טוראי לויברג אוריאל ז"ל
קורות חיים
אוריאל בן אברהם ורבקה. נולד ביום י' בכסלו תרצ"א (30.11.1930) בירושלים. למד בבית-הספר העממי "תל-נורדוי" בתל-אביב והיה חבר תנועת "המחנות העולים". כבר מילדותו היה להוט אחר הקריאה והרגל זה של עיון וקריאה לא מש ממנו כל ימי חייו הקצרים.
בימי העוצר הגדול בתל אביב, כשהורשו התושבים לצאת לשעה קלה לקניית מצרכים, בקשוהו, שני בחורים ושתי בחורות, להצפינם בבית, מפני שברחוב שלהם התחילו עתה חיפושים והם מעוניינים להתחמק מן הזיהוי ואיש מדיירי הרחוב לא העז לעשות זאת - אוריאל שהיה אז בן 15 והיה יחידי בבית, הכניסם לחדרו, האכילם וסייע בידם להישמר מפני השוטרים הבריטים.
בגיל שש-עשרה וחצי סיים את לימודיו בגימנסיה ''שלוה" ויצא עם קבוצתו להכשרה במסגרת הפלמ"ח במעוז-חיים. לא החמיץ כל טיול כדי להכיר את הארץ והיה גם אוהב ספר.
הצליח גם במסגרת הפלמ"ח כלוחם בגדוד הראשון. נשלח לקורס חובשים ומשסיימו שימש במחלקתו כחובש, במסירות ובאומץ. התבלט ביותר בעדינותו והתחשבותו עם הזולת והיה נכון תמיד להחליף חבר בשמירה ובכל תפקיד. לאחר הקרב הקשה במשמר-העמק, בו נטלה יחידתו חלק חשוב, יצא להציל חיי פצוע, ורק תודות למסירותו זו ניצל זה ממות.
נפל בי"ב בניסן תש"ח (21.4.1948), בקרב על זרעין.
בכפר זה התבססו כנופיות של קאוקג'י והוא שימש קן להתקפות על ישובי עמק יזרעאל והתחבורה בו. מחלקתו פרצה ראשונה עד עמדות האויב תחת אש חזקה ומספר לא קטן של נפגעים. התנהל קרב פנים אל פנים, קרב לחיים ולמוות. החללים והפצועים נפלו בזה אחר זה, הן לצד לוחמינו והן לצד לוחמי זרעין הערביים כל איש נלחם על חייו שלו, להציל את עצמו. אחד היה ששכח את עצמו, ששמר על דעתו היה אוריאל החובש. התרוצץ בין הלוחמים, בין הסכינים וטיפל בפצועים בעוד סביבו קלחת של מוות. שישה פצועים חבש בזה אחר זה, אך כאשר ניגש לטפל בפצוע השביעי - פגע בו אחד הערבים מגבו והרגו.
הובא בו ביום למנוחות בעפולה.
מפקד מחלקתו רחבעם זאבי כתב במכתב להוריו: " בנכם, וחברנו הטוב אוריאל, היה אחד הלוחמים והחובשים הטובים והמסורים ביותר שהכרתי מעודי. הוא השתתף עמנו במספר מבצעים ופעולות והוכיח את עצמו כלוחם מצויין וכחובש אמיץ קר רוח ושקול. הרבה מחביריו יזכרו את הטיפול המסור שהוא הגיש להם בהיותם פצועים בפעולות שונות."
בשנת 2020, הפקידה המשפחה בארכיון הפלמ"ח, את מעטפות יום הזיכרון אשר נשלחו אליה במהלך השנים, בין 1950-2019.
אלבום תמונות
תעודות וחפצים
מפרי עטו
תמונות משפחתיות
רשימות לזכרו
רשימות לזכרו
מפי חבר
בחורינו המאומנים לקרבות לילה נאלצו זו הפעם הראשונה להסתגל לפעולות לאור היום, לשיטת לחימה מנוסה של צבא סדיר המזויין במוכנות ירייה, בתותחים ובשריונים. ששה ימים ולילות ללא נופש והפוגה וללא חילופין באנשים, לחמו אנשי ההגנה והיכו באויב עד שהכריעוהו. גבורה אישית וקיבוצית רבה הרו הלוחמים בני ההכשרות בקרב ממושך זה, בפשיטה מכפר לכפר, בהתקפות פתע ובחבלות לאור היום.
אחרי שבוצעה המשימה והפלוגה חזרה לבסיסה עם פצועיה נתברר שאחד הלוחמים נעדר. האויב שהתבצר על הגבעה והתאושש אחרי המכה שקיבל - שמר בשבע עיניים על המרחב, כדי למנוע התקפות פתע אחרות. חיפוש הנעדר לאור היום היה איפוא כרוך בסכנה גדולה, אך גם להשאיר חבר הזקוק אולי לעזרה בשטח הפתוח כשהוא עלול כל רגע ליפול בידי האויב - היה בניגוד למסורת הפלוגה. לכן החליט המפקד לשלוח חובש אחד בתקוה שיצליח לעבור בזחילה את השטח ולמצוא את הנעדר. לתפקיד זה נבחר החובש אוריאל לויברג. שעות הציפיה מעת צאתו לדרך עד שובו בדמדומי הערב כשהפצוע על גבו היו הקשות ביותר לפלוגה בלבות חברי הפלוגה אפסה התקווה שאוריאל ישוב בריא ושלם. התברר שהחובש אוריאל מצא את הנעדר פצוע קשה, שבשטח פתוח ובלי עזרה מהירה במקום ודאי שיגווע וימות. בלי שים לב לסכנה שארבה מכל צד הגיש החובש לפצוע את העזרה כמיטב יכולתו ובזחילה, כשהפצוע על גבו, התחיל להתקדם לעבר בסיסו. הרופאים שטיפלו בפצוע קבעו פה אחד, שלולא העזרה הראשונה שקיבל מידי החובש אוריאל לא היה הנפגע נשאר בחיים.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.