טוראי לוינסקי ישראל ז"ל

וי לנו, לרעיו הטובים הרבים שהעלינו לשון של זכרונות על ישראל, והוא בן הזקונים והבכור שבחבורה, דמה שלה ולבה שלה. הליכותיו הליכות חסיד, תומתו אינה מצויה וחריפותו אינה מצויה, שהיה מהלך בינינו הלוך ושחוק מחכמה, מבינה, מדעת.
העוד זכור לכם?
"הצריף" - היה לנו מעון של יום טוב. כל ששת ימי המעשה לא היו שקולים כנגד ערב שבת אחד מופלא ומהודר, ומשהגיע, נתכנסנו כולנו. כנסת של רעים ואוהבים, פתחנו בשירה שהיתה מושכת אחריה נימין של כיסוים והיתה פורשת עלינו מאורה של שכינה.
כבר באותם ימים - והם נראים, משום מה, מרוחקים כאגדה - קנה לו ישראל שביתה ב"מזרח" שבלבנו. תכונה היתה בו, אש היתה בו, שלבבו אותו על זולתו מיניה וביה.
ומשנסתיימה פרשת מקראות והחלה פרשת מחולות, נתיחד לו לשר של מחול שבנו עולם מלא. אמן היה בריקודיו אחר "רב" של חסידים שתחת טלית וקיטל היה מפרכס בחולצה רוסית יפת רקמה ומקרטע ברגליו ומטלטל אבריו, איזו רוח, כמה חשק, ואנו מחרים מחזיקים אחריו.
"ר' דוד'ל ר' דוד'ל מוסילקוב - ועכשיו הוא בטלנה".
בו, בישראל, נתגלם גלגול הדורות ושילובם, הוא היה להם סמל ואב דמות. שהרי כמוהו כאבותיו - זיוג למחול רבוא מידותיו ומעליו פרושה הינומה, של כלולות, ומימינו ומשמאלו נרות של שבת.
אוי לנו, שנתחלפו נרות של שבת בנרות נשמה. והוא הנשמה היתירה, הוא הדוד שב"לכה דודי לקראת כלה" - ואנו להקה של ציפורי כנף אחריו, אחריו, במרוצה, ועינינו דולקות מאורו, ובמצחנו - כאות הבל - מנורה של שבעת קנים שאש בינתו הדליקתה ושמן אהבתו עמד בה.
עודנו רך לימים, וכבר נתברך בניצני מעלותיו שלעתיד לבוא. מדבריו הנאוים מחד ושנינותו שאין לפניה חנינה מאידך. המוחל, שמידת חסד בידו ומבקש אלוהים שאין לפניו לא רחמים ולא כוונים של סרק. המפליג בדמיונות שאין להם גבול והנכון למעשי חולין בכל שעה ושעה.
בתוך ציבור של גידולי פרא עמד אילן יפה צמרת וטוב פירות. וי לו לאילן שלא בשלו פירותיו, וי להם לרבים שלא זכו לטעום מפירותיו.
עבר זמן. אידיאולוגיות שונות, אורחי חיים שונים - ואיש פנה לעברו. כבר אז הדריך את ישראל מצפון של מי שלא ניחא לו בחוסר מעשה. ואף שהיה צעיר עקר לפלמ"ח. ומדעת עקר, ומרצון.
לימים נזדמנו. ישראל בגר, התמתן, נהג מעשיו במידה, היו הליכותיו בשופי וכבר סבור הייתי נשתנה עד אין להכיר. אולם, עם שאני מעלה הרהורים אלה, נטל לי בזרועי והכניסני לאולם מידות, היה זה מועדון של נוער. נערים חוללו בו ונערות. היו דמיו של ישראל חומרים, היו רגליו מפרכסות לצאת עד שפרץ ומשכני אחריו ובשופר גדול היה תורע: "הה, כשנמות תקברו אותנו ביקבי ראשון לציון, שם ישנן נערות המגישות כוסות, כוסות יין אדום אדום".
והיה בו מעוזו של יין, ושתינו ושכרנו - התהוללנו, עד שנפלו המחיצות, עד שעמדנו פנים אל פנים ולב אל לב, גלויים, טובים, אוהבים.
וי להן לשעות החסד, וי להם לרגעי האור שהעלה ישראל וכבו בהבל פה.
אך עוד יושר, עוד יסופר באהבת האדם, באהבת הנוסח, באהבת הספר שהם אחד, שהם אחד ישראל נבון ויקר. עוד לא הגיע יום של העלאת דיוקן, יום של אסוף כל הזרעים הרבים שטמן בנו ישראל חזור וטמון, הרבות וטמון. עוד ידובר בקשת הרצון, במעשה שכולו בינה ובבינה שכולה מעשה, ובחריפות שמעיקרה היתה מסבירת פנים ומקרבת לבבות.
"והיתה בת קול מנהמת כיונה" - יונה לבנה שיש בה ממידותיו של נשר, ארך כנפים ונקי כפים, שהלך בהולכים, שהגביה עוף.
בימים רחוקים אמרו מחולותיו שירה. - באלה הימים מפטירים אחריו פיותינו קדיש -
יתגדל ויתקדש שמיה רבה

