רב"ט מיליקובסקי אמנון ז"ל

מתוך ב"רשומות" דגניה ב' חוברת קכ"ו, 5.10.48

נסתלק כשם שבא, אחד מאלו המזנקים ממחבואיהם, ממיצרי בתי האבן ומפתחי הישיבה - ברח אל החיים. האור הירוק קסם לו מרחוק, וקדמו כקדם את אשר יראהו לראשונה. אני זוכר את מבטו הראשון אל מאחורי עגלת החציר הירוק - עומד שותק, קומתו נמוכה, ופניו - פנים קורנים - כאלו אשר ראו לראשונה אדמת מולדת. ונסתלק משם כזה אשר נפעם, מתעורר, ומוצא עצמו כחולם חלום...
אחר כך בחר לעבוד עם החי, עם זה הנושם ומשיב רוח בפנים מדי נשמו, "ומי ידוע, היה אומר, אולי גם הפרה מבינה, גם לה עצוב, ראשה שמוט ועינים לה דומעות... מצב רוח", "אין דבר, היא מתגברת", היה אומר ונוטל דלי מלא על גדותיו קצץ לבן, "לילדים הקטנים" - היה מוסיף.
וכשאלצוהו להפרד משעות הלימודים המעטות, לאחר יום העמל, היה אומר: "נו, חברה, בגרנו, עכשיו אויס חלוצים - יום עבודה מלא". והוא ידע לעבוד, היה מן המעטים שהכיר עבודה ואהב לעבוד.
ובשעות הפנאי נפל הנער לעולם זר לו. ואכן כבר בגר ולא פעם בחצות ליל הייתי שומע שירתו - שירה הבוקעת מנבכי לב מוצף על גדותיו ערגת אהבה, דומה היה כי פנינת השירה מקננת בגרונו.
ראוהו רבים עליז, קורן. בצהרי יום היה מטייל בחצר המשק ושר להנאתו - הוא שר על החיים, שירי חיים היה שר, ובערבי קיץ על הדשא פתח בשירי אהבה. כמה ידע הנער לאהוב וכמה אמיתי היה בידידותו. ונכונו לו עוד ימים קשים בבית הוריו, הוא נטרף בדאגות, והן אינן נותנות לו מנוח גם בעת שירתו. ראיתם אותו עליז - - - וכולו קודר. כך הכרתיו ברגעי חיינו המשותפים.
בשער ואל מול השונא, והנער מוכן לפקודה. הוא מאיץ ומאיץ בחברים להתגייס. ובאחת האספות הוא שובר את הדממה, היתה זו הפעם הראשונה שראיתיו בשטף דיבורו, הוא מתגייס. אומץ רוחו בשדה העלהו לפיקוד, ובתנאי מחתרת מצטיין, הוא מגביר שתיקה, כל מילה נראית בעיניו מיותרת. הראשון שנקרא לכל מבצע היה אמנון.
שנותיו בפלמ"ח היוו פתח להתגשמות מאוויו. המסעות במדבריות, הקורסים, טיולי הלילה מעבר לגבולות - שם נפגע באחת מפעולות הלילה המסוכנות. וסיים את הפעולה עם ידידתו בישיבה מזרחית על ספל קפה ליד המדורה. באספות החברה הצטיין בשתיקתו. הוא לא רצה לחרוץ גורל חברים אשר לא חשבו בדרך הנכונה. טען, ובצדק, כי עוד יווכחו בעצמם, והוא צדק.
בהרי ירושלים עולה לו גרעין להקים לו בית - ואמנון איננו. בימים קשים הוא נחלץ לקרבות. ידע אמנון ללחום ולפקד על לוחמיו. אמיץ היה ותמיד נכון לפקודה. מפסגות הגליל הצפוני נחלץ לעזרת אחים בנגב, ובאחד הקרבות באותן "ערבות הנגב" שם נולד חלומו להקים בית לאחיו - שם נגדע החלום.
ומסתגלים אנו למחשבה שהוא לא יחזור... למען החיים הקריב עצמו ובנופלים יוצב כסמל.
אמנון היקר, אף פעם לא נשכחך. עליך לא נוסיף את האמירה "קודם זמנו הלך", אם נפלת - בטוחני, אמנון, כי היה זה הזמן היקר ביותר בו האמנת כי בדמך הטהור מקדש הנך משאת חייך, למען החיים, למען הזורעים בתלם וקוצרים יבולים.

אורי גלין, אוקטובר 1948


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

... אמנון מיליקובסקי הגיע לדגניה ב' עם קבוצת נוער ארצישראלית. עלית הנוער הפנתה אז תשומת לב לנוער ארצישראלי שמוצאו ממשפחות עניות, שאין באפשרות ההורים לטפל בהם ולחנכם כראוי, או נערים קשי חינוך או כאלה שמסיבות משפחתיות שונות אינם יכולים להשאר עם הוריהם. עלית הנוער ארגנה את הנוער הזה בחברות לשלחם למשקים ולחנכם לתורה ולעבודה.
בתוך חברה כזאת הגיע אלינו אמנון. הוריו המטופלים בילדים רבים ועמוסי דאגות פרנסה, לא יכלו להקפיד על חינוכו. ואם שמענו ממנו בהזדמנויות שונות על משפחתו, היה זה בעיקר על סבו שגר בצפת והיה שם מורה בבית ספר. סבא זה הקדיש הרבה מזמנו לחינוכו ולחינוך אחיו הגדול ממנו. על סבא זה סיפר רבות ודיבר עליו כעל הנעלה במשפחה. ממנו הוא הושפע מאד וירש ממנו סגולות מיוחדות, ומאד היה אסיר תודה לו.
כשרק הגיעה אלינו חברת הנוער הזאת, ה"צברים", סבלנו מהם צרות צרורות, קשה היה לרסנם בזמן הראשון. לא חסרו ביניהם תגרות ידים והיו מנבלים את פיהם, כך שהמדריך שלהם היה ממש מיואש. אולם מאמנון נהנה המחנך כבר מהזמן הראשון, והיה מתבטא עליו שהוא "לב זהב". במרוצת הזמן נכנסו גם רוב הנערים האחרים מן החברה למסלול, נעשו שקטים, למדו מעט, ולענפי העבודה במשק נכנסו מהר מאד.
אמנון גילה נטיה ללימודים, פרקי תנ"ך היה לומד בעל פה, ירושה מהסבא שלו. איננו זוכרת איך ומתי התחיל לעבוד ברפת, אולם זכרונותי עליו קשורים מעבודתנו המשותפת ברפת. היה זה נער צעיר, שחור כצועני, בעל עינים שחורות יוקדות, שעצב מיוחד בצבץ מהן תמיד. תוגה מיוחדת וחרישית זו, שנראתה בעיניו תמיד, נבעה כנראה מעמקי הלב, תוגה זו שלא ידעתי פשרה היתה לעתים מדאיגה ומפחידה אותי מאד וזכורתני שתמיד חיפשתי דרך לעזור לו בהפגת הצער והעצב... וסיפרו לי עליו מקרה שהוא אולי אופייני לו. בבחינות גמר בביה"ס העממי התגרו בו התלמידות וצחקו ממנו. כתגובה על כך ברח אמנון למנזר בדרך בית לחם, ליד קבר רחל. נזיר אחד מן המנזר פגשהו ולמחרת הודיע על כך למשפחתו.
אמנון ניחן בקול ערב לשירה. הוא גם חילל בחליל פרימטיבי מאד, אבל הצליח להוציא מתוכו צלילים ערבים, כה מתוקים ועמוקים. היה שר ומשכנע אחרים לשיר. קולו היה עמוק וחזק, ביחוד אהב לשיר את ה"שלישיה". עוד מצלצל באזני ניגון השיר הזה כיצד היה משתפך ברפת ב"כן ירבו, כן ירבו" והרפתנים עונים אחריו והפרות מקשיבות - "כן ירבו". זכורתני כמה פעמים בליל ששי בלכתי לחליבה, ישב על הדשא המשולש בתוך מעגל עם נוער צעיר וילדים גדולים וקטנים ישבו בצפיפות ושרו בדבקות של תום וטוהר את השיר "השלישיה". הייתי מסתכלת מרחוק על התמונה הזו וממשיכה בדרכי לרפת בלחשי תפילתי "כן ירבו"...
בשיחות אתי היה מספר לי בדאגה שהוא מוכרח להביא אלינו את אחיו הצעיר. היה מביע את דאגתו גם בקשר לשתי אחיותיו הקטנות. ובאמת כעבור זמן מה הגיע אלינו אחיו, ילד קטן, שחרחר ויפה עינים, אליעזרקה, ילד חמד - בן הוא לנו כעת. אחיותיו הקטנות באו אל אחיו הגדול בגינוסר. שאיפתו של אמנון היתה להוציא את אחיו ואחיותיו מבית הוריו, מהעיר אל הכפר, הלכה ונתגשמה, כי "אין להם מה לעשות שם" רגיל היה לומר.
... בפרוץ המלחמה השתתף אמנון במערכה על צפת ובפיצוץ גשר הליטני. בשעת הפעולה התקדם אמנון בזחילה ומפקדו, שחשבו לערבי, ירה בו ופצעו ברגלו. בחטיבה הציעו לאמנון ללכת לקורס מ"כים, אך הוא סרב בנימוק שהוא צריך להיות עם חבריו הלוחמים בנגב.
והנה קטע מספר "יפתח", המתאר את הקרב על נבי יושע בו השתתף אמנון: "היכון לקפיצה!... קפוץ!... הנה צרור מכסה את העמדה, קפוץ! שנינו מדלגים, כשאני על רגל אחת והוא תומך בי. מה יקר החבר ברגע זה! הוא לא יפקיר אותי, אפילו גם הוא ייפגע. אמנון זורק רימון!..." ומהמערכה הזאת, בה נפלו עשרים ושמונה מהלוחמים שלנו אמנון יוצא שלם.
בזמן ההפוגה בנגב הוטלה פצצה מאוירון מצרי על משוריין עליו פיקד אמנון, ומרסיסיה הוא נהרג ביום השביעי לחדש תשרי תש"ט. הובא לקבורה בהר הרצל בירושלים עיר הולדתו.
זכורתני באחת ההפוגות הופיע אלינו לביקור של יומיים. נכנס לרפת. הייתי אז לבדי, הציע לעזור לי בחליבה. הפצרתי בו שיחליף את נעליו המסומרות וינעל סוליות של רפתנים. "התרגלתי אליהן - הוא אמר - עלי עוד מעט לצעוד בהרים הגבוהים, על סלעים, עלי ללכת למעלה למעלה", ואמנון עלה "למעלה".
נזכור את העלם החמוד הזה, את אמנון התמים, בעל לב יוקד ומרענן, עם התוגה החרישית בעיניו. נזכור אותו כחניך דגניה ב' שהשתרש והשתלב בחיינו.

שושנה הפט, 9.9.1953


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח