טוראי סגל עמיהוד "עמי" ז"ל

עם התקרב חג העצמאות ויחד אתו התאריך האומלל - י' באייר - איזו רוח נכאים משתלטת עלי. הבוקר הזקן שכל זמנו נתון להאבסת פרותיו וטיפוח עגלותיו מתחיל לחקור במופלא ממנו, מה הולך למעלה ומה למטה? כיפת התכלת שמשתרעת רב ימי השנה מעל ראשנו, הבאמת היא בנויה שבע קומות ושם למעלה קיימת השגחה עליונה שמנהלת את העולם וקיימות דרגות של שכר ועונש? או אולי זאת טעות אופטית? כל העולם חלל ריק והכל נחתך בצורה שרירותית והפקרית.
יחד עם כל החיטוטים האלה אני נתפס למחשבה ספקולטיבית, לו היתה ניתנת הברירה לאנשים לבחור להוליד בנים ולהתנסות בכל התהליך של צער גידול בנים ולשכל אותם בהשאירם אחריהם צרור זכרונות או שלא יוולדו כלל, במה היו בוחרים? הזכרונות האלה! הם אינם מרפים ממני לאורך כל השנים מאותם הימים בעת שלחמתי בחירוף נפש בשדה החיטה שאחזה בה אש והתבשרתי שבני נולד. עד אותו יום מר ונמהר כשעמדתי על הקומביין ונלחמתי קשות עם שטף החיטה שנשפך לשקים כדי לקשרם מיבול ברכה שקצרתי על מגרשי וקבלתי את בשורת איוב. האין איזה קשר בין הגרעין האוניברסלי ובין גורל חיי?

יום אביב בהיר ויפה, עונת זריעת התירס, לאורך הדרך לנהלל שחוצה את הגוש הגדול והנרחב פזורות עגלות וחקלאי כפר יהושע זורעים, עם צפצוף הרכבת שעוברת לעמק הירדן ניתנת האות, שעת הצהריים הגיעה. מעמידים את הבהמות על יד העגלות ומגישים להן מספוא. האנשים מתישבים בצל העגלות וסועדים את ליבם מהסלים שהביאו מבתיהם. שכנים קרובים מתישבים יחד ובשעת הסעודה משוחחים על עולם ומלואו. על ידי התיישב שכן שהיו לנו בנים בכתה אחת והוא מספר לי: יש לי צרות, בן הכתה שבנינו לומדים מציק לבני, לא היתה לי ברירה אלא לפנות להוריו שירסנו את בנם אחרת לא תהיה לי ברירה אלא להתערב, דבר שמאד לא רצוי בשבילי, איך אתה היית נוהג במקרה כזה?
לא עניתי לו ישירות וספרתי לו מקרה זה: יום אחד בזמן עבודתי על מגרשי עבר על פני חבר ואמר לי, שמע סגל עברתי על יד בית הספר, זאת היתה שעת ההפסקה הגדולה, בנך התקוטט עם חבר כתה, אלמלא הפרדתי ביניהם אני לא יודע במה קטטה זאת היתה נגמרת. את משמעות הדברים האלה הבנתי. בצהריים שבני חזר מבית הספר, פניו היו נפוחות והעיניים כמעט סגורות, עד היום איני יודע איך מצא את דרכו הביתה. כשראיתיו, לבי ניתר ממקומו. לא היה מה לעשות, השכיבו אותו על ספה ואמו התישבה על ידו והחליפה לו כל הזמן תחבושות רטובות קרות, לעת ערב רווח לו. כשחזרתי מהמחלבה וישבנו לאכול פת ערבית אני פונה אליו ואומר לו: שמע יקירי, אף פעם לא ספרתי באזניך איך עברה עלי ילדותו ובאילו תנאים גדלתי. נולדתי בעיר קטנה, ביתנו שעמד בתוך שטח אדמה גדול שהיה שייך להורי נמצא בקצה העירה והתחלת הכפר האוקראיני. השקוצים התאנו כל הזמן ובכל הזדמנות לילדי היהודים. מובן מאליו שניסו להציק לי, אבל כשהראיתי להם יותר מפעם אחת את נחת זרועי התיחסו אלי בכבוד ונמנעו להפגש אתי, יותר מזה, בנוכחותי לא העיזו לפגוע בשום ילד יהודי.
שפר גורלך. נולדת וגדלת בכפר עברי חפשי. זאת היא הדרך להפגין כח שרירים. בארץ מולדתי הישנה הרי ברוטלי הוא בעל ערך עליון. פה בארצנו קיימת דרך יותר נאותה ותרבותית לשמוש בשרירים, איפה המדריכים שלכם איפה המורים? אבל יחד עם זה עלי להעיר אזנך. אמך מתאוננת עליך שאתה בררן באוכל ולפעמים משאיר חלק מארוחתך בצלחת. אמי, מנוחתה עדן, לא התנסתה במעשים כגון אלה. מהיום והלאה אני פונה לשרה, כל ארוחה שתגישי לו, העניקי לו מנה כפולה. נדהם החבר מסיפר יוצא דופן זה, בינתיים הבהמות גמרו את המספוא השקינו אותן וחזרנו לעבודה.
כשאני מעלה בזכרוני מאורע זה נגד רצוני אני מהרהר, בן זה שכה אהבתי אותו ונטרד מהעולם בגיל רך, איך היה נראה, איזו תדמית היה מקבל בחגגו את יום הולדתו הארבעים ואחת, בתנאים אלה ובמצב זה בו אנו נמצאים.

אפרים סגל


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

היה זה ב-17 למאי עם ערב, יומיים לאחר התחלת הפלישה המצרית. כל ישובי הנגב שלאורך החוף, וכן הישובים שהיו בטווח של עשרה ק"מ מכביש החוף החלו לקבל את הפגזות תותחי האויב בני 25 הליטראות כמנה יומית.
ההתקפות המצריות על נירים וכפר דרום נהדפו, אך הנגב כולו היה במצב קשה, וידענו יפה, כי אין לנו במה לקדם את פני הפולש. נחמתנו היחידה היתה, שארבעה ימים לפני כן נפתחה לפנינו הדרך הראשית לנגב עם כיבוש הכפר ברייר.
אז הגיע אלינו עמי. בני הכפר שישבו בניר עם היו כמהים לחדשות מהבית ומהנעשה בכל הארץ. כל אותו ערב ישבנו עם עמי והוא הירבה לספר על כיבוש ולדהיים ובית לחם, על מערכת משמר העמק, בה לקח חלק. הוא לא רק סיפר, אלא גם הסביר משום מה עזב את הבית ואת הכפר (הן גם בעמק נלחמו!) ובא אלינו, לפלמ"ח, ישר למחלקה של משה. הוא הסביר, הירבה להסביר עד שעה מאוחרת; אך יותר משהוא הסביר הבינונו אנו, כי היתה זו שאיפתו מימי הילדות להגיע לפלמ"ח. וזמן רב חיכה להזדמנות, עד שיכול היה להגשים את חלומו, מבלי לשעות להתנגדות הוריו ולדבריהם של כמה חברים מן הכפר, שביקשו להניאו מצעד זה. תוך כדי שיחה עם עמי הגיעתנו הידיעה, שדב ואופיר נפלו. רושם הדברים היה קשה. השתררה שתיקה קשה ומסיבת הערב הגיעה לקיצה.
... עם בוקר החלה הפגזת התותחים. ירדנו לחפירות, ובשעת שהותנו בחפירה סיפר לנו עמי על הרעשות משמר העמק. נוכחנו, כי גם בהפגזות יש לו נסיון.
ההפגזה שככה ונכנסנו לחדר האוכל: אך באמצע הארוחה חודשה ההפגזה, והיתה הפעם חזקה ורצינית למדי, ללא שהייה בין פגז לפגז, או יותר נכון, בין צרור פגזים למשנהו. הכל חשו לחפירות המעטות ואל המקלט האחד. נפרדנו, איש לחפירתו. כשנעשתה ההפגזה דלילה יותר ואפשר היה להסתובב בין פגז לפגז היתה מחשבתי הראשונה: משה, עמי...
את משה פגשתי במקום הריכוז של המחלקה ולשאלתי: "היכן עמי?" ענה, כי הוא בודאי במקלט. הלכנו לחפשו.
לבי ניחש משהו, ובדרך למקלט הצצתי לתעלה. היו מוטלים בה חמישה הרוגים, הראשון בהם היה עמי...
הוא נהרג בישבו בחפירה. רסיס של פגז שפגע בחפירה חדר ללבו. בערב הובא עמי לקבר אחים בבית העלמין של ניר עם, יחד עם ששה חללים נוספים, קרבנות ההפגזה של אותו יום. היה זה ב-18 במאי 1948.

אריה בר-שירה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

דומם הלכנו, קודרים ומכונסים וצופים אל הנוף שראהו לאחרונה. שורה ארוכה ארוכה, בזה אחר זה, בשביל המוליך אל קברו של עמי.
תל עפר מרובע. ארבע אבנים בפינותיו. שלט למראשותיו. קבר אחים... שבעה נקברו בו, גם עמי... שעת בין ערביים. השמש, כדור אדום ענק, שוקעת באופק. עמדנו לפני הקבר שותקים ודממים, חונקים בנפשנו שאגת חמס, חמס על חיים צעירים שתמו, על חמה השוקעת כתמול שלשום, על תלי עפר רעננים הפזורים סביב.
עמי... עמי לפני שהלך מאתנו. הנה הוא יושב בינינו, מחייך חיוך לא חיוך, ומרצין פניו מדי רגע. יושב ומקשיב לדברינו. בן י"ח היה אז, ולמחרת עליו לצאת למלחמה. הוא לוחץ בחזקה את ידי כל אחד מאתנו, משיב במלמול לא ברור למלותינו הדלות - והולך. הלך, ודמותו נבלעה באפלה. עמדנו, ושמענוהו הולך ומתרחק, ואיש מאתנו לא קם לרוץ אחריו, איש לא נעור לעכבו, לעצרו מלכת, ולצעוק: "הן אל המות הולך אתה!"
ועמי הלך, ולא חזר...

רות כפרי


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח