מ"מ לרמן חגי ז"ל
Lerman Hagai

בן צפורה ואפרים
נולד בנשר, ישראל
ב-ט' סיוון תרפ"ט, 17/6/1929
גוייס ב-1947
שרת בפלמ"ח
יחידות: פלי"ם, הגדוד הרביעי, חטיבת הראל
תפקיד: מפקד מחלקה - מ"מ
נפל בקרב במיבצע יבוסי
במלחמת העצמאות
ב-י"ז אייר תש"ח, 26/5/1948
מקום נפילה: גבעת הרדאר
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 18 בנפלו
קורות חיים
חגי לרמן בן אפרים וצפורה. נולד ביום 17.6.1929 בנשר, ליד חיפה. גדל באווירה פועלית-חלוצית, למופת. היו לו שני אחים ואמו אשר התנדבו לשירות הצבא בימי מלחמת-העולם השנייה. סיים את בית-הספר העממי בנשר והמשיך לימודיו בבית-הספר התיכון בחיפה.היה חבר תנועת "הנוער העובד" ומילא ברוח קלה ושובבה ובכובד-ראש כאחד כל תפקיד שהוטל עליו. כחבר הסקציה הימית ב"הפועל" בחיפה השתתף בתחרות "שיוט עברי" והיה בין נערי הסירה הראשונה שהגיעה למטרה, ואף זכה לאות הצטיינות כחותר. זמן לא רב אחרי-כן נתמנה למפקד סירה.
בראשית מלחמת-השחרור שירת בחי"ש, אך שירות זה לא סיפק אותו והוא דרש להעבירו לפל"ים. שם סיים קורס למפקדי כיתות. השתתף בהעלאת מעפילים אל החוף.
אחרי הרצח בבתי הזיקוק נשלח לפעולות עונשין כאחד המפקדים, והקפיד מאד על מילוי הפקודה הכרוכה בסכנת חיים, שלא לפגוע בנשים, זקנים וילדים. עם החמרת המצב בירושלים נשלח לשם עם פלוגת פל"ים כתגבורת. השתתף שם בקרבות רבים, ובאחד מהם, בשעה שנפל מפקד הפעולה, נטל על עצמו את הפיקוד וכך הציל את הכיתה. מאז פעל כמפקד כיתה קרבי.
השתתף בפעולות שחרור העיר מידי הערבים בשכונות המעורבות. משיח-ג'ראח בא עטור נצחון. בידו עלה להשמיד טנק של האויב. השתתף בכל הקרבות של הגדוד הרביעי. כדבריו: "אין מולדת בלי דם" מפעולות אלה יצא מחושל כפלדה, לבלי חת.
בפריצת החומה והחדירה לעיר העתיקה פיקד על כיתתו ונכנס הראשון לתחומיה וראשון נפגש עם מפקדה. מאחר שהיחידה מסרה לנצורי העיר העתיקה תחמושת, ציוד ומזון ותגבורת באדם, חזר לירושלים והועלה לדרגת מ"מ.
בסוף מאי נשלח עם מחלקתו לעזרת המשלט על-יד הרדאר. בשעת הפגזה קשה נפגעו רבים מחבריו ואף הוא נפצע קשה, אך לא חדל מלהתעניין בהמשך הקרב ובגורל הפצועים. מת למחרת, ביום 27.5.1948. נקבר בשייך-באדר א'. ביום כ"ח באלול תש"י 10.9.1950 הועבר חגי לרמן למנוחת-עולמים להר-הרצל בירושלים.
אלבום תמונות


רשימות לזכרו

רשימות לזכרו
מפקדו
הכרתי את חגי ז"ל וראיתיו במשך תקופה קצרה משמש בכל מיני תפקידים: החל ממדריך נשק וכלה במפקד כיתת קרב וסגן מפקד המחלקה. אין ברשותי רשימה מדויקת של פעולות ותאריכים. פעולה רדפה אז פעולה.
זוכר אני את חגי כשחזר מכביש הר ציון לאחר החדירה לעיר העתיקה. הוא נראה עיף ומאושר. כשכל הבחורים החלו להתגאות מי במחרוזת יפה ומי במטפחת משי, שלל הקרב, אמר אלי חגי: "אני לא לוקח שלל, ומספיק אם אביא לאמא את העור שלם ובלי חורים".
כזה היה הלך רוחו כל הזמן. לא לעצמו דאג וחרד, כשם שדאג לאמא. היה מרבה בכתיבת מכתבים שברובם ודאי לא הגיעו.
עד רגעו האחרון נשאר חגי ז"ל כמו שהיה: שקט, וממושמע ודואג לאחרים. כשנפצע קרא בשקט לעזרת החובש, ומיד נפל פגז במרחק סנטימטרים ממנו והרג את החובש שטפל בפצעיו. בדרך לבסיסי אמר לי, שהוא יודע כי אסור לפצועי בטן לשתות מים, אבל צמאונו גדול מאוד. הרטבתי שפתיו והוקל לו. במכונית משורינת שהסיעתו לירושלים היה מאבד את הכרתו לרגעים, וכשהיה מתעורר שאל לשלום יתר הפצועים.
בבית חולים בירושלים, לפני שהוכנס לחדר הנתוחים, נפרד ממני בחיוך, היה זה חיוכו האחרון...
מפקדו י. צסיס
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
זוכר אני את חגי כשחזר מכביש הר ציון לאחר החדירה לעיר העתיקה. הוא נראה עיף ומאושר. כשכל הבחורים החלו להתגאות מי במחרוזת יפה ומי במטפחת משי, שלל הקרב, אמר אלי חגי: "אני לא לוקח שלל, ומספיק אם אביא לאמא את העור שלם ובלי חורים".
כזה היה הלך רוחו כל הזמן. לא לעצמו דאג וחרד, כשם שדאג לאמא. היה מרבה בכתיבת מכתבים שברובם ודאי לא הגיעו.
עד רגעו האחרון נשאר חגי ז"ל כמו שהיה: שקט, וממושמע ודואג לאחרים. כשנפצע קרא בשקט לעזרת החובש, ומיד נפל פגז במרחק סנטימטרים ממנו והרג את החובש שטפל בפצעיו. בדרך לבסיסי אמר לי, שהוא יודע כי אסור לפצועי בטן לשתות מים, אבל צמאונו גדול מאוד. הרטבתי שפתיו והוקל לו. במכונית משורינת שהסיעתו לירושלים היה מאבד את הכרתו לרגעים, וכשהיה מתעורר שאל לשלום יתר הפצועים.
בבית חולים בירושלים, לפני שהוכנס לחדר הנתוחים, נפרד ממני בחיוך, היה זה חיוכו האחרון...
מפקדו י. צסיס
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו
מורו בבית הספר
בדחילו ורחימו הנני מנסה לתאר שתי דמויות של חגי כפי שהוא מתגלה לעיני רוחי. חגי הילד: קטן, שחרחר, קווצתיו תלתלים. פקחות מבצבצת מכל ישותו. מאידך גיסא: פורק כל אחריות, ספקן ולגלגן. חסר מנוחה ודרוך תמיד. אי אפשר היה להתרעם עליו אפילו במקרים שלא היה בסדר. הוא משקיט את זעמך נגדו ובעל כרחך בת צחוק מופיעה על שפתיך. ומי מילל שכל השובבות שלו זוהי רק קליפה חיצונית. לא תמיד ראינו לנפשו פנימה והנבטים הסמויים מעין הזולת הבשילו פרי לתפארת. מילדותו נתחנך באוירה של אהבת העם והארץ. בית עברי ורוח חלוצית הטביעו את חותמם בנפש הילד.
שנים מספר חלפו. מפעם לפעם הנני נתקל בו באקראי ושיחה חטופה נקשרת על מעשיו וחייו. לכאורה היה עונה על הכל ברצון. אבל הרבה הוא מבליע בניחותא, מתוך צניעות, משום שאלה דברים שהשתיקה יפה להם.
ברטט של קדושה ממלא הוא את תפקידיו השונים והמרובים בים וביבשה, אינו נרתע מפני קשיים וסכנות. מוצאים אנו את חגי בהבטחת התחבורה לעמק יזרעאל ועמק זבולון, פעולות תגמול, מערכת "משמר העמק" ואחרון אחרון - בחזית ירושלים. "מי יוריד לנו מעפילים מן האניה - אולי הערבים?" - בנימוקים כגון אלה הוא משתדל להרגיע את אמו הדואגת לשלומו. שבועות ניזון חגי מכדורי "מרץ" ולא קיבל חופש לימים ספורים. "אי אפשר, אין מי שיחליף אותי, צריך להחזיק מעמד עד שתבוא תגבורת".
זאת היא הדמות ההירואית האמיתית של חגי ושכמותו, שלא ידענו על הנעשה בחביון נשמתם פנימה. בני מולדת, המגינים עליה בכל ישותם, והדבר הוא טבעי ופשוט בשבילם. אללי לנו, שנצחוננו עולה בפאר בנינו. אין נחומים לפרט. העם העברי והאם העבריה השכולה הגיעו לדרגת הבטוי היוני העתיק: "הלך, בבואך אשפרתא - ראית את כולנו שוכבים כמצות חוק מולדתנו".
אריאל (מורו בבית הספר)
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
שנים מספר חלפו. מפעם לפעם הנני נתקל בו באקראי ושיחה חטופה נקשרת על מעשיו וחייו. לכאורה היה עונה על הכל ברצון. אבל הרבה הוא מבליע בניחותא, מתוך צניעות, משום שאלה דברים שהשתיקה יפה להם.
ברטט של קדושה ממלא הוא את תפקידיו השונים והמרובים בים וביבשה, אינו נרתע מפני קשיים וסכנות. מוצאים אנו את חגי בהבטחת התחבורה לעמק יזרעאל ועמק זבולון, פעולות תגמול, מערכת "משמר העמק" ואחרון אחרון - בחזית ירושלים. "מי יוריד לנו מעפילים מן האניה - אולי הערבים?" - בנימוקים כגון אלה הוא משתדל להרגיע את אמו הדואגת לשלומו. שבועות ניזון חגי מכדורי "מרץ" ולא קיבל חופש לימים ספורים. "אי אפשר, אין מי שיחליף אותי, צריך להחזיק מעמד עד שתבוא תגבורת".
זאת היא הדמות ההירואית האמיתית של חגי ושכמותו, שלא ידענו על הנעשה בחביון נשמתם פנימה. בני מולדת, המגינים עליה בכל ישותם, והדבר הוא טבעי ופשוט בשבילם. אללי לנו, שנצחוננו עולה בפאר בנינו. אין נחומים לפרט. העם העברי והאם העבריה השכולה הגיעו לדרגת הבטוי היוני העתיק: "הלך, בבואך אשפרתא - ראית את כולנו שוכבים כמצות חוק מולדתנו".
אריאל (מורו בבית הספר)
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו
חברו
ה"רדר" איננו שם מקום בלבד, זהו מושג בשביל כל איש, אשר היה ולחם באותם הימים בחזית ירושלים ובעיקר בגדוד ה"פורצים".
עיפים ותשושי כוח, כשמאחוריהם מבצעים וקרבות נועזים וכבושים בעלי חשיבות, יצאו אנשינו לפצח את ה"אגוז הקשה" - הוא ה"רדר".
למעלה משנה עברה מאותו קרב גורלי ומכריע. כשהנך עוצם את עיניך לדקות ספורות כדי להזכר באותם הבחורים הצעירים, מתכווץ משהו אי שם בפינות הלב, ומה צר לך על כי אינם יכולים לחזות במו עיניהם את התגשמות אותו חזון, אשר למענו לחמו. אינם יכולים לראות את מדינתנו הצעירה הולכת ונבנית, את צבאנו ההולך ומוקם.
את חגי הכרתי זמן קצר לפני עלות הפלוגה לירושלים, בתקופת מיבצע "נחשון". יכול אני לומר, כי היה מבין האנשים המסורים והנאמנים ביותר: עליז, זריז ומוכן למלא כל פקודה ותפקיד. גם לאחר שנתמנה כמפקד יחידה קטנה שימש דוגמא אישית והראה כושר פיקוד בכל רמה גבוהה. במקרה נזדמן לי לשוחח ערב הפעולה עם מספר טוראים מיחידתו. על אף עיפותם הרבה הרגשתי, כי בטוחים הם בעצמם ובמפקדם באמרם: "סמוך עליו!". בטוי זה בפשטוהו וקליעתו המדויקת אומר הכל. כך אמרו לפני צאתם...
ההתקפה נכשלה. הרבה פצועים והרוגים. חגי הובא באלונקה ע"י חבריו שהיה מפקדם.
פצעים אנושים, כאבים, ובכל זאת חייך והתבדח ולא פסק מלהתעניין בשלום אנשי יחידתו.
יוסף יהלום, סרן 1793
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
עיפים ותשושי כוח, כשמאחוריהם מבצעים וקרבות נועזים וכבושים בעלי חשיבות, יצאו אנשינו לפצח את ה"אגוז הקשה" - הוא ה"רדר".
למעלה משנה עברה מאותו קרב גורלי ומכריע. כשהנך עוצם את עיניך לדקות ספורות כדי להזכר באותם הבחורים הצעירים, מתכווץ משהו אי שם בפינות הלב, ומה צר לך על כי אינם יכולים לחזות במו עיניהם את התגשמות אותו חזון, אשר למענו לחמו. אינם יכולים לראות את מדינתנו הצעירה הולכת ונבנית, את צבאנו ההולך ומוקם.
את חגי הכרתי זמן קצר לפני עלות הפלוגה לירושלים, בתקופת מיבצע "נחשון". יכול אני לומר, כי היה מבין האנשים המסורים והנאמנים ביותר: עליז, זריז ומוכן למלא כל פקודה ותפקיד. גם לאחר שנתמנה כמפקד יחידה קטנה שימש דוגמא אישית והראה כושר פיקוד בכל רמה גבוהה. במקרה נזדמן לי לשוחח ערב הפעולה עם מספר טוראים מיחידתו. על אף עיפותם הרבה הרגשתי, כי בטוחים הם בעצמם ובמפקדם באמרם: "סמוך עליו!". בטוי זה בפשטוהו וקליעתו המדויקת אומר הכל. כך אמרו לפני צאתם...
ההתקפה נכשלה. הרבה פצועים והרוגים. חגי הובא באלונקה ע"י חבריו שהיה מפקדם.
פצעים אנושים, כאבים, ובכל זאת חייך והתבדח ולא פסק מלהתעניין בשלום אנשי יחידתו.
יוסף יהלום, סרן 1793
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו
חגי ברגעיו האחרונים
... הייתי אז במשמרת לילה. זאת היא המשמרת הקשה ביותר, שכן לרוב מובאים אלינו הפצועים בלילות. איזה בחורים חבובים כולם. אני נרעדת לראותם רצוצים וגונחים.
הנה לפני שבוע הובא בלילה בחורצ'יק צעיר וחמוד אחרי ניתוח, במצב של נרקוזה. פניו נראו לי מוכרים מאוד. הורדתי את הפתק מעל ידו ונזדעזעתי: "חגי לרמן". הרי זה חגי מ"נשר", שלמד אתי בגימנסיה. כעבור שעה נתעורר, הכיר אותי ושמח שנמצאתי לידו. טיפלתי בו בחרדה והפצרתי ברופאים שיצילו אותו. נתנו לו עירוי דם ופלזמה והשתדלו לעשות למענו ככל האפשר. הוא הרגיש הקלה והתחיל מדבר. היה בו רצון עז לחיות. ממש רצון עז! הוא סיפר לי: "נפצעתי בפעולה על הרדר. כשפגע בי הפגז התכוצתי כולי וחשבתי - זה סופי. אבל כעת, כשאני כבר בבית החולים וגם עברתי את הניתוח, הגידי לי את האמת - אף כי חש אני בסכנה - הגידי, היש תקוה לחיות? עכשיו, כשיש לנו מדינה, יהיה מענין לחיות".
אמרתי לו כי אמנם מצבו קשה, אך דיברתי עם הרופאים והתעניינתי בו באופן מיוחד. הם מבטיחים לי כי הכל יסתדר. אמרתי כך למרות שידעתי שלא כך הדבר, אבל רציתי להאמין בניסים. הוא הודה לי מאוד והחל מלטף אותי. ואני - דמעות עמדו בעיני. עשיתי הכל למענו. ישבתי כל הלילה לידו ואף נתתי לו חמצן.
בשבע בבוקר הורע מצבו. כעבור שעה אבד את הכרתו והתחיל לפקד: "אש! - קדימה! - חברים להתקדם! - לסגת! - חיפוי! - אש מרוכזת! - לפרוץ קדימה!"
ככה "פיקד" עד יציאת נשמתו. היה זה בשעה תשע בבוקר.
לא יכולתי להמשיך בעבודה. יצאתי בחשאי החוצה ובכיתי בלי הרף.
קשה לראות את עשרות הצעירים האלה ברגעי פרידתם האחרונה מאתנו. אבל כשמכירים את מישהו מהם יותר מקרוב, הלב כואב ונקרע שבעתיים...
(מתוך מכתב של חניכת בית הספר לאחיות בירושלים לאמה בחיפה)
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
הנה לפני שבוע הובא בלילה בחורצ'יק צעיר וחמוד אחרי ניתוח, במצב של נרקוזה. פניו נראו לי מוכרים מאוד. הורדתי את הפתק מעל ידו ונזדעזעתי: "חגי לרמן". הרי זה חגי מ"נשר", שלמד אתי בגימנסיה. כעבור שעה נתעורר, הכיר אותי ושמח שנמצאתי לידו. טיפלתי בו בחרדה והפצרתי ברופאים שיצילו אותו. נתנו לו עירוי דם ופלזמה והשתדלו לעשות למענו ככל האפשר. הוא הרגיש הקלה והתחיל מדבר. היה בו רצון עז לחיות. ממש רצון עז! הוא סיפר לי: "נפצעתי בפעולה על הרדר. כשפגע בי הפגז התכוצתי כולי וחשבתי - זה סופי. אבל כעת, כשאני כבר בבית החולים וגם עברתי את הניתוח, הגידי לי את האמת - אף כי חש אני בסכנה - הגידי, היש תקוה לחיות? עכשיו, כשיש לנו מדינה, יהיה מענין לחיות".
אמרתי לו כי אמנם מצבו קשה, אך דיברתי עם הרופאים והתעניינתי בו באופן מיוחד. הם מבטיחים לי כי הכל יסתדר. אמרתי כך למרות שידעתי שלא כך הדבר, אבל רציתי להאמין בניסים. הוא הודה לי מאוד והחל מלטף אותי. ואני - דמעות עמדו בעיני. עשיתי הכל למענו. ישבתי כל הלילה לידו ואף נתתי לו חמצן.
בשבע בבוקר הורע מצבו. כעבור שעה אבד את הכרתו והתחיל לפקד: "אש! - קדימה! - חברים להתקדם! - לסגת! - חיפוי! - אש מרוכזת! - לפרוץ קדימה!"
ככה "פיקד" עד יציאת נשמתו. היה זה בשעה תשע בבוקר.
לא יכולתי להמשיך בעבודה. יצאתי בחשאי החוצה ובכיתי בלי הרף.
קשה לראות את עשרות הצעירים האלה ברגעי פרידתם האחרונה מאתנו. אבל כשמכירים את מישהו מהם יותר מקרוב, הלב כואב ונקרע שבעתיים...
(מתוך מכתב של חניכת בית הספר לאחיות בירושלים לאמה בחיפה)
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
