אהבוהו. לא הכרנו איש את רעהו כהכר אנשים בוגרים זה את זה. שנינו היינו סגורים, היינו ילדים וזכרונותי הם זכרונות ילדות. אני זוכרת רק את הילד הקטן בעל תלתלי הזהב שהייתי רבה אתו כה הרבה, משחקת אתו לרוב, אבל אף שיחה רצינית אחת לא ניהלנו בינינו.
הוא היה נער שעתיד גדול נועד לו בשדה המדע והרוח, והנה אנה הגורל כי יפול בקרב. הוא קיבל עליו את המשא ברצון ובאהבה. לנו לא כתב הרבה על העובר עליו. הוא תמיד הרגיע אותנו. רק מכתב אחד כתב בו תיאר את הקרב על צפת שבו הוא השתתף. מכתב זה, האחרון, הגיענו אחרי האסון.

אחותו חנה

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

דפנה, יום ד' 10.12.47
אבא, אמא וחנה'לה היקרים!
אני משתמש בהזדמנות שחבר נוסע מחר תל-אביבה ומוסר אתו מכתב. את מכתבכם מיום ג' שעבר קבלתי ביום ב', ועניתי עליו מיד. בודאי כבר קבלתם מכתב זה. בשעת כתיבת מכתב זה מצב רוחי אינו מרומם ביותר. רק לפני שעתיים שמעתי בחדשות 1.15 על רצח ששת חברי קיבוץ גבולות. יום יום נרצחים יהודים ללא התנגדות. גוברת והולכת אצלנו התסיסה וההתמרמרות על שלא עושים שום דבר נגד הערבים. אינני חושב שהסיבה היא חוסר כוח ואנשים. הסיבה היא הססנות וחוסר החלטיות שציינו תמיד את פעולותיהם של מנהיגינו.
בסביבה אצלנו שורר לעת עתה שקט. היה אינצידנט רציני אחד בכפר חסאס ב-1.12 שעליו היה בעתון. החיים אצלנו נמשכים כרגיל. ביום א' בערב היתה מסיבת חנוכה שלנו, ובליל ששי תהיה מסיבה של המשק. יש סיכויים שבזמן הקרוב נכנס לשיכון קבע. עדיין איני יודע אם אגור בבנין, בצריף או אהל.
את הביקור שלכם אצלי תצטרכו לדחות, אני חושב, עד שיוטב מצב הבטחון. גם חופש אין לנו סיכויים לקבל עד שיוטב המצב. לעת עתה לא הייתי מתנגד שתשלחו לי חבילה, עם בערך אותם הדברים ששלחתם בפעם הקודמת. כדאי שתצרפו לחבילה מכתב, כי הוא יגיע יותר מהר מאשר בדואר.
איך אתם מרגישים? מה מצב הרוח בתל-אביב? המשרד שלך, אבא, נמצא כמעט בחזית? לא? האם אתה ממשיך בעבודה כרגיל? מה שלום סלה ומשפחתה? תענו לי מיד ומסרו ד"ש לישראל, לשרוליק ולכל המשפחה.
שלכם
ישראל

דפנה, יום ה' 19.2.48
אמא, אבא וחנה'לה היקרים!
אני מציין בצער, כי מאז קבלתי את חבילתכם, לפני קרוב לשבועיים, לא קבלתי מכם כל מכתב. אמנם אני מתאר לי שגם אתם לא קבלתם זמן רב מכתבים ממני, בגלל העוצר בדרכים שהיה פה, אולם יכולתם גם ככה לכתוב. אני מקוה שבינתיים כבר קבלתם את המכתב ששלחתי בידי חבר שנסע לתל-אביב ביום ב'.
אצלנו לא השתנה שום דבר. המצב מוסיף להיות שקט. כמובן, אי אפשר לדעת מה יהיה הלאה. מזג האויר נהיה שוב גשום לאחר שאתמול היה בהיר לגמרי. במשך השבועים האחרונים ירדו כ-200 מ"מ גשם בדפנה, והחשש לבצורת חלף. אנו שוכחים בדרך כלל את הנמוקים החקלאיים בעד גשם, ומתפללים למזג אויר יפה. יש מקומות שהבוץ הוא די עמוק, ואני מצטער עכשיו על שלא הבאתי הנה מגפים, אולם זה לא נורא. איני רוצה שתשלחו לי עכשיו מגפים, כי רוב החורף כבר עבר, ולא כדאי עכשיו לקנות.
מה נשמע בבית ובמשפחה? האם יצחק של שמואל חזר כבר? מה שלומכם? תזכירו לשרוליק שיענה על מכתבי. תענו לי מיד, ולהבא אל תחכו למכתב ממני, אנא תכתבו כל כמה ימים גם אם לא תקבלו תשובה. ד"ש לכולם.
שלכם
ישראל

דפנה, יום ב' 8.3.48
אמא, אבא וחנה'לה היקרים!
מאז יום ב' שעבר לא כתבתי לכם, משתי סיבות: חוסר זמן, וחוסר חומר לכתיבה. גם אני לא קבלתי מכם מכתב מיום א' שעבר, כשקבלת את החבילה, אולם אני בטוח שבינתים כבר כתבתם לי, ובקרוב אקבל את מכתבכם. קשה לי להגיד שבינתיים נתוסף לי חומר לכתיבה, ואני כותב לכם כדי לשמור על הקשר בינינו, ובכדי שלא תדאגו לי.
חדשות מיוחדות אין לי לספר לכם. מזג האויר אצלנו נודד כל הזמן בין גשם ובהירות. הקור די גדול, אולם לא כל כך כמו בראשית השבוע שעבר. העבודה, לסוגיה השונים, נמשכת כרגיל. השקט היחסי בסביבה שלנו נמשך כקודם. אני מרגיש טוב מאוד.
מה שלומכם? אמא, איך את מרגישה? מה שלום רחל? האם ישראל נסע? ד"ש לכולם. תענו לי מיד.
שלכם
ישראל
תל-חי, יום ב' 19.4.48
אמא, אבא וחנה'לה היקרים!
זה שלושה שבועות לא קיבלתם מכתב ממני, כשקיבלתי את מכתבכם שמסרתם לשטריך, לפני שבועיים, חשבתי שאחרי שבוע אבוא הביתה. בינתים ארעו כמה מקרים שעכבו את החופש שלנו לזמן רב.
בטבריה פרצו מהומות והתחבורה נותקה. הבריטים פינו את כל עמק החולה, והמצב החמיר. התחבורה דרך טבריה התחדשה רק אתמול או היום, ומכתב זה יגיע אליכם בידי חבר שנוסע מחר לתל-אביב לקורס.
אני נמצא כאן מיום חמישי. הרבה מה לספר לכם על המקום אין לי. האוכל טוב. אני גר באוהל עם עוד שלושה חברים. הרבה עבודה אין כאן, ויש לי הרבה זמן פנוי, שבו אני עוסק בעיקר בקריאה. כנראה שאין סיכויים שאבוא בקרוב הביתה. בינתים אני שולח לכם אחולים לבביים לחג הכפול: חג הפסח וחג חתונת הכסף. צער רב גורמת לי העובדה שלא אוכל להיות יחד אתכם בחג זה. אני מקוה שעל אף הפסקת הקשר הארוכה בינינו אתם מבינים את המצב ואינכם דואגים לי מאוד. אינני יודע אם יש קשר דואר עם ת"א עכשיו. בכל אופן, תכתבו לי לפי הכתובת: ישראל שורצמן, הכשרת הצופים דפנה, דואר ראש פינה. אם תוכלו למסור לי פריסת שלום ע"י "קול ההגנה" - מה טוב.
כתבו לי מה נשמע בבית ובמשפחה. האם ישראל עזב את הבית? איפוא תערכו את הסדר? מה שלומכם? אני חוזר על אחולי לקראת החג, ומאחל לכם סדר מוצלח וחג שמח.
שלכם
ישראל
נ. ב.
ליתר בטחון שלחתי מכתב דומה גם בידי חבר שנוסע מחר לירושלים.

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מטולה, יום א' 16.5.48
אמא, אבא וחנה'לה היקרים!
לאחר הפסקה ארוכה קיבלתי מכם ביום ששי בבת אחת שתי חבילות ושלושה מכתבים. מכתב וחבילה ממוצאי הפסח; מכתב מ-6.5; ומכתב וחבילה מ-10.5. לא יכולתי לענות לכם קודם, כי לא היה לי זמן.
החלטתי שמוטב שאגלה לכם את המקום שבו אני נמצא, כדי שלא תשברו את הראש בניחושים. אני נמצא כאן מאתמול בלילה. לפני זה ביליתי 11 ימים בצפת, מיום שני 3.5 עד שלשום. שם השתתפתי בפעולות שהביאו לכיבוש העיר. זה היה נצחון גדול, שהפתיע את כולנו במהירותו. לאחר שההתקפה הראשונה שלנו ב-6.5 נכשלה, פתחנו שוב בהתקפה בליל 9-10.5. באותו לילה כבשנו שלוש עמדות מפתח החולשות על העיר. אחר זה לא ניסו כלל הערבים להגן על הרובע הערבי, ונסו ממנו מנוסת בהלה במשך כל היום והלילה שאחרי זה. הם ברחו אף מהמשטרה על הר כנען, שהיא מבצר אדיר שאין כמעט אפשרות לכבשו. כשאנשינו נכנסו לעיר הערבית ב-11.5 מצאוה ריקה מאנשים, אולם מלאה רכוש עצום. הכבישים היוצאים מהעיר נותקו עוד קודם, ולכן לא היתה לערבים כל אפשרות לפנות את רכושם. הם השאירו עשרות מכוניות, מאות מכשירי רדיו, מכונות תפירה, רהיטים, בגדים וכו' וכו' בערך של מאות אלפים לירות, ואולי אף יותר מזה. אל תתפלאו על הנייר המצוין שאני כותב עליו ועל המעטפה היפה, זה מצפת הערבית.
בליל שבת עברנו הנה, לרגל סכנת הפלישה מהצפון, אולם לעת עתה לא קרה כלום, ואני חושב שגם לא יקרה כלום באזור זה. המצב בגליל נשתפר בהרבה בזמן האחרון. כל השטח שבגבולות המדינה היהודית הוא עתה נקי מערבים, חוץ מאזור נבי-יושע, שם מתנהל עתה קרב עז. בכל כבישי הגליל, חוץ מהכביש למנרה, נוסעים עתה במכוניות בלתי משורינות ובלי שיירות.
אתמול דאגתי לכם מאוד אחרי ששמעתי על הרעשת תל-אביב, אולם היום שמעתי שלא נגרם כל נזק ורק אדם אחד נפצע קל. פרטים מדויקים עוד לא נודעו לי, כי לא הגיע הנה עדיין העתון מהיום.
החדשות בימים האחרונים לא היו מעודדות ביותר. נפילת גוש עציון היתה מהלומה כבדה, אם כי מבחינה צבאית אין בזה אסון גדול. לעומת זאת, הרי הידיעה כי אמריקה הכירה במדינה היהודית היא חדשה משמחת מאוד.
אתם מבינים בודאי בעצמכם שאין סיכויים שנתראה בזמן הקרוב. את הבקשה שלך, אבא, למפקדה, אני לא אמסור, כי אין כל סיכויים שהיא תתקבל. עכשיו לא נותנים חופש, אלא במקרים נדירים מאוד. יש עוד אנשים שלא היו בבית יותר מחצי שנה, ואף יותר מזה. ובכל בית המצב הוא אותו הדבר, ואין כל סיבה שיתנו לי חופש ולא יתנו לאחרים. איני רוצה, כמו כן, שתבואו לבקר אותי, כי אין לדעת מה עלול לקרות.
בתל-אביב בודאי חם מאוד עכשיו, אולם כאן מזג האויר הוא מצוין. מחלון החדר שבו אני כותב נגלה לעיני נוף נהדר - מרג' עיון עם שדותיו הירוקים, הגבעות המסולעות משלושת צדדיו והר הלבנון מרחוק. בכל זאת יש לי חשק גדול עכשיו לקפוץ קצת לים בתל-אביב. מי יתן והיה זה בקרוב.
מה נשמע עכשיו בעיר? האם בונים מקלטים ומאפילים את החלונות בלילה? לאחר כיבוש יפו וטיהור הסביבה מערבים בודאי הרבה יותר נעים ושמח בעיר, נכון? תענו לי מהר ותכתבו במפורט על הכל. מה שלום אמנון בן-יהודה? מזמן כבר לא שמעתי עליו, אולם בפעם האחרונה שמעתי שמצבו הוטב. קיבלתי מכתבים מדודה ושרוליק. אם יהיה לי זמן אשתדל לענות להם. מה בקשר לגיוסו של שרוליק? אתם בודאי יודעים שלבנים יחידים יש שחרור מיחידות קרביות. איפה נמצא ישראל? מה עושים קרובינו החדשים בארץ? מה שלומכם? מסרו ד"ש לכולם ותענו לי מיד לפי הכתובת: הכשרת הצופים, ראש-פינה.
שלכם
ישראל
נ. ב.
שלחו לי בולים אחדים.
זה עתה קיבלתי מכם עוד מכתב, שנשלח לפי הכתובת של דפנה ב-3.5. גם אני שולח את המכתב עם בולים של קרן הקימת.

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח