סגן פריד אורי ז"ל

קשה להעלות בכתב את הסיכום של התקופה ההיא, כולנו חיינו אותה, אך התפתחות המלחמה הקטינה את ערכה של התקופה הסוערת והקשה. ובו בזמן שאנחנו עברנו לדברת, לפינה שקטה כביכול, קיבל אורי את הצו, גם אם התקרבה אלינו עוד פעם הסכנה ואולי מאיימת יותר מאשר אז בזרעים, לא הגענו לאותו מתח שהיה שם. עברה עלינו הרעה ואורי התיצב לשרות ליחידת קומנדו. הוא לא אהב לחכות לבואו של אויב אל הבית חפץ היה לפגוש אותו בחוץ, פנים אל פנים, יחד עם חבריו שאתם התכונן במשך שנים למלחמה זו.
קשה להשלים שתקופה זו מסתכמת. כל כך התרגלנו לראות את הדברים בהתפתחותם, כל כך היינו רוצים לסכם יחד עם אורי את נצחון יחידתו ולראות אותו מתפתח ומזדקף עם כל הצבא הצעיר שלנו, בו היה בלי ספק מקומו. אך לא זכה לכך.
מאותו לילה שנשמעו כשש יריות מכיוון החורשה בה שכן השומר הערבי באוהל בדואי, ועד לכיבוש זרעין ונוריס - קשורה כל התקפה, כל אימון וכל התכוננות - בדמותו של אורי. הוא היה בין היחידים במקום שלא רק התכוננו למלחמה זו, אלא גם למוד נסיון מעשי היה.
מאז לילות כפר החורש ומארביהם, סיורי פלמ"ח ראשונים עד העבודה בגבולות אירופה, טבעי היה הדבר שהוא התיצב על פי בקשתנו, בראש הקבוצה בגישושי התגוננות ראשוניים ועד לרשת ההגנה בזרעים, שהיה לה צביון משלה ולא מעט היינו גאים עליה.
עצבי כולנו נמתחו בימים ההם יתר על המידה, ויותר מכולנו היה הוא יכול לספר על כשלונותיו של כל אחד, אך גם על רגעי התרוממות ולא מעטים, היה לו לספר. ידו היתה בכל ובגישתו הבלתי אמצעית לכל אחד מאתנו, פקד, עודד, הדריך כאחד. הרגשנו את המזוג היפה של מפקד, חבר ואדם בעל הבנה לחולשת החבר ובעל יכולת לרומם את רוח יחידתו. בלט הדבר במיוחד כשעברה הגנת המקום לאט לידי אותם המגוייסים (רובם עולים חדשים) שהוא הפך אותם תחת הדרכתו ליחידה שחבריה הוכיחו את עצמם בימים מאוחרים יותר. ביחסים בין המחלקה המורחבת ההיא לבין אורי ראיתי את תכונות המפקד שבו.
שמורים בזכרוני עוד היטב אותם דברי הברכה ממסיבת הפרידה הצנועה בערב האחרון בזרעים, כשמפקד החבל סיכם במלים ספורות את חדשי פיקודו במקום. "אורי נשא באחריות במקום זה במשך תקופה קשה ובתנאים קשים. מעטים בינינו היו יכולים ומוכנים לעמוד באחריות זו..."
בכל השנים שהכרתי את אורי היו עולים מדי פעם אותם סיפורי לילות כפר החורש, אותן חויות ראשונות של הגנה שחלק מחברינו עברו אז בעלותנו ארצה. רצון היה לשבת עם אורי ולספר כך את חויות ההגנה הראשונות במלחמתנו הגדולה. כל אחת מהן קשורה בדמותו, כמפקד פלמ"ח עם קומץ בחורים בלי נשק מספיק ובלי ביצורים מספיקים, נגד אויב רב, מצויד ובעל יתרון טופוגרפי עצום, לא תישכח מאתנו חויה זו ולא יישכח אורי שהתהלך בינינו אז כמדריך שלימד אותנו לעמוד במערכה והלך את דרכו במערכה זו עד הסוף.

מיכה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

בנקל נשכחים מעשיו כל עוד האדם בחיים.
אך התאכזר הגורל, ונלקח האיש מאתנו, עולים אז הדברים ומתיצבים לפניך איתן, לא ניתנים להישכח יותר.
והנה לפני באותו לילה בזלצבורג הילדים הצ'כיים הנחמדים בדרכם לתחנת הרכבת, ואורי בתוכם.
והנה הולכת שיירה של מכוניות לוולס, ואורי בראשה.
250 היהודים, עקורים ופליטים, בקרונות. המה בורחים מארצות הגולה, דרכם לחופי מבטחים, ואורי על ידם, שר ושמח אתם.
האוכל לשכוח את אורי אסור בידי שוטרים אמריקאיים ואוסטריים על נסותו, מצויד בתעודות מזוייפות, לעבור את הגבול האוסטרו גרמני כדי עוד פעם לראות את הילדים, עוד פעם לרקוד את ה"הורה" אתם.
האשכחה אותו ערב בזלצבורג בו הוחזרו מהגבול 124 היהודים המעונים, הרעבים והצמאים כל עוד נפשם בם, ואורי עובר מקרון לקרון, מאיש אל איש ומנות המזון בידיו. מי שלא ראה זאת, גם יקשה עליו להבין. לא אאמינה שברכות האנשים ההם באותו לילה אפל בתחנת הרכבת בזלצבורג לא ליווהו גם אותו לילה אחרון וגורלי בחזרו מהקרב המכריע בלוד ורמלה.
והנה אני רואה את אורי יוצא לאינסברוק ולהרי האלפים הענקיים לחפש דרכים להעברת מעפילים ולהבאתם אל חופי מבטחים, ואחרי ימים מספר חוזר משם, ופניו מאירים מרוב שמחה, כולו רועד ממש מרוב אושר, ומליו הראשונות אל חבריו עוד מצלצלות באזני: "תהיה דרך לאיטליה".
קשה למסור במלים הכל מה שהלב רוחש לחבר האמיץ, סמל היורש והאמת, לאורי גלוי הלבב והשמח תמיד בחלקו.
לעולם לא אשכח את אורי איש זרעי, הכבוד לקבוצה בה חונך האדם שבמסירות וללא לאות עשה את העבודה לשמה בין הרבים שעשוה לשמם.
וסבור אנוכי שגם חבריו הקרובים ביותר לא יודעים הרבה על פעולותיו ב"בריחה", כי הוא בטח לא התפאר על מעשיו, אשר נראו לו תמיד כל כך פשוטים": רק מילוי חובה רגיל.

אבא, 27.8.48


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

לא הכרתי את אורי לפני הקרבות ורק עם ההכנות האחרונות לפני הקרב נפגשנו. כולו היה שקוע בהכנות לקרב, הכנת השטח, מפות וסיורים. על אף העבודה המעייפת לא איבד את חוש ההומור וזוכר אני איך ערב הקרב על קולה וטירה יצאנו יחדיו לפתח תקוה לשתות כוס בירה.
הוא אהב את הקרב ומעולם לא הסתפק רק במה שפקדו עליו לעשות. בשובו מקולה יצא מיד לרדיפה אחרי הערבים אשר ברחו מיהודיה. איש לא נתן הוראות לאורי להתחיל לארגן את ההגנה באחד המישלטים שמעל לבית נבאלה, אך הוא תוך הפגזה קשה של האויב רץ ממפקד למפקד וניסה לארגן את הגנת המשלט - בעוד אשר יכול היה לשכב במנוחה מאחורי אחד המחסות.
במשך כל אותן ימי הקרבות הרגשתי איזה סיפוק גרמה לו כל פעולה ופעולה. שיא התלהבותו היתה בלוד ורמלה. אורי נהג את הג'יפ, שני הבחורים שישבו מאחורינו נפצעו; נעצרנו בין שתי סמטאות ולכל שריקת כדורים חבש אורי את אחד הבחורים. בחור זה הנמצא עתה בינינו, לא ישכח את אותה היד אשר חבשה אותו. המשכנו לפלס את דרכנו על אף העובדה שנשארנו רק שלושה והשלישי פצוע קשה. אורי לא נתן לי מנוח ודרש ממני "להכניס צרור" פה ושם, ורק אחרי שביארתי לו שאזלה התחמושת הרפה ממני.
וזוכר אני את הלילה האחרון והגורלי בחזרנו מהקרב המכריע בלוד ורמלה. פילסנו את דרכנו בחושך דרך שדות וואדיות בלתי מוכרים ובחשש שכל רגע ניפגש באויב, בשעה 04:50 נדמה לאורי שטעינו בדרך והוא עבר וקפץ לג'יפ הראשון ושינה את כיוון השיירה. לא ראיתי את פניו של אורי הוא ישב מאחורי רק שמעתי את רשרוש המפה בידיו, ולפתא בשעה 05:00 קרה הדבר. לאחר שחזרתי להכרתי מצאתי את אורי שוכב ליד הג'יפ המרוסק. הוא היה שקט, העברנו אותו למכונית הפצועים, לא תארתי לי שזו היתה הפעם האחרונה שראיתיו.
שעות מספר אחר כך כאשר קיבלנו את הידיעה הקשה עבר רטט במחנה, כולם לא האמינו שאורי איננו בינינו עוד.
ותדע חברתו ובנו וידעו חבריו שאורי נפל בנסותו לפלס דרך לשיירה, השיירה הגיעה, וזו היתה מטרתו, אך הוא נפל.

גדעון


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

לצופי גדוד לינץ, חברים וחברות!
אנחנו כותבים לכם בתחילת שנת עבודה חדשה, אשר תהיה אחת החשובות בתולדות תנועתנו. בשנה הקודמת עסקנו קודם כל ביצוב תנועתנו מבפנים; היום אנחנו חזקים יותר מאי פעם ונוכל לצעוד באותה דרך שקבענו לנו אשתקד, דרך שהיא מצויירת בצורה כה נפלאה באחת ההורות שלנו: לעבודה, להכשרה, לעלייה ולקבוצה. זאת דרכנו - ואחרת איננה. דרך קשה, נאבד הרבה חברים, אבל בעלי הרצון הטוב ינצחו ויתחזקו.
תפקידנו בשטח זה הוא לעשות את כל המאמצים כדי ללכת בדרך זו, ואנחנו קוראים לכם להגשים את השלב הראשון: לעבודה. אין אנחנו צריכים לבוא בדרישות הציוניות הישנות, הידועות לכם היטב (אם כי לא הגשמתם אותן). לעבוד למען הקרן הקיימת יפה מאד; כמו כן דרוש אידיאליזם כדי לרכוש תורמים חדשים לקופסת הקרן הקיימת או להריק קופסאות בזמן החפשי שלך; אבל הרבה יותר אידיאליזם דרוש, בעיקר לאדם שחונך בסביבה בורגנית והחי במצב שפיר כדי ללכת לעבודת כפיים. זהו השלב הראשון של דרכנו ואולי הקשה ביותר, כי בו מתבטאת השלילה הגמורה של החיים שאנחנו חיים כעת, שאף אחד איננו רוצה להחליט בקלות על הפיכה זו. ברור שלא נכריח אף אחד ללכת לעבודה גופנית. להיפך! אנחנו רוצים ליצור עם בריא ועם בריא זקוק לאינטלקטואלים. ילמדו להם בעלי כשרון מיוחד למדע או למוסיקה את מקצועם. אבל אין איש צריך להימשך ללימודים מתוך שיש איזה שהוא סיכוי שיהיה אי פעם רופא טוב. זכרו: רופאים טובים יהיו לנו תמיד, חקלאים טובים אין לנו עוד די הצורך!


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

חבר יקר!
...דבר שבאופנה הוא בתנועתנו כעת להתווכח על תנועת נוער ועל חלוציות, תופעה שנגרמה על ידי השקפתם המסולפת או חוסר השקפה בכלל בענין זה מצד מדריכינו. אני כשאני לעצמי מתעסק בבעייה זו, אך מבלי לקחת הכל בויכוחים המתנהלים. ובכלל נעשיתי בשבועות האחרונים שתקן במקצת ומסוגר, ואינני מצטער על כך: כי גם זו לטובה. הנני עוסק בבעיות ומנסה למצוא את התשובות בכוח עצמי, ואני מבטיחך שבדרך זו אפשר להגיע ביתר מהירות להשקפה ברורה ובוגרת, כי על ידי התבוננות בזולת ועל ידי החוויה העצמית אפשר לאדם ללמוד להכיר את עצמו, להשוות את עצמו לאחרים. ומעל לכל זה: על ידי מאבקי העצמי הזה הנני מרגיש ביתר בהירות את תפקידי ואת ייעודי...
הנני מתייחס בשלילה לנוהג המקובל על הבריות "לשפוך את הלב" בפני הזולת ולמצוא בדרך זו פתרונים וסיפוק. בעיני זוהי פחדנות, והופך לשיגרא: כי רק על ידי מחשבה עצמית הנך נעשה עירני, בלתי תלוי וחפשי. וכשגמרת בהצלחה את המאבק עם עצמך הנך מרגיש במשנה שמחה את כח החיים ושמחת החיים שלך. אך אין ברצוני להמליץ על ידי כך להתבודדות ולהסגרות בפני החברה.
הנני בוטח בדרכי - דרכנו, ואינני נרתע גם בראותי את המעט שיצרתי והמרובה שעוד לפני. אך לצערי לא כל חברינו משכבת הצופים הגיעו עד כה לבעיות האה ולתלבטות בהן. רק מועטים ויחידי סגולה עשו כן, ובזה הנני רואה את תפקידה של "קבוצה ג'" (פלוגת ההכשרה העתידה שלנו): לקדם את חברינו בשטח הזה, לא כולם יגשימו, אחדים יפלו, אחדים ייגררו אתנו, אך הרוב יגשים מתוך הכרה. זאת אמונתי העמוקה, אף אם אתה חולק עליה. האם מפני שמדריכינו אינם מסוגלים לכך? הלא הגענו עד הלום בכוחנו אנו. ולמה לא נתקדם גם בכוחנו זה?...

חברך


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

... עלי להעביר את יחסי לתנועה תחת שבט הביקורת; כרגע, לאחר שמושגינו ותפיסותינו מתרחקות תכלית הריחוק, אינני פעיל ביותר. יותר ויותר מתגלים לפני חסרונות תנועת הנוער. אין מקום שבו משקיעים החברים את כל לבם ומאודם. וכאן, במחנות החורף, מתגלה הדבר ביתר בהירות. התוכן, החברה והחברות מותנים בדברים חיצוניים בהחלט...
גלי הויכוח על האידאה היהודית, עתיד העם וכו' מתגברים. כל אחד משתתף. אך את הקטנות, את המצוות הפשוטות ביותר, אין איש ממלא. אבל על ידי ויכוח, טרם נוצר וגם לא ייווצר שום ערך חיובי בר קיימא... לו היו מדריכינו מנהלים עבודה חינוכית רצינית ומעמיקה, היו מספרים על המציאות בארץ, מתארים את חיי יום יום, במסירות ובאהבה, אזי היו הכל לומדים לפקוח את עיניהם וללמוד - ללמוד מן החיים...
זה הדבר החשוב לנוער, לאדם היהודי הצעיר. לתנועת הנוער חסר היומיום. לדעתי צריכה היתה עבודת התנועה להתנהל לפי מטרות קטנות, שיש להגשימן ולהשיגן על ידי עבודה יומיומית. אתן לך משל: בעוד שנה אנו מתכוננים לצאת להכשרה. את הכל צריכים היינו לכוון לקראת המטרה הזאת, גם אלה שלא יצאו אתנו. על הבחורות לסרוג, לתפור, להכין בגדי עבודה וכו'. ולבחורים בוודאי אין עבודה חסרה. העבודה הזאת היתה מחשלת אותנו על ידי יצירה משותפת ושמחת יצירה. רק בדרך זו ולא על ידי ויכוחים ומליצות תיווצר חברה אמיתית. אל תחשוב שבחיי האדם הרעיון קודם וממלא את היומיום. נהפוך הוא, כי בחיי יום יום נמצא אותו "חומר הגלם" שממנו נוצרים רעיון והשקפת עולם: עבודה, אהבה, משפחה, מחלה, דאגות חמריות וכו'...
... אוי ואבוי לנוער של ימינו. מה רבים הדברים שהוא מפסיד, למעשה את כל נעוריו הוא מפסיד ואף את כל החולשות שגיל הנעורים מזכהו בהן. אך דוקא בגלל נכונות ההכרה של הנוער, עזה אמונתי שעוד ניצור גדולות ונצורות. ואז יהיה זה אמיתי וממשי...

בידידות, שלך


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח