רב"ט נאמן משה ז"ל
Neeman Moshe
בן יפה ואהרון
נולד בתל אביב
ב-כ' כסלו תרפ"ט, 3/12/1928
יחידות: הגדוד השלישי
בהכשרת כפר גלעדי, התנועה המאוחדת
נפל בקרב במיבצע יפתח
ב-י"א ניסן תש"ח, 20/4/1948
מקום נפילה: נבי יושע
נקבר בנבי יושע
בן 19 בנפלו
קורות חיים
בן יפה ואהרן, נולד ביום כ' בכסלו תרפ"ט (3.12.1928) בתל-אביב. מילדותו חונך ברוח תנועת העבודה בארץ. משה אהב לשמוע את סיפורי אביו, מורה ואיש העלייה השנייה, על א.ד. גורדון ומחוללי תנועת העבודה ולהסתכל בציורי אמו הציירת.כשבגר הצטרף לתנועת "גורדוניה" ושאף להיות חקלאי. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "בלפור" יצא את העיר ולמד בגבעת השלושה ואחר-כך בבית-הספר החקלאי על שם כדורי.
אף שהרגש הלאומי והחברתי מילא את כל חדרי ליבו, לא שכח בכל זאת, גם את הבית. בהיותו בכדורי, לא יכל לבקר בבית לעיתים קרובות והביע את געגועיו אליו בכתב. "כל מה שמתרחקים יותר מהבית יותר מתקרב הוא ללב. כל פרט ופרט שבו מעניין, כאילו נחשפים מטמונים.
דרכו היתה ברורה: לצאת להכשרה מגויסת, ללמוד בטכניון העברי בחיפה ואחר-כך להיות חקלאי בקיבוץ. בהיותו בהכשרה בקבוצת גבע למד תנ"ך בזמנו הפנוי וכדרכו חיפש את הפירוש ההגיוני והמדויק ולא הסתפק בביאורי המפרשים שקרא. במכתביו הביע את התרשמותו ממסעות הפלמ"ח בעוברו בארץ לאורכה ולרוחבה, אך תיאר זאת מתוך הסתייגות, כדי שלא יחשבו שהוא נתפש לרומנטיות יתירה.
משה עבר קורס מ"כים בפלמ"ח בשובו מהקורס גילה למשפחתו כי עליו יהיה להישאר בפלמ"ח שלוש שנים. כרעם ביום בהיר, היתה להם הודעה זו. הא כיצד, טענו, הלא אמרת לנו רק שנתיים? " ומה סבורים אתם" - ענה - "הפלמ"ח יכשיר לוחמים, ישקיע בהם מרץ ומאמצים, אחר כך ישובו לבתיהם וכל עמלו ירד לטמיון?" הצטרף להכשרה המגויסת בכפר גלעדי, שעלתה התיישבות שיתופית במעיין ברוך. מיום היכנסו לפלמ"ח ועד יומו האחרון, לא ידע מרגוע ולא היה לו מקום קבוע.
בתקופת מלחמת-העצמאות שירת בחטיבת "יפתח", השתתף בקרבות בגליל, הדריך בדפנה ובשמיר והיה סגן האחראי על התחבורה בגליל. גם בראש פינה הדריך כחבלן מומחה.
בפשיטה לסאסא השתתף כאחראי לפעולות החבלנים. באחד ממכתביו הכין את אמו לקראת הצפוי לה: "אמא יקרה! את חפצה מולדת, ומולדת אין מקבלים באפס-יד... במלחמה נופלים קורבנות וגם את צריכה להיות מוכנה לכך".
משה נפל בקרב נבי-יושע. בהתקפה השנייה על משטרת נבי-יושע, שנערכה בליל 20-19 באפריל 1948. החבלנים פרצו את הגדרות, קרבו לבניין והחלו להניח את חומר-הנפץ. תוך כדי כך התגלו והושלכו לעברם רימונים, שגרמו לנפגעים. פינוי הנפגעים עיכב את הפיצוץ ובינתיים נפגעו לוחמים נוספים וביניהם החבלנים, והמטען לא הופעל. עם עלות השחר ניתנה הוראה לסגת. הנסיגה בוצעה תוך לחימה בכוחות אויב ניכרים שהוזעקו למקום ולכוח היו נפגעים רבים.
בקרב זה נפל, ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948), והובא שם למנוחת-עולמים.
דפים לזכרו הוקדשו בקובץ "על מות" של קיבוץ מעיין ברוך.
19 שנה ימי חייו. מהם שנה וחצי חיים סוערים ונועזים שהוקדשו לעם ולארץ. מעט מאוד קיבל בעולמו, אך מי יודע מה רב המתת שנתן לאחרים.
אלבום תמונות
פתק, שכתב מוסה נאמן לדני סנלדר, ערב מותו
מצודת נבי יושע
מצודת נבי יושע מכיוון אזור ההיערכות להסתערות
מפרי עטו
מפרי עטו
שבת בהכשרה
כפר גלעדי, חורף, תש"ז
על החיים והנעשה כאן יש הרבה מה לומר. מרחוק נראה הכל בצבעים אחרים מאשר במציאות. כמו בכל מקום, כן גם כאן, ישנם בודדים, שאינם מתגלים לחברה, אם כי ברוב המקרים אין הצדק איתם.
ביחס להכשרות אחרות הרי זוהי חברה מפותחת ונעימה, אלא שעל דבר אחד לא אסלח לה - על ערבי השבתות והמסיבות. יש, שהמסיבה חלשה, שלא כדאי לבקרה ויש שהתוכן מועט, - אמנם מועט המחזיק את המרובה - ואין השמחה שרויה במעוננו. עדיין לא נתקלתי בתופעה כזו, שחברי כל כך לא ידעו לשמוח, כמו כאן. לעתים נדמה, שיש צורך להזרים דם חדש במחננו.
הלך הרוח הכללי של ההכשרה הוא רציני, של לימוד עצמי. אמנם לא כל אחד מסוגל לכך, אך כיון שזה נכנס לחקוי של התחרות - נספחים אליו רבים. אתה נכנס לאהלים בערבים ואתה מוצא בהם דממת קודש. יש שוכבים או יושבים ומעיינים בספר, אפילו ביום שבת יפה, הראוי לטיול. יש "חולניים" הרובצים באהל כל היום, נזהרים מעין השמש היוקדת ומשקיעים את עצמם בדבר-תורה. אולי חוזרים ימי המתמיד? מ יודע? ואולם די ברוחניות זו. יש להניחה הצדה ליום אחד בשבוע, יום השבת הוא היום היחידי שאפשר לשמוח בו ואסור להחמיצו!
כידוע לכם מהעתון הצטרפה ההכשרה שלנו למשק מעין ברוך, אשר בקרבת כפר גלעדי. מי פילל שישר מבית ספר "כדורי" אלך למשק שלנו? אמנם אינני במקום, ומי יודע גם מתי אגיע לשם. אולם זוהי אחריות, כששואלים מה נשמע "בבית" כלומר, במעין ברוך. דבר זה מבטא מה שהוא קרוב ואין לך הרגשה נעימה מזו!
כרגע אני עובד במטעים והרגע הזה ימשך, כנראה. איני תופש כיצד התרכזו כל החברים הנהדרים של כפר גלעדי דוקא בענף זה. עם חברים כאלה נעים לעבוד. הם ממש דואגים לך. מלמדים אותך את המקצוע, אינם חוסכים זמן ומסבירים בנחת, כמו שנאמר: דברי חכמים בנחת נשמעים, ואני מלא סיפוק.
ליל שבת ויום שבת הם אצלי קודש למנוחה, לתנ"ך ולקריאה. אין לך מושג מה נעשה כאן, עד היכן מגיעה המינות בעטייה של הסיסמה המשק מעל הכל. רק שבת גשומה היא יום מנוחה. ורק לאלה, שאינם חברי המשק, ואילו שבת שחלה ביום בהיר, הרי עצל שכמותך, התנער וצא לעבודה! אין אני תופש ואיני חפץ לתפוש, שבשבת צריך לעבוד, חוץ, כמובן, מעבודות הכרחיות הקשורות בטיפול בבעלי החיים. בשבת, כשכל החברים נחים, אופפת אותך הרגשת-שמחה ונועם ואילו כשקובעים לך את שבתך ביום חול, ניטל ממנה חינה וכוחה. "שבת חול" צורם את האוזן ללא תקנה. אנה עוצה עצה מה אעשה ביום, שידובר בי, ביום שיפול בחלקי לעשות את שבתי חול?
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.
על החיים והנעשה כאן יש הרבה מה לומר. מרחוק נראה הכל בצבעים אחרים מאשר במציאות. כמו בכל מקום, כן גם כאן, ישנם בודדים, שאינם מתגלים לחברה, אם כי ברוב המקרים אין הצדק איתם.
ביחס להכשרות אחרות הרי זוהי חברה מפותחת ונעימה, אלא שעל דבר אחד לא אסלח לה - על ערבי השבתות והמסיבות. יש, שהמסיבה חלשה, שלא כדאי לבקרה ויש שהתוכן מועט, - אמנם מועט המחזיק את המרובה - ואין השמחה שרויה במעוננו. עדיין לא נתקלתי בתופעה כזו, שחברי כל כך לא ידעו לשמוח, כמו כאן. לעתים נדמה, שיש צורך להזרים דם חדש במחננו.
הלך הרוח הכללי של ההכשרה הוא רציני, של לימוד עצמי. אמנם לא כל אחד מסוגל לכך, אך כיון שזה נכנס לחקוי של התחרות - נספחים אליו רבים. אתה נכנס לאהלים בערבים ואתה מוצא בהם דממת קודש. יש שוכבים או יושבים ומעיינים בספר, אפילו ביום שבת יפה, הראוי לטיול. יש "חולניים" הרובצים באהל כל היום, נזהרים מעין השמש היוקדת ומשקיעים את עצמם בדבר-תורה. אולי חוזרים ימי המתמיד? מ יודע? ואולם די ברוחניות זו. יש להניחה הצדה ליום אחד בשבוע, יום השבת הוא היום היחידי שאפשר לשמוח בו ואסור להחמיצו!
כידוע לכם מהעתון הצטרפה ההכשרה שלנו למשק מעין ברוך, אשר בקרבת כפר גלעדי. מי פילל שישר מבית ספר "כדורי" אלך למשק שלנו? אמנם אינני במקום, ומי יודע גם מתי אגיע לשם. אולם זוהי אחריות, כששואלים מה נשמע "בבית" כלומר, במעין ברוך. דבר זה מבטא מה שהוא קרוב ואין לך הרגשה נעימה מזו!
כרגע אני עובד במטעים והרגע הזה ימשך, כנראה. איני תופש כיצד התרכזו כל החברים הנהדרים של כפר גלעדי דוקא בענף זה. עם חברים כאלה נעים לעבוד. הם ממש דואגים לך. מלמדים אותך את המקצוע, אינם חוסכים זמן ומסבירים בנחת, כמו שנאמר: דברי חכמים בנחת נשמעים, ואני מלא סיפוק.
ליל שבת ויום שבת הם אצלי קודש למנוחה, לתנ"ך ולקריאה. אין לך מושג מה נעשה כאן, עד היכן מגיעה המינות בעטייה של הסיסמה המשק מעל הכל. רק שבת גשומה היא יום מנוחה. ורק לאלה, שאינם חברי המשק, ואילו שבת שחלה ביום בהיר, הרי עצל שכמותך, התנער וצא לעבודה! אין אני תופש ואיני חפץ לתפוש, שבשבת צריך לעבוד, חוץ, כמובן, מעבודות הכרחיות הקשורות בטיפול בבעלי החיים. בשבת, כשכל החברים נחים, אופפת אותך הרגשת-שמחה ונועם ואילו כשקובעים לך את שבתך ביום חול, ניטל ממנה חינה וכוחה. "שבת חול" צורם את האוזן ללא תקנה. אנה עוצה עצה מה אעשה ביום, שידובר בי, ביום שיפול בחלקי לעשות את שבתי חול?
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.
מפרי עטו
לאחר ההכרזה
כסליו תש"ח
אצל האנגלים תוהו ובוהו, אצל הערבים מבוכה ומנוסה ואצלנו, אני מרשה לעצמי לומר זאת, הענינים "דופקים" חוץ מאשר במקומות מסוימים, שגם בהם מתחילים הדברים לזוז.
נכנסנו למלחמה, מלחמה ממש ומלחמה פירושה כיבוש, הרג ואבדון. במידה שאנו גורמים לאויב יותר צרות הרי המצב משובח יותר. גא אנוכי על, שאני חי בתקופה זו, סובל ומתענה. צריך פעם ולתמיד ובכל מחיר, לסיים את מלחמת הדמים בארץ, אחר כך יהיה שקט לדורות. מבחינה זו, לא נעשה מצדנו די הצורך. מלחמתנו אינה רק מלחמה בג'ונגל של חיות בלתי תרבותיות, אלא גם בנושאי התרבות הגבוהה, באימפריאליזם הבריטי.
צר לי, על שאני נאלץ להטיף לכם מוסר ולחשל את הרוחות. ערב הכרזת האו"ם על המדינה היהודית, ידעתי את הצפוי לנו, ראיתי את האורב מאחורי הקיר. ומתוך שלא היה ברצוני להילחם על חלק כה קטן של הארץ לא שמחתי עם השמחים על החלוקה. כן גם לא קסם לי לראות במדינה שלנו חיילים וקצינים במדים. המדים וההיררכיה הצבאיים אינם הכרחיים בשבילנו. הפלמ"ח פעל גדולות גם בלעדיהם. אולם אתם, שרקדתם בחוצות תל אביב בשעת הכרזת המדינה העברית, מה לכם כי נזעקתם כאשר צריך להילחם עליה?
אל פחד ואל בהלה! אני מכריז בבטחון מלא ומוכן להתערב על כל אשר ברשותי, שננצח. בכל הוכחנו את יתרוננו על האויב, יתרוננו בשדה, יתרוננו בכלכלה ויתרוננו ברצון וביכולת.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.
אצל האנגלים תוהו ובוהו, אצל הערבים מבוכה ומנוסה ואצלנו, אני מרשה לעצמי לומר זאת, הענינים "דופקים" חוץ מאשר במקומות מסוימים, שגם בהם מתחילים הדברים לזוז.
נכנסנו למלחמה, מלחמה ממש ומלחמה פירושה כיבוש, הרג ואבדון. במידה שאנו גורמים לאויב יותר צרות הרי המצב משובח יותר. גא אנוכי על, שאני חי בתקופה זו, סובל ומתענה. צריך פעם ולתמיד ובכל מחיר, לסיים את מלחמת הדמים בארץ, אחר כך יהיה שקט לדורות. מבחינה זו, לא נעשה מצדנו די הצורך. מלחמתנו אינה רק מלחמה בג'ונגל של חיות בלתי תרבותיות, אלא גם בנושאי התרבות הגבוהה, באימפריאליזם הבריטי.
צר לי, על שאני נאלץ להטיף לכם מוסר ולחשל את הרוחות. ערב הכרזת האו"ם על המדינה היהודית, ידעתי את הצפוי לנו, ראיתי את האורב מאחורי הקיר. ומתוך שלא היה ברצוני להילחם על חלק כה קטן של הארץ לא שמחתי עם השמחים על החלוקה. כן גם לא קסם לי לראות במדינה שלנו חיילים וקצינים במדים. המדים וההיררכיה הצבאיים אינם הכרחיים בשבילנו. הפלמ"ח פעל גדולות גם בלעדיהם. אולם אתם, שרקדתם בחוצות תל אביב בשעת הכרזת המדינה העברית, מה לכם כי נזעקתם כאשר צריך להילחם עליה?
אל פחד ואל בהלה! אני מכריז בבטחון מלא ומוכן להתערב על כל אשר ברשותי, שננצח. בכל הוכחנו את יתרוננו על האויב, יתרוננו בשדה, יתרוננו בכלכלה ויתרוננו ברצון וביכולת.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.
מפרי עטו
הקושי לכתוב
טבת תש"ח
עתה שקט אצלנו. אולם לאחר שהחלה הסערה ונושבת "רוח צפונית" יש לכתוב ולהרגיע, גם מבלי לקבל תשובה. איני קובל, כי אם מקבל את הדברים כמו שהם. מי יודע מה ילד יום. רק חבל, שאי אפשר להיפנות למספר ימים. רצוני לבקר ואפילו ביקור חטוף, בתל אביב. סוף סוף, השאיפה הביתה היתה תמיד שאיפה חזקה והיא קיימת גם כיום
אולם לכתוב קשה. אם נוכחתם לדעת, הרי מכתבי האחרונים מחוסרי תוכן. לא אוכל להסביר מדוע, אך ברור לי שאיני מסוגל כיום לכתוב מכתב הגון ולכתיבה לשמה אין הלב נוהה. כך, אין ברירה ויש לקבל עוד עובדה כמות שהיא.
גם לקרוא איני מספיק. חבל על חיים ללא-תוחלת, שהולכים וכלים בעודם באיבם. זהו בזבוז זמן, אף אם נניח, שנוספים לך נסיונות ידועים. בהוספות הללו אין כדי סיפוק. אולם התלם עודנו ארוך והמוסרות חזקות ומחוזקות...
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.
עתה שקט אצלנו. אולם לאחר שהחלה הסערה ונושבת "רוח צפונית" יש לכתוב ולהרגיע, גם מבלי לקבל תשובה. איני קובל, כי אם מקבל את הדברים כמו שהם. מי יודע מה ילד יום. רק חבל, שאי אפשר להיפנות למספר ימים. רצוני לבקר ואפילו ביקור חטוף, בתל אביב. סוף סוף, השאיפה הביתה היתה תמיד שאיפה חזקה והיא קיימת גם כיום
אולם לכתוב קשה. אם נוכחתם לדעת, הרי מכתבי האחרונים מחוסרי תוכן. לא אוכל להסביר מדוע, אך ברור לי שאיני מסוגל כיום לכתוב מכתב הגון ולכתיבה לשמה אין הלב נוהה. כך, אין ברירה ויש לקבל עוד עובדה כמות שהיא.
גם לקרוא איני מספיק. חבל על חיים ללא-תוחלת, שהולכים וכלים בעודם באיבם. זהו בזבוז זמן, אף אם נניח, שנוספים לך נסיונות ידועים. בהוספות הללו אין כדי סיפוק. אולם התלם עודנו ארוך והמוסרות חזקות ומחוזקות...
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.
מפרי עטו
מכתבו האחרון
אין לכם כל סיכוי לקבל ממני מכתבים בעתיד הקרוב. אינני יכול ואינני רוצה לכתוב. אין זה מרד ואין זה יאוש, כי אם פשוט אין באפשרותי לכתוב מבחינה נפשית. דברים בגו, דברים שאינם ניתנים להסבר. כל פעם שאוכל לכתוב - אכתוב, להתחייב למשהו מסויים איני רוצה, משום שלא אוכל לעמוד בו. לפסח אני מקוה לבוא הביתה, אולם דבר זה הוא בגדר תקוה בלבד.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.
רשימות לזכרו
רשימות לזכרו
על משה
... כאב תקופה, דמעות צור. ואתה מתרפק אל היקר והטוב. והוא איננו. נשאתו סופת אימים, נגדע הנוף, לא תראו עוד את זכר קומתו, את פניו המוצקים, המביעים אומץ ותוקף, את האדם, שנועד להיות עובד אדמה, אבל העתים הפכוהו לחייל. עמל, אהבה, יסורים, עד מגיעים לנחת ומשה הלך בתלם. בסערה חי את חייו. איש החברה והחברתיות. איש העבודה והמסירות. משחר ימיו צמא לעבודת כפים וחקלאות. זו מטרתו בחיים. לשם זה, הלך ללמוד בגבעת השלושה ומשם לבית-ספר כדורי.
לא עוד נראה את החיוך הערמומי, את הפקחות הנפלאה הזאת, שלעולם לא גבלה עם תמימות. סוער, גדוש מאוויים ותקוות ועם זה מסור ונאמן - וכשמו כן הוא. נאמן לעבודה לחבריו ליעודו.
הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. משה וספי חברו. בית ספר עממי, גבעת השלושה, כדורי מעין ברוך ולבסוף התחנה האחרונה: נבי יושע. וביום חשבון יתכופף האדם אל קברי חבריו.
גורי
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.
לא עוד נראה את החיוך הערמומי, את הפקחות הנפלאה הזאת, שלעולם לא גבלה עם תמימות. סוער, גדוש מאוויים ותקוות ועם זה מסור ונאמן - וכשמו כן הוא. נאמן לעבודה לחבריו ליעודו.
הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. משה וספי חברו. בית ספר עממי, גבעת השלושה, כדורי מעין ברוך ולבסוף התחנה האחרונה: נבי יושע. וביום חשבון יתכופף האדם אל קברי חבריו.
גורי
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.
רשימות לזכרו
מתוך דפי יזכור
בן יפה ואהרן, נולד ביום כ' בכסלו תרפ"ט (3.12.1928) בתל-אביב. מילדותו חונך ברוח תנועת העבודה בארץ. משה אהב לשמוע את סיפורי אביו, מורה ואיש העלייה השנייה, על א.ד. גורדון ומחוללי תנועת העבודה ולהסתכל בציורי אמו הציירת.
כשבגר הצטרף לתנועת "גורדוניה" ושאף להיות חקלאי. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "בלפור" יצא את העיר ולמד בגבעת השלושה ואחר-כך בבית-הספר החקלאי על שם כדורי.
אף שהרגש הלאומי והחברתי מילא את כל חדרי ליבו, לא שכח בכל זאת, גם את הבית. בהיותו בכדורי, לא יכל לבקר בבית לעיתים קרובות והביע את געגועיו אליו בכתב. "כל מה שמתרחקים יותר מהבית יותר מתקרב הוא ללב. כל פרט ופרט שבו מעניין, כאילו נחשפים מטמונים.
דרכו היתה ברורה: לצאת להכשרה מגויסת, ללמוד בטכניון העברי בחיפה ואחר-כך להיות חקלאי בקיבוץ. בהיותו בהכשרה בקבוצת גבע למד תנ"ך בזמנו הפנוי וכדרכו חיפש את הפירוש ההגיוני והמדויק ולא הסתפק בביאורי המפרשים שקרא. במכתביו הביע את התרשמותו ממסעות הפלמ"ח בעוברו בארץ לאורכה ולרוחבה, אך תיאר זאת מתוך הסתייגות, כדי שלא יחשבו שהוא נתפש לרומנטיות יתירה.
משה עבר קורס מ"כים בפלמ"ח בשובו מהקורס גילה למשפחתו כי עליו יהיה להישאר בפלמ"ח שלוש שנים. כרעם ביום בהיר, היתה להם הודעה זו. הא כיצד, טענו, הלא אמרת לנו רק שנתיים? " ומה סבורים אתם" - ענה - "הפלמ"ח יכשיר לוחמים, ישקיע בהם מרץ ומאמצים, אחר כך ישובו לבתיהם וכל עמלו ירד לטמיון ?" הצטרף להכשרה המגויסת בכפר גלעדי, שעלתה התיישבות שיתופית במעיין ברוך. מיום היכנסו לפלמ"ח ועד יומו האחרון, לא ידע מרגוע ולא היה לו מקום קבוע.
בתקופת מלחמת-העצמאות שירת בחטיבת "יפתח", השתתף בקרבות בגליל, הדריך בדפנה ובשמיר והיה סגן האחראי על התחבורה בגליל. גם בראש פינה הדריך כחבלן מומחה.
בפשיטה לסאסא השתתף כאחראי לפעולות החבלנים. באחד ממכתביו הכין את אמו לקראת הצפוי לה: "אמא יקרה! את חפצה מולדת, ומולדת אין מקבלים באפס-יד... במלחמה נופלים קורבנות וגם את צריכה להיות מוכנה לכך".
משה נפל בקרב נבי-יושע. בהתקפה השנייה על משטרת נבי-יושע, שנערכה בליל 20-19 באפריל 1948. החבלנים פרצו את הגדרות, קרבו לבניין והחלו להניח את חומר-הנפץ. תוך כדי כך התגלו והושלכו לעברם רימונים, שגרמו לנפגעים. פינוי הנפגעים עיכב את הפיצוץ ובינתיים נפגעו לוחמים נוספים וביניהם החבלנים, והמטען לא הופעל. עם עלות השחר ניתנה הוראה לסגת. הנסיגה בוצעה תוך לחימה בכוחות אויב ניכרים שהוזעקו למקום ולכוח היו נפגעים רבים.
בקרב זה נפל, ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948), והובא שם למנוחת-עולמים.
דפים לזכרו הוקדשו בקובץ "על מות" של קיבוץ מעיין ברוך.
19 שנה ימי חייו. מהם שנה וחצי חיים סוערים ונועזים שהןקדשו לעם ולארץ. מעט מאוד קיבל בעולמו, אך מי יודע מה רב המתת שנתן לאחרים.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.
כשבגר הצטרף לתנועת "גורדוניה" ושאף להיות חקלאי. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "בלפור" יצא את העיר ולמד בגבעת השלושה ואחר-כך בבית-הספר החקלאי על שם כדורי.
אף שהרגש הלאומי והחברתי מילא את כל חדרי ליבו, לא שכח בכל זאת, גם את הבית. בהיותו בכדורי, לא יכל לבקר בבית לעיתים קרובות והביע את געגועיו אליו בכתב. "כל מה שמתרחקים יותר מהבית יותר מתקרב הוא ללב. כל פרט ופרט שבו מעניין, כאילו נחשפים מטמונים.
דרכו היתה ברורה: לצאת להכשרה מגויסת, ללמוד בטכניון העברי בחיפה ואחר-כך להיות חקלאי בקיבוץ. בהיותו בהכשרה בקבוצת גבע למד תנ"ך בזמנו הפנוי וכדרכו חיפש את הפירוש ההגיוני והמדויק ולא הסתפק בביאורי המפרשים שקרא. במכתביו הביע את התרשמותו ממסעות הפלמ"ח בעוברו בארץ לאורכה ולרוחבה, אך תיאר זאת מתוך הסתייגות, כדי שלא יחשבו שהוא נתפש לרומנטיות יתירה.
משה עבר קורס מ"כים בפלמ"ח בשובו מהקורס גילה למשפחתו כי עליו יהיה להישאר בפלמ"ח שלוש שנים. כרעם ביום בהיר, היתה להם הודעה זו. הא כיצד, טענו, הלא אמרת לנו רק שנתיים? " ומה סבורים אתם" - ענה - "הפלמ"ח יכשיר לוחמים, ישקיע בהם מרץ ומאמצים, אחר כך ישובו לבתיהם וכל עמלו ירד לטמיון ?" הצטרף להכשרה המגויסת בכפר גלעדי, שעלתה התיישבות שיתופית במעיין ברוך. מיום היכנסו לפלמ"ח ועד יומו האחרון, לא ידע מרגוע ולא היה לו מקום קבוע.
בתקופת מלחמת-העצמאות שירת בחטיבת "יפתח", השתתף בקרבות בגליל, הדריך בדפנה ובשמיר והיה סגן האחראי על התחבורה בגליל. גם בראש פינה הדריך כחבלן מומחה.
בפשיטה לסאסא השתתף כאחראי לפעולות החבלנים. באחד ממכתביו הכין את אמו לקראת הצפוי לה: "אמא יקרה! את חפצה מולדת, ומולדת אין מקבלים באפס-יד... במלחמה נופלים קורבנות וגם את צריכה להיות מוכנה לכך".
משה נפל בקרב נבי-יושע. בהתקפה השנייה על משטרת נבי-יושע, שנערכה בליל 20-19 באפריל 1948. החבלנים פרצו את הגדרות, קרבו לבניין והחלו להניח את חומר-הנפץ. תוך כדי כך התגלו והושלכו לעברם רימונים, שגרמו לנפגעים. פינוי הנפגעים עיכב את הפיצוץ ובינתיים נפגעו לוחמים נוספים וביניהם החבלנים, והמטען לא הופעל. עם עלות השחר ניתנה הוראה לסגת. הנסיגה בוצעה תוך לחימה בכוחות אויב ניכרים שהוזעקו למקום ולכוח היו נפגעים רבים.
בקרב זה נפל, ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948), והובא שם למנוחת-עולמים.
דפים לזכרו הוקדשו בקובץ "על מות" של קיבוץ מעיין ברוך.
19 שנה ימי חייו. מהם שנה וחצי חיים סוערים ונועזים שהןקדשו לעם ולארץ. מעט מאוד קיבל בעולמו, אך מי יודע מה רב המתת שנתן לאחרים.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.