רב"ט מנלה משה ז"ל

למשפחת מנלה האבלה.
כמפקד היחידה אשר בה שרת משה ז"ל ונפל ביום 11.4.1948 בהגנה על מגדל, הנני מוצא כי מחובתי הקדושה להציב ציון לזכר משה היקר. אתם שכלתם בן, ואני - לוחם אמיץ לב, מסור ואהוב עלי כעל יתר חברי יחידתו. לצערנו רבים הם הנופלים שקדשו בדמם את מלחמת הקיום והשחרור של עמנו הדווי, הנלחם בעוז ובגבורה נגד פולשים - זרים ועויינים.
משה ז"ל היה אחד מאלה שעמד בחרוף נפש במערכה הקשה ולא נטש את שדה הקרב עד הרגע האחרון לחייו. אי שם קדש בדמו כברת ארץ, וכאשר יבוא היום המאושר וחבריו יעלו על אדמה זו להציב מצבת זכרון, יתנוסס לתהילה ותפארת זכר משה האמיץ והאהוב.
קבלו נא את תנחומי. חזקו ואמצו כשם שאנו מתחזקים ומתגדלים עם זכר לוחמינו שנפלו. תהיה גאוותכם על בנכם שנפל כשם שגאוות היחידה מלווה את זכרו היקר.
אפריל 1948
מפקדו האבל - מ. כהן
פלמ"ח - חטיבת יפתח


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

הכרנוהו, משבא לגור ברחובנו, והוא אז כבן 9, ילד צנוע ושקט. מיוצאי גרמניה, אך שחום עור כבני המזרח, בן יחיד להוריו שנצרוהו מהשפעתם של "פרחחי השכונה". אך לא עברו ימים רבים והוא נקלט בינינו והיה כאחד הצברים, והיה חביב על כל חבריו, שהיו מקבלים בחיבה ובחיוך סלחני את כל הלצותיו. אם אפילו היו מכוונים על חשבונם.
שוחר טבע היה מילדותו, וכבר בגיל 10 היינו יוצאים לאסוף חרקים ופרחים, וכשגדלנו קצת היינו צדים עקרבים ונחשים ומביאים אותם ל"דוד מרגולין" ז"ל, למכון הזואולוגי. בזים היינו לסכנות ולא נרתענו מלהקים "גן חיות" על אחד הגגות, ומשה היה בין הספקים הגדולים של עקרבים ונחשים לגננו זה. זכורני, איך שמר על קור רוחו ועל חוש ההומור שלו, כשמצאנו בבקר אחד, שהרוח העיפה את המכסה של כלוב העקרבים, ועשרות עקרבים משוטטים על פני הגג והקירות. תוך התבדחות לכדנו את כל העקרבים האיומים ושמחנו שלא אירע כל אסון.
אהוב היה על כולם וגם על מוריו, שנהנו גם הם מהלצותיו.
עם תום למודים בביה"ס היסודי המשיך בבי"ס מקצועי, אך רוחו הסוערת ותחביביו הרבים מנעוהו מלהיות צמוד למסגרת למודים, וע"כ בחר בחיי עבודה ביום ולמודים בערב. גם בימים ההם נמשך לחיק הטבע. זכור לי, כיצד בגיל 15 יצאנו, שלשה חברים, לטייל ברגל מתחנת זכרון יעקב ופנינו לקיבוץ גינוסר שעל חוף ים כנרת .ברדת הלילה נקלענו לסביבה ערבית טהורה, אלא שבדיחותיו וקור רוחו של משה עמדו לנו בליל חשוך ומאיים זה, עד שהגענו בשעת לילה מאוחרת לקיבוץ "דליה".
היה עם ראשוני המתגייסים ל"פלמ"ח" בפרוץ מהומות הערבים לאחר החלטת או"ם על מדינה עברית, ועוד לא מלאו לו 18 שנה כשנשלח לגליל העליון עם ראשוני המתגיסים. וגם פה נתחבב על חבריו ומפקדיו. באם ראית חבורה צוהלת ברמות נפתלי הנצורה ידעת כי אין זאת אלא שמשה מצוי בה.
חוש ההומר שלו היה לשם דבר בגדוד השלישי של הפלמ"ח. לעולם לא נשכח, איך באחת המשימות הוטל על כיתתנו (מהכשרת ברוקלין) להציב מארב למכונית שהובילה פורעים ערבים מטבריה לצפון. נערכנו בגבול מטע בננות. מספרנו היה פחות מ"מנין", ונשקנו רק רובים, ובמכונית הערבית היו כמה עשרות פורעים מזוינים ברובים ובמקלעים. כשפתחנו עליה באש, ירדו הערבים, התפרשו, ופתחו עלינו באש מקלעים חזקה. מצבנו היה נחות, והמורל בשפל המדרגה. פתאום צעק משה "נפגעתי מריקושט" (כדור שפגע באיזה עצם קשה ומשם נתז על איש), וכשנדהמו החברים, הרגיעם שהיתה זו בננה שפגעה בו בנפלה מן האשכול שהיה תלוי מעליו... למרות מצבנו פרצנו בצחוק, ומצב הרוח השתחרר מן המועקה, והמשכנו לירות עד ניתוק המגע.
יחיד היה להוריו, אך הוא סרב להיבדל מחבירו והשתתף בכל המשימות הקרביות ולא אחת קפץ ראשון, אם היה צורך ליציאה לפעולה אחראית הכרוכה בסכנות, כמו ליווי שיירות אספקה למקומות נצורים ולשמירה על יישובים מבודדים. ובאחד מיישובים אלה, במגדל שעל יד טבריה, פילח כדור צלף בודד את לבו ושם קץ לחייו. קברנונו בבית הקרבות של קבוץ גינוסר. הנקודה הסופית של טיולנו מלפני שלש שנים (שהוא לא הגיע אז אליה מפני שחלה בדרך). בצל עצים מוריקים, במרחק כמה מטרים מהכנרת. שם הוא נח את מנוחת הנצח. ולעולם לא ימוש זכרו מתוכנו.
חבריו המתאבלים


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח