טוראי מתן יוסף ז"ל

יוסף איננו ושמעון איננו...
יוסף מתן ושמעון עודי "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, מנשרים קלו מאריות גברו"
חברים אלה אשר מוצאם מתימן ומולדתם ארץ ישראל, חיו את חייהם השיתופיים והאחידים, מיום בו הגיעו ארצה לכפר הילדים "מאיר שפייה" ועד יום נפלם, כנפול גיבורים בקרב יאלו, על שחרור המולדת. יוסף ושמעון האוהבים על המולדת, ואהובתם היא היתה, שקדו כל ימי חייהם - מאז דרכה רגלם על אדמתה - לדעתה ולדעת את בנין חייהם בה. הם למדו במוסד הילדים, המשמש מקור ל"חברה עבודה והגנה" בתום לימודיהם בו, יצאו לתל יוסף בהכרה מליאה של בנין חברה ורצון להשלים לעצמם את המשך לימודיהם. בפלוש האויב למולדת בכח רב וביזמה על מנת לשולש מהם ומכל אחד ואחד מאתנו את המולדת, אשר עליה חלם כל עם ישראל במשך אלפי שנים - התגייסו יוסף ושמעון לשורה, מבלי, שהספיקו לראות בהגשמת משאלותיהם.
גילה את אהבתו למולדת על ידי לימודיו המעשיים והתיאורטיים. אהב תמיד לטפל במטעים וללכת אחרי המחרשה. הוא קנה לעצמו את לימודי המטע ושתילתו, את הגזום והדילול בזמנים קבועים לכל עץ פרי ולמטע הגפן. הוא אהב את הבהמות, שעמהן עבד ודאג שתהיינה תמיד בריאות ונקיות. הוא אהב מאוד את חיי החברה, אשר לה הקדיש את מיטב יכולתו, למען תת אחוה ורעות בין איש לרעהו.

אבשלום.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

כערער בשדה היה יוסף מתן בחייו הקצרים. את אמו לא ראה ואת אביו לא הכיר והסיפור אשר בפיו על קורות עלייתו מתימן רצוף מאורעות של דורי דורות. נציג נאמן לעמו הנרדף על צואר, השותת דם והנשרף בצמאון נדודיו, אל אהובת נפשו - מכורתו במשך דורי דורות. בן שמונה שנים היה כשיצא עם בני גילו בדרך נדודיו מצנעא לעדן בדרך לא דרך, כלים ברעב ונמקים בצמא ורגליהם רכות, אך רצונם נחוש לפלס לעצמם משעול כדי להגיע אל ארץ מבטחים.
בהגיעו ארצה היה בר מצוה וכל הוויתו דרוכה למלא אחר מצוות של אהבת המולדת. בדרך שפייה הגיע אלינו והוא רק בן 15 וחצי. שחום-העור אך טהור הנפש, דיבורו איטי ונלעג במקצת בתוך מקהלת הקולות ההומים והעליזים של בני הנעורים על סוגיהם ועליותיהם המרובים, אך מהלכו איתן על קרקע העמק ונוף הוויתו מתמזג עם שלוחות ההרים העוטרים את הבקעה החמודה. ידיו שחורות ומיובלות ומעידות על אורח חיים שבעמל ארוך וקשה. אך עיניו תמות, אמונה וטוהר אהבה נובעים בהן ומבטן "כאיל תערוג על אפיקי מים" ועורגות לגאולת נפשו, לגאולת העם.
בהתהלכו בין שורות הגפנים ובכרמים, שלרגלי הגלבוע נפתחה נפשו לראות את פלאי היקום ומאורעות האדם. כאן נתגבשה הוויותו הישראלית ולבו הסגור נפתח לקראת עולם הילדות שאבד לו. למרות פיגורו במערכת חינוכו התרבותי מרוב מצוקה, היה כולו נתון למתרחש בארץ והכל מופלא ממנו וישותו תמוהה עליו ועל אחרים. העולם המתגלה לעיניו שעה שעה,יריעת החיים מתגוללת להכרתו רגע רגע. בלהט נעורים בלתי מצוי, נצמד לידע הסביבה הקדומה ובצמאון שתה כל ידיעה עליה. סייע ללקט פירורי חיים קדומים ויפים, שנפלו מהשולחן העשיר של מלכינו ושרותיהם בימי פריחת ישראל על אדמתו. בתום ילדות ראשון פתח את לבו להוויות האדם הראשון בעלותו מנבכי התרדמה הבהמית ויוצר בעצם ידו ובתבונת דורו את מסכת חייו, ועיני הנער נמלאות ערגת דורות ישראל ומזדהה עם הקדמונים, יוצרי החקלאות הראשונה הקדומה בעמק. במסירות חסידית היה עושה בניכוש העשבים הרעים בין הגפנים העמוסות פרי גן-עדן ומה היטיב לבער את הרעים בינהם. את היבלית ואת דורת ארם-צובא. והנה בא היום שהתבגר ועמד במלוא קומתו הלאומית ההכרתית.
באותה שעת חצות חגיגית של ליל ההכרזה על מדינתנו היה בין הראשונים להשאת משואות על ראש הר קומי, כבימי חג בעבר הקדום. שיכור חדוות החיים נישא על כתפי חבריו במחול עד אור הבוקר. ולמחרת באה תמורה בלבו, היה לאחר. רצינות עמוקה רבצה עליו. מה אני עושה כאן, עודר ומנכש בכרם ומקומי צריך להיות בחפירות המגן ולא פה. ההסברות כי הוא עדיין בן 16 ועליו עוד להמשיך ולהשתלם, ללמוד, להתכונן ברוחו, להיות לוחם מאומן, כי רק תרבות האדם והעם כולו בכוחה לנצח את האויב - לא שכנעו אותו, אלא למספר ימים בלבד. למרות אופיו השלוו התינוקי, העורג לחיים חקלאיים חברותיים תקינים, ולמרות תכונותיו שוחרות השלום, נמשך אל הלהבה האיומה של מלחמת חיינו - הוא נמשך ונשרף. והוא עדיין פרפר שלא הספיק לפרוש כנפיו ולא זכה עדיין לראות את האור האמיתי של השמש העולה על ראשו ועל ראש עמנו הנגאל.

נ.צ

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

אחי

יוסף אחי נולד בשנת תרצ"א בערך לאמו סעידה ולאבא נתן מתן בעיר שריח בתימן. הוא היה הרביעי במשפחה והצעיר בכולם. אבא סנדלר, מפרנס את משפחתנו בכבוד, ובעל בית נכבד בעדת היהודים שם. בהיות יוסף בן ששה חדשים מתה אמא ואני אחותו הבכירה, שושנה, שהייתי גדולה ממנו ב-6-4 שנים טיפלתי בשאר האחים וגם בו. הוא היה חביב מאוד אבל גורלו מר. בהיותו בן שש שנים, מת אבא. כולנו גורשנו מבית ההורים והבנין עצמו נלקח והועבר לרשות הערבים, ימח שמם! גרנו זמן רב בחוץ ואח"כ בביקתה עלובה. מחמת התנאים האיומים, מתו שאר אחינו ונשארנו רק שנינו: יוסף ואני, יתומים וגלמודים, בלי מחסה לראש ובלי דאגה לגוף ולנשמה. השתכרתי כמשרתת במשך שנתיים ובשכר עמלי הזעום יכולתי לפרנס, גם את אחי שאהבה נפשי.
בינתיים נפוצה שמועה, שהוחק חוק בתימן - גזירה על היהודים - כי כל יתום יהודי חייב להמיר את דתו - להתאסלם. רבים המירו את הדת ברצון וגם בכפיה. יוסף אמר אז: לא אמיר את דתי לעולם, אפילו אמות! - והחליט לברוח לעדן על מנת להגיע משם לארץ-ישראל. הדרך לעדן עשה ברגל במשך 10 ימים, ברעב ללא מחסה לראש. בהגיעו לעדן הצליח למצוא מקום עבודה, היה שוליה, מטפל בילדים אצל יהודי, בעל בית בעדן; הוא עוסק בכל מיני מלאכות שירות ונשאר שם שנה אחת בערך. עם עליית הילדים מתימן, הועלה גם הוא ארצה בהיותו בן 11-10. מוכנס ביחד עם עוד ילדי תימן עולים חדשים, ברובם יתומים כמוהו אל מוסד החינוך בשפיה. שם מצטיין בלימודיו, עובד בכל עבודות השירות: מכבסה, מטבח ועוד. עם העברת חברת הנוער משפיה לתל-יוסף, מגיע גם הוא בט"ו באב, תש"ז. לאחר הכרזת או"ם, נסחף בתוך מערבולת המאורע. עם תכניות האויב לפרוץ לעמק הירדן, ולאחר מפלתו הגדולה ליד הדגניות, נשלח יוסף לעבודות ביצורים בבית יוסף ובדגניה, ועשה בחפירות ובגדרות התיל. בשובו משם, תבע את התגיסות כל החברה למלחמה באויב. החברה לא יכלה להחזיק מעמד תחת לחץ הזמן והתגייסו כולם. בבואו לחופשתו לתל-יוסף התענין בכרמים ובמשק. כשהיה בא אל ביתי ואל משפחתי שיחק כל הזמן עם ילדי והם היו כרוכים אחריו והעריצוהו ממש. צעיר כל כך נפל, רק בן 16 וחצי היה במותו ועדיין לא ראה את שמחת החיים, אללי לי כי שכולתי, כה שיכלתי את אחי, אחי יחידי. -

מפי שושנה (אחותו)

מתוך הספר 'לדמותם קובץ זכרון לבני תל יוסף וחבריה לעולים והחניכים שנפלו במלחמת העצמאות תש"ח-ט' - בהוצאת הקיבוץ המאוחד - תל יוסף תש"י
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.