טוראי פיגנבום לוי ז"ל

בננו

בעוד שבועות מספר ימלאו שנתים מיום שהגיעתנו הידיעה האיומה שבננו לוי נפל יחד עם עוד ששה חברים יקרים בקרב על ה"שהב".
קשה מאד להסתגל לעובדה מרה זו. נוהג הייתי לבוא מדי פעם לבית-קשת לבקרו ומשבא אני עתה למשק שוב אין אני מוצא את בני, לא בחדר האוכל ואף לא בחדרו ומשקיף אני מבעד החלון אל שדות המשק, ואין אני רואה אותו רכוב על סוסתו הלבנה ומקיף את אדמות בית-קשת ואין הוא מפיל את חיתתו על תושבי הסביבה שהיו באים לקצץ בנטיעות או לרעות בקמה. הוא איננו. בכל אשר אפנה איננו. אולם עם הרגשה זו האופפת אותי תמיד בשעה שאני משקיף על פני האדמה היקרה הרוויה בדמם של גבורי בית-קשת, רואה אני והנה נעלמו האויבים בסביבה, גבעת ה"שהב" מיושבת על ידי חבריו ומשפחתו של לוי, האדמה מעובדת, ידים שהחזיקו בשלח מחזיקות עתה במחרשה, ומרגיש אני כי אכן יש שלומים למותם של לוחמי מלחמת השחרור. במחיר היקר ששלמנו, אנו ההורים, בכל הארץ קנינו את עצמאותה של מדינתנו והקמנו את היסוד לקבלת נדחי העם ולהקמת מדינת ישראל; ושם על הגבעה הסמוכה מתחת למצבת האבן נחים לעולמים הגבורים חברי בית-קשת אשר הקריבו את חייהם הצעירים ומתו למען החיים.
לוי נולד ברביעי לאפריל 1925 בצפת, בתקופה שאנו ההורים עבדנו במטעי הטבק. הוא היה מפותח מאד בגופו ובהיותו בן שלש נראה כבן ארבע. הערמתי על כן על הגננת והכנסתיו לגן הילדים שנה לפני הגיעו לגיל הגן. בבית הספר היה תלמיד חרוץ וכשרוני ובהיותו בכתה החמשית נכנס לתנועת ה"מחנות-העולים". מאותה תקופה לערך מתחילה להתגלם ולהתעצב אישיותו העצמאית והמיוחדת. מדי פעם בפעם מתחילים להבחין בו את נצני ההתפתחות של אדם החותר לקראת מטרה מסוימת שהציב לעצמו. הוא לא ידע פניות ולא הסתכל לצדדים. דרכו היתה מילדותו ועד מותו דרך של האבקות עם הסביבה ועם הטבע, בפלסו את דרכו לקראת היעוד שלקראתו חתר ועמל במשך כל שנות ילדותו. הרבה קשיים ומעצורים שפגש בדרכו הסיט בכוח ובעצמה הצדה והיה מוכן להלחם ולהאבק עד תום על הדרך בה הלך.
ב"מחנות-העולים" הכניס את עצמו בעול העבודה בתנועה ובמפעליה. אם יום עבודה ביגור או מחנה במעין חרוד או מפעל אחר, לוי נלחם על זכותו להשתתף ומבצע את רצונו.
משגמר את בית-הספר העממי ושאלת המשך למודיו עמדה להפתר עמד על כך שעליו ללמוד בבית הספר המחוזי ביגור. נראה לו כי זהו ההמשך הטבעי לעבודתו בתנועה, הכשרה חקלאית והגשמה בקבוץ. אפינית מאד השיחה שהתנהלה בינינו אז בדרכנו לבית-הספר להרשמה. הוא שאלני אז מדוע יש בעיר כה הרבה חנויות ובתי-מסחר, משרדים ועורכי-דין. "האם לשם כך באו ארצה לבנותה והאם כך בונים את הארץ. על כולם ללכת לקבוץ" - כך אמר אז. עצם הציונות והגשמתה התבטאו אצלו בהתישבות החקלאית בצורתה השתופית כשם שהיא מוגשמת בקבוץ.
בינתים גדל הילד ויהי לנער חסון, רחב כתפים ובעל שרירים. בעקב המצב בארץ הוחל בגיוס הנוער לפלמ"ח. הוזמנתי אז ליגור להשתתף, יחד עם באי כח תנועת הנוער, ההורים והנהלת בית-הספר, בדיונים בקשר עם שליחת התלמידים לפלמ"ח. הנהלת בית-הספר דרשה אז שחופשת הקיץ תנוצל לצרכי אמונים במסגרת הפלמ"ח לתקופה של שלשה חדשים וכתום מועד זה יחזרו התלמידים לשנת הלמודים לסיים את בית-הספר.
עוד לפני שהגענו להחלטה בנדון זה קם לוי, עזב את יגור ואת הבית והצטרף לקבוצה מירושלים שיצאה אותה תקופה לפלמ"ח. חדשים עברו מבלי שנדע היכן לוי נמצא. הוא החל לחיות את חיי הפלמ"ח בנדודים ממקום למקום, באמונים קשים ובעבודה מפרכת. מסעות בשבילי הארץ, הריה ועמקיה השוממים מאדם, שבועות שלמים כתתו אז בננו את רגליהם בפינות הארץ השונות, סיירוה לארכה ולרחבה, למדו את מסתריה והתחילו לאהבה. באותה תקופה השכיל לוי להכיר עד כמה אין הארץ מיושבת ואיך והיכן אפשר לישב נקודות חדשות וישובים חדשים.
לבסוף לאחר נדודים רבים תקע את מחנהו בתל-יוסף. לוי התקשר למשק, הכיר את אנשיו וחברי המשק הוקירו את חריצותו ואת יחסו הרציני לעבודה ולמקום. הצענו אז ללוי שישתקע בתל-יוסף ובזה יגשים את חלומו להיות חבר קבוץ. אולם הוא מאן. הפלמ"ח הקים אז את נקודת התישבותו הראשונה בארץ בית-קשת ומובן שלוי בין המצטרפים לנקודה החדשה. התישבות במשק מבוסס אינה לפי רוחו. אם הוא בחר בחיי קבוץ עליו להקימם מבראשית. לעלות למקום צחיח שאין בו מאומה ועליו להקים במו ידיו את ביתו. זאת היתה שאיפתו וזה שהובילו מתל-יוסף לבית-קשת. ובבית-קשת הקים לוי שלנו את ביתו, נשא אשה ולנו ההורים לאשרנו לא היה גבול. הנה מגשים הבן את שאיפתו, מקים משפחה, הנה הוא אב לבן, בכור המשק, ולנו נכד נחמד ואנו כבר סבא וסבתא, זקנים ורווים מלא חפנים נחת.
ולוי ממלא את תפקידו במשק באמונה. שומר שדות. כל היום רוכב על סוסתו ומשוטט בשדות הרחק בין הקמה, בולש ומסייר ומרחיק את הרועים הערבים עם עדריהם. כל תושבי הסביבה הכירוהו וחתו מנחת זרועו.
והנה היום הגדול 29 לנובמבר 1947. הוחלט על מתן עצמאות לישראל והחלה מלחמת השחרור. אנו בבית מודאגים מאד. אחרי הכל הבן עודנו נער ומהלכים לו בשדות ובין ערביי הסביבה. אולם הוא מרגיענו במכתביו ובבקוריו: "אצלנו סביבה שקטה" - היה אומר - אנו ביחסים טובים עם הערבים. אולם לבנו לא שקט.
בסביבה - סג'רה ולוביה, ויודעים אנו כי לוי כבוגר הפלמ"ח, שומר שדות המכיר את הסביבה, משתתף בכל פעולה וגם מורה דרך להולכים אחריו באפלה להנחית את המכות על ראש האויב.
הוגד לנו כי לפני צאתו לקרב נפרד מרעיתו ומבנו ואמר לה כי עליה לגדל את הילד ולחנכו ברוח העבודה והיצירה במשק. כן בקש שבמקרה שיפול לא תכתב מספד אחריו אלא תתאושש ותקדיש את כוחותיה לגידול וחינוך הילד.
נבא לו לבו וידע מה שנבא. מקרב עין-מהל חזר באשמורת הבוקר בריא ושלם, עיף ויגע.
ולבסוף הגיע היום המר והנמהר בו קבלנו בטלפון את הידיעה כי שבעה מחברי בית-קשת יצאו לסיור וטרם חזרו. הקול בטלפון, קולו של חבר המשק, מנסה להרגיע ולהשקיט, אולם אני מרגיש ויודע את האמת על כל מוראותיה.
לאחר יומים מצאו את גויות השבעה על "השהב" והביאום לקבורה באדמות בית-קשת.
לוי נלקח מאתנו והוא אך בן 23. צעיר ותוסס שנפל במלחמה על הגשמת חלום עתיק בן אלפיים. אולם לנו ההורים אין נחמה ואין ביכלתנו להתגבר על האבדה הגדולה שאבדה לנו.
לוי השאיר לנו, ההורים, שני נכדים יקרים שאחד מהם נושא את שמו.
ולוי יחד עם חבריו השאירו לנו, העם, את מדינת ישראל.
אבא ואמא

מתוך "מול התבור"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

בלב שבור ונדכא, כותב אני, קווים לדמותו של נכדנו היקר והבלתי נשכח, לוי ז"ל, שנלקח מאיתנו צעיר ותוסס, והוא רק בן 26 שנים.
לוי ז"ל נולד בכ"ו באדר ב', חש"ח. 6.4.1948 חודש לאחר נפילתו של אביו, בננו לוי ז"ל, שנפל יחד עם עוד ששה חברים בהגינם על ביתם, בית-קשת.
בננו לוי התגייס לפלמ"ח בהיותו בן 17, באמצע לימודיו בביה"ס ביגור. בשנות שרותו עבר קיבוצים שונים באימונים ועבודה. בין היתר שהו זמן מה באילת-השחר, שם הכיר את חברתו לחיים ציפי שתחיה.
למחרת מותו של המנהיג ב. כצנלסון, עלתה קבוצת חברים להתישבות בבית-קשת וביניהם גם לוי שלנו. הקבוצה כללה עשרים וכמה חברות וחברים בסה"כ. גבעה חשופה, אהלים אחדים, צריפים ובית קטן לביטחון. בלי מים, בלי חשמל. בקרבת מקום שכנו ערבים משבט הזבחים שהטילו חיתיתם על הסביבה. לוי, כמו עוד חברים, שימש שומר. כעבור זמן מה הצטרפה גם ניצה לקבוצה. השמחה היתה רבה כשנישאו שני זוגות וביניהם ציפי ולוי. כעבור זמן נולד עמירם, נכדנו הראשון והבן הבכור של המשק. והנה התקדרו השמיים. מהומות והתנפלות הערבים בדרכים. דאגנו מאוד לגורל בית-קשת. אבל בננו הרגיע אותנו - אצלנו הכל בסדר. והנה בא היום המר. שבעה בחורים, מטובי הבחורים, נהרגו על משמרתם. לוי שלנו היה ביניהם, כשציפי בחודשי הריונה האחרונים. כשנולד בן כעבור חודש, הוא נקרא על שם אביו - לוי. פרצה מלחמת השחרור ומאות מבחורינו נפלו חלל.
ציפי, שנשארה לבד עם שני הפעוטים, התחתנה כעבור זמן עם שמעון שיחיה, שהיה לילדים כאב. בתום מלחמת השחרור, החלה בית-קשת לפרוח וילדינו גדלו והתפתחו. לוי ז"ל, גדל כמו פרח יפה, גבוה, מוכשר, מוסיקאי מחונן. בהגיעו לגיל גיוס. התגייס לוי לצנחנים. שם התקדם יפה ועבר קורס קצינים. עקבתי אחריו וראיתי נחת במעשיו. עם תום שרות החובה, חתם לוי ונשאר בצבא הקבע. באותו זמן נשא את בחירת ליבו ציפי. דבר שהביא לנו אושר ונחת. זכינו להביא לחופה בחור כארז. לאחר הנישואים החליט הזוג הצעיר לעזוב את הקיבוץ. כשסיים לוי את שרותו, קיבל הצעת עבודה בחוף השנהב שבאפריקה. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום כיפור חזרו לוי וציפי אשתו ארצה. בתחילת הקרבות התיצב לוי, כחץ מקשת, לשרות מילואים. שם, בעברה המערבי של תעלת סואץ, החל להרגיש ברע. זמן מה שכב בבי"ח רמב"ם בחיפה. ליבנו חרד, אולם קיוינו שהכל יסתדר, ולוי יבריא שוב. אולם המצב הלך ורע. לוי אושפז שוב בביה"ח בעפולה, שם שכב עד אחרית ימיו.
לוי, ז"ל, נקבר בביתו, בית-קשת, ליד קברו של אביו. הוא היה בשיא פריחתו וליבנו נשבר.
סבתא אהובה וסבא אלימלך

מתוך חוברת לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

תחילה היה הכאב.
עצמת נפילתו של העץ - לאחר הקולות הממושכים והבטוחים של המישור.
תחילה היתה הזעקה, אי ההשלמה.
- אל חסר רחמים -
- הוא נתן והוא לקח - אך אל יבורך על כך.
ודינו לא יוצדק.
עברה שנה - כל שלא השלמנו, ולא הצדקנו בזמנו -
שרו של זמן עשה לקבלת הדין ולהקהות חודה של תחושת הכאב.
נוסף דף באלבומך האישי.
אבן זיכרון בצד הדרך.
עוד אחד ב"צרור החיים" של חבריך.
עם חלוף הזמן מצטללת הדמות ואתה נזכר -
יום שישי אחר הצהריים. האוטובוס מגיע לרחבת החנייה, ואישה בשנות העמידה יורדת ממנו ומזודה גדולה בידה. היא מתחילה לצעוד לכוון חדר האוכל, ולפתע מגיח ילד כבן עשר, נוטל את המזודה ממנה ונושאה למחוז חפצה.
האישה - אמי ז"ל, הילד - לוי.
שש-שבע שנים מאוחר יותר, וגבר צעיר מצטרף לצוות הענף - הרגשה טובה של כתפיים רחבות, עיניים מחיכות ומסירות פורצת.
יום של סתיו לאחר קטיף הכותנה, מרוץ עם הזמן יגמר החריש ולהכנת השטחים.
לאחר משמרת שנייה של חריש באל-עריד, אני בא להחזירו הביתה.
עובד משמרת הלילה חלה - ולך בטל טרקטור עד הבוקר.
אני מודיע לו על כך ומבקשו לכבות את הטרקטור.
לוי מודיע לי בפסקנות שהוא ממשיך משמרת נוספת. הויכוחים והשכנועים אינם משנים את החלטתו, אני חוזר הביתה יחידי.
למחרת, בתחילת המשמרת הראשונה, אנו נפגשים ובעיניו אבק השדה וטללי הבוקר, "הטרקטור לא עמד" הוא מתריע בשמחת ניצחון.
ופגישתנו האחרונה בבית החולים - מצבו חסר תקוה ושנינו מודעים לכך. לוי מנסה להשלותנו בספוריו על תרופות חדשות שתגענה בקרוב ובאמונו הבלתי מעורער ברופאו. אני נסחף במקסמי שוא אלה ואינני מנסה לחלוק על דבריו.
כהה ברק העיניים והגוף מתהפך ביסוריו. לפני הפרידה הוא שולח "שלום" רפה, אך מעל עיניו תלויה קריצה קונדסית מימים עברו.
עובד.

מתוך חוברת לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

ספטמבר 1974
יקירי
מרחפת לי אי-שם במרומים,
עם כל עברנו, והוא ארוך, גדוש ומגוון,
שלא פסח על האושר והיגון.
התקווה, כוחה כברזל, אשר ממנה שאבנו
אנו את כוחנו.
צי האחיות שהביט בנו בהערצה וברחמנות
ושואל: עד מתי?
וכך, כשהשעות חולפות וכל דקה-כשעה,
מלווה במחשבות ויסורים,
היתכן?
לרגע נדמה כאילו זו אגדה - אך -
המציאות מנצחת את הדמיון - והכל -
הופך ודאי יותר...
עד כמה יעמוד הכוח לשמור על הקיים
ולהמשיך לשאת בי את סיפורנו?
ציפי

מתוך חוברת לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

להורי לוי שלום!

משוכנע שאינכם מכירים אותי. הייתי עם לוי בתקופה האחרונה בה שרת בצבא. שם היכרתיו ולמדתי את תכונותיו.
זכורה לי הפגישה הראשונה עם לוי הייתי ירא לתפקידי החדש. מולי ישבה דמות סגן צעיר, שופע ביטחון, "קשוח" אמרתי לעצמי ונתתי למחשבות לרוץ הלאה.
בימים הבאים בהם עבדנו יחד, נשמעו במשרד קולות צחוק והשירים אותם אהבנו. אז ידעתי את לוי האמיתי.
מעולם לא הפסיק לספר לי על שאיפתו הגדולה לשבת על טרקטור ולהעלם במרחבי המשק אותו אהב. נסיונותיו האין-סופיים לתאר את ריח האדמה והעמק הביאוהו לתיאורים נהדרים שהיו שווים כתיבת שיר. מי שלא היה במחיצתו ודאי לא יוכל לדעת ולהבין מי היה הבחור.
המחלה שפקדה אותו לא הסתירה מעולם את עיניו הצוחקות שהיו לי מקור לאמונה שיתגבר.
למרות שעברה שנה מאז, הרעיון ששוב לא "נרביץ" קילומטרים על הג'יפ החום ההוא ונשיר, נשיר, נשיר - פשוט לא נתפס.

שלומי


עדנה אמרה תמיד: "לוי הוא טוב". אני חושב שזו התכונה הדומיננטית שלו. נפגשנו פתאום באבידג'אן, בלובי של "מלון השנהב". השמחה היתה גדולה כי היכרנו זה את זה מתקופת השרות בצנחנים.
מפגישה זו נתהדקו היחסים בינינו לבין ציפי ולוי. הדבר הבולט בקשרים אילו היה שלוי תמיד נתן לנו עצות, אע"פ שאנחנו היינו ותיקים יותר ומאורגנים יותר. לוי, תמיד, הרגיש את עצמו מבוגר יותר, אחראי ודואג.
לוי אמר תמיד שהוא לא עוזב את אבידגאן עד שהוריו יבואו לראות את המקום היפה הזה.
אני זוכר את קשיי ההסתגלות של לוי ונסיונותיו לגשר ולהשלים עם הניגוד בין החיים בארץ, בקיבוץ, בצבא, לבין החיים במלון המפואר בחו"ל.
לוי לא נתן לנו להבין שמצבו קריטי כדי שאנחנו לא נדאג. להיפך, בשעותיו הקשות המשיך לדאוג לנו ולשאול שאלות עלינו. אני זוכר למשל, כשישבנו עם ציפי ולוי על הדשא שליד חדרם, הבחין לוי, שלעדנה קריר וביקש מציפי להביא לה סודר. היה זה חודש לפני פטירתו.
לוי יחסר תמיד, לעדנה ולי.
ישראל גל

מתוך חוברת לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

15.8.68

שלום לך ציפונת יקרה שלי!

סוף סוף ירדנו מהצפון היפה והקר. הקריאה הגדולה עברה. יש סיפוק אחרי חודש וחצי של עבודה מאומצת עם חיילים והרגשה טובה לחזור לבסיס עייפים ומלוכלכים (אחרי כמעט 36 שעות ללא שינה). בדרך עברנו ליד השדות של המשק, ראיתי, דרך חלון האוטובוס, איך קוטפים את הכותנה, את הג'ון-דירים מובילים עגלות, "מתי" להיות קצת בבית, ביום לעבוד בכותנה, ובערב להיות איתך ציפונת. מי צריך את המלחמות האלה, והצבא? ושוב אשליות... ייתכן שאוכל לקפוץ אליך לבסיס, ואף לשעה, אך זה לא בטוח.
שלום ציפונת שלי ולהתראות,
שלך לוי.


24.9.68
שלום לך ציפונת יקרה שלי!
בשבת באחרונה היית כל כך שמחה ועליזה, ממש נתת לי כוח להמשיך. קשה לי להסביר לך, אבל אחרי ארבע לוויות ביום אחד, סחיבת פצועים (שנאנקים מכאבים) בדרך ארוכה וקשה... זז משהו בפנים - מבינה ציפ, וגם סולחת! סה"כ זוהי המציאות שלנו, לא צריך להתעלם.
אתמול חזרנו לבסיס, והחלטנו שיהיה מה שיהיה, צריך להמשיך להרים את המוראל. את מכירה אותי כשאני "תופס קריזות", אז תפסתי שגעון. שמעתי שלהקת הנח"ל מופיעה בגבעת ברנר. לקחתי טנדר ונסעתי להביא אותם אלינו. החברה חשבו שאני מטורף. בסופו של דבר, הגעתי ב-12 בלילה עם הלהקה בהרכב מלא, כולל צוות הווי של הנח"ל, שולה חן, אביבה (שהיתה פעם בלהקה) ויאיר רוזנבלום. עשינו איתם שמח עד 3 לפנות בוקר. היה נהדר והודינו להם מאוד. והמוראל עלה. הצרה היא שהחברה התחילו לקרוא לי "משק תרבות". וזה לא כל כך מוצא חן בעיני. אני נזכר שיובל חבצלת היה במצב רוח טוב וניגן לא נורמלי.
מסיים שלום ולהתראות לך, ילדה.
שלך לוי.

מתוך חוברת לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

6.6.67
בוקר טוב אמא!
מהיום הראשון לקרבות, שמת לב ודאי אמא - שמשהו בער בי, לא נתן לי מנוח, תביני אמא, אני בשנות ה-20 לחיי, יושב בעורף, כשצעירים ממני, (ולפעמים פחות כשירים), נמצאים בחזית. אינני פוסל את חשיבותו של העורף, אבל...
אחרי בחינת כל המצבים הגענו, יצחק ואני, למסקנה שלאור המצב הטוב יחסית במשק, נהיה חשובים - קרוב יותר, אי שם. אינני חושב שיטילו עלינו תפקידים מסוכנים, אבל אני בטוח שישנם תפקידים רבים באזורי הספר, שזקוקים לחבר'ה כמונו, וכמו כן דומני, שאנו מסוגלים להפיק מעצמנו הרבה יותר תועלת שם, מאשר כאן. ולבסוף אני מבקש ממך לא לדאוג לי. אני מספיק מבוגר ושקול בכדי שאהיה בטוח בכל מקום בו אהיה.
שלום ולהתראות
בנך לוי.
נ.ב. נסענו לכיוון דרום.


12.8.67
לאסף ובני שלום!
מה נשמע בחופש? מתפרחחים וישנים ומתרחצים בבריכה ועוד כל מיני דברים טובים ויפים כאילו! אני מקווה, שבני גומר את החוברת ואסף קצת עוזר לו. העזרה הכי טובה של אסף היא כשהוא לא מפריע. אני מקווה שאתם לא רבים ורק משחקים יפה. כמו שצריכים לעשות אחים גדולים. עמירם ואני פינינו לכם את המקום - ועכשיו אתם הגדולים. אז - נא להתנהג בהתאם. כתבתי לכם מכתב לחוד כי יש לכם קצת זמן וזה מחייב אתכם לענות. בני יגיד מה ואסף יכתוב לאט, לאט. או שלהיפך, לא משנה.
שלום ולהתראות
לוי.

מתוך חוברת לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

7.2.70
שלום אשר!
אני מקווה שלא תתפלא כשתראה מיהו הכותב מכתב זה.
לא רק כמורה ולא כמחנך, סתם כחבר משק שקרוב קצת יותר לי ולבעיות גילי ובני כיתתי.
הייתי רוצה לשתף אותך בשאלות שאני שואל את עצמי, ולדעת את דעתך בשאלות אילו. כי סה"כ הן שאלות שלא מדברים עליהן בפה מלא... העיניים מדברות בדיחה עם עוקף שלא משאירה הרבה אי הבנות, ואווירה כללית שנושמים בשבת בבית. בעוד כ-5 חודשים אני עומד להשתחרר מצה"ל. בכל מאודי הייתי רוצה לחזור למשק, אבל... ופה מתחילות כל ההתלבטויות האין סופיות: מי זה המשק? איזו מין דרך חיים זו הקיבוץ? האם יש בכלל מקום (יש עוד מקום!) למסגרת הזו ששמה קיבוץ בארץ הזו? (סתם קיבוץ במרכז הארץ - לא קיבוץ ספר). יש לי בכלל מספיק ידידים וקרובים במשק הזה, שאהיה מאושר להיות איתם? האם אני בכלל "חיה" חברתית מספיק כדי להיות בקיבוץ? מה מעמד משפחתי אליה אני חוזר? בחברה הגבוהה, הנמוכה או הבינונית? (ויש חלוקה - בערך כזו, לצערי!) יש לי קרובים מבני כיתתי? מי מהם וכמה בכלל מתכוננים לחזור? יש לי עוד המון, המון שאלות בהן אני מתלבט. ואין טעם כרגע להעלותן.
מצד שני יש לי הרגשה עמוקה שמבחינה מוסרית אני חייב לחזור. אני חייב לאילו שגידלו אותי, לאילו שהשקיעו (ומשקיעים) את מירב שנותיהם בהקמת היישוב, וכל כך קיוו שאנחנו נמשיך במפעל חייהם...
ושוב פעם מצד שני - אז בתקופה ההיא היה לקיבוץ ערך עצום (בטוח שיותר מערכו כיום). הלכתם חברה קטנה מתוך חלוציות, הרגשתם הרגשת "הקרבה" למען "האידיאל", בנית ארץ ישראל, והיה לכם מזה סיפוק נפשי (ולחלק גם לא רק נפשי) שהספיק כדי להכריע. היום המציאות אחרת, אין כבר את אותם גורמים שהיו אז, והגורמים שישנם אינם מספיקים לפעמים כדי להכריע.
5 חודשים לפני השחרור - איכפת לי גורל המשק ועתידו, לפעמים גורלי ועתידי, ומשום מה זה לא הולך יחד. לפעמים נראה לי, שאם אחליט לחזור אז ויתרתי על עתידי מתוך דאגה לגורל ועתיד המשק. ולפעמים זה הפוך. אני גם יודע שאם אחזור למשק, לפחות בשנה הראשונה, לא יהיה לי מספיק כוח כדי לפעול. (ולא מ-6.00 עד 16.00!) זאת מן סכנת התנוונות שיכולה לצוף רק בקיבוץ.
אחרי שלוש שנים בצה"ל, אני עייף. ממש כך. קצת קשה להגדיר את הצבא, כי כמו הקיבוץ גם הצבא מתחלק לחילות ולגדודים. השוני וההבדל הם כמו בין בית-גוברין ויגור, לדוגמא. זה לא חייב לקרות לכל אחד. יש מקומות בצבא שההיפך הוא הנכון. יש אנשים שקל להם יותר או קשה, תלוי מיהו האדם ומה תפקידו. בצבא אני לא רוצה להישאר. לא נולדתי לזה. אני לא אוהב את זה. אם הגעתי למשהו זה רק בזכות הרצון וההכרה בצורך לעשות כך את הדברים.
אני שונא את המלחמה ואוהב להילחם. זה החינוך שקיבלתי ואליו חינכתי את החיילים שלי. אני משתחרר מצה"ל ברגשות מעורבים, ולמרות הלחצים שמפעילים עלי, אני רוצה להשתחרר. כך, אשר, בצורה שיטחית מאוד, הסברתי (נסיתי להסביר), את מה שאני מרגיש. נראה לי שפחות או יותר כך מרגישים גם יתר החיילים (אם לא כולם אז רובם).
אני לא רוצה תשובות לשאלות.
אני רוצה רק שתתיחס לבעיות ותציע, אם תוכל, מה לעשות: א. לי. ב. לבעיה הכללית של חזרתנו למשק.
שלום ולהת'
לוי.

מתוך חוברת לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

לחיילי הפלוגה
עומדים אנו על סף סיום הדרך המשותפת, ולפני תחילת דרכים חדשות. תקופה יפה ועשירה עשינו יחד: רבת מעשים וחוויות.
"פלוגת צנחנים"!
לוחמים מעולים,
היודעים לאהוב ולחיות זה עם זה, היודעים לאהוב את הארץ הזאת והבוטחים בצידקת דרכם בצנחנים.
אלו העקרונות לפיהם הלכתי, וכך רציתי לראותכם בסיום.
האם הושגו שאיפות אילו?
דומני שכן.
אך זאת נוכל לדעת רק בהמשך הדרך, כשתמשיכו ללכת ברוח הפלוגה כמפקדים - וכחיילים בפלוגה המסייעת.
אינני שוחר מלחמה,
אך אם נכונו לנו עוד מלחמות -
הייתי רוצה ללכת אתכם לכל משימה ולכל מקום אליו נשלח.
עלו והצליחו!!!
לוי פייגנבוים
המ"פ

מתוך עלון פלוגה ד'

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.