טוביה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

קשה לכתוב על חבר יקר שהלך מאתנו, אף על פי כן אנסה להעלות משהו מדמותו של ישראל שהיה חברי לאוהל ויחד חיינו משך תקופה ארוכה.
מי שלא הכיר את ישראל היטב, היה רואה אותו רק כבעל לשון חדה, העושה כל חבר לצחוק. כשהיו מדברים לפעמים על ישראל בהכשרה, היתה הדעה הרווחת: "אוי לו לחבר שיפול לפיו". כי לפי שתמיד היתה לו יד בחלק השמחה של מסיבותינו, נגרר גם אחרי הצד הסטירי, ובנידון זה היה הוא "הראש" ולא נמצאו לו מתחרים. ואולם כוונתו היתה, בעצם, לשמח ולבדח את החבריא. ואמנם הוא גם ראש לשרים ולמזמרים כל מיני זמירות באידיש ובערבית. כן היה להוט לספר בדיחות בכל עת. פעם אחת כשחזר מקורס לחובשים הביא עמו פתקה קטנה, קטנה כזית, ובה היו רושמים ראשי פרקים של בדיחות. היה זה שי להכשרה. הוא אהב להוסיף לבדיחה נופך משלו, או שהיה יוצר בדיחות בעצמו. הנטיה להומור היתה טבועה בו כל כך עד שפעם אחת, כשהיינו בקרב בלהבות הבשן פתח באמצע הקרב בשיר שחציו עברית וחציו ערבית ושימח בזה את לב החברה. אולם כאשר נפצע חבר אחד מיד סרה רוח הבדיחות מעליו, קפץ אל הפצוע וחש לחבשו במסירות וברצינות.
מידה אחרת היתה בישראל: לחלום כל מיני חלומות על השנים הבאות, הוא היה אומר: אך תיגמר המלחמה נחזור הביתה ונשלם להורים מעט מהמגיע להם.
ויש שהיה מעלה תכניות אחרות, כגון: טיול בעולם הגדול, להתגלגל מאניה לאניה לשם סיור קצוי עולם שונים. היתה לו גם תכנית לגבי "מעין ברוך". גם בנידון זה לא החזיק בקבע. פעם שאף להיות רפתן, ופעם לעבוד בחצירים, ויש שהיה מביע חפצו להיות נהג.
חובב שירה היה ואוהב ספרות בלב תמים. פעמים היה בא לידי התלהבות בדברו על השירה, ואז התגלה כי חודר הוא לעומקם של הדברים. כך היה טוען תמיד שאת ביאליק יש לקרוא בהבה אשכנזית דוקא ומדי דברו היה נוטל את הספר, יושב ומקריא בקול ומטעים כל מילה וכל הברה. כן היה מתגאה שעוד בהיותו נער קרא והעריץ את עגנון. פעם אחת באו הוא וספי לידי התחרות: מי מהם ייטיב מחברו לקרוא את שיר "רב החובלים" לנתן אלתרמן. אני נתמניתי לשופט. ובכן, כדי לעשות נחת רוח לשניהם אמרתי להם ששניהם מיטיבים כל כך לקרוא, שלא אוכל לפסוק מי מהם עולה על חברו.
נסתלקו חברים מאתנו, חברים יקרים הלכו בלא עת וקשה לכתוב עליהם יחד, וקשה גם לכתוב על כל אחד לחוד. הנה רשמתי פה קצת דברים על אחד שחברו הייתי. ויודע אנוכי: אין בזה די.
תהיה צרורה נשמתו של ישראל בתוך נשמות כל שאר חברינו, אשר עמם טיפחנו חלומות ועמם שאפנו לכרות ברית חיים ועבודה. יהי זכרם קדוש לנו לעד.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח