רב"ט סילמן אהרן ז"ל

(מתוך חבור הגמר של אהרן, מחזור כא, תרצ"ט. פורסם ב"חברנו" - תלמידי בי"ס "תחכמוני" ירושלים)

אדמת שממה היתה אדמת הבקעה ההיא. הרי סלע גבוהים עטרוה מסביב ועל מורדותיהם השתרעו יערות שיחים וקוצים סבוכים. שממת עולם היה המקום ורק לעתים רחוקות עבר שם הלך עני, אך גם הוא לא שהה בו זמן רב וימהר ויעש את דרכו הלאה, כי פחד נפל עליו למראה השממה הזאת.
באחד הימים, עוד לפני עלות השחר, בא בחור חלוץ לכבוש את השממה וכל רכושו אשר אתו היו: מכוש, מעדר, אמתחת זרעים ונאדות מים. והחלוץ החל בעבודה. בידיו סקל את האבנים, באצבעותיו עקר את הקוצים וישר את הקרקע. יום תמים עמל במרץ ובעלות הירח הניח את מעדרו וישב לנוח ורק אז ראה את השטח הקטן שהכשיר ואת הבקעה הגדולה שעליו עוד לעבדה. ידיו זבו דם מדקירות הקוצים, גופו עיף מרב עמל, אך לבו לא נפל ורוחו לא רפתה, כי מחשבה אחת עודדתהו: הוא 'החלוץ', הוא 'הראשון' שבא להחיות את השממה. יום יבוא וכל הבקעה תהיה מיושבת אכרים אחים השואפים כמוהו לבנות ולנטוע, לזרוע ולשתול. יחד, בכוחות מאוחדים, ובהתאמצות מרוכזת יצליחו להפוך את הבקעה הנשמה למקור חיים לאחים עולים, שבי גולה וצמאי גאולה. החלוץ האלמוני קם, נטה לו אהל ואכל פת יבשה ושכב ונרדם ושנה מתוקה היתה לו אחר עמל היום. כה עבד החלוץ החרוץ יום יום, שעה שעה, תמיד עבד, תמיד עמל, עד שזכה להקים משק למופת, אך עכשיו לא היה זה משקו שלו בלבד כי אם גם של חבר חלוצים שעמלו עמו יחד. וגם הבדידות חלפה ולא היתה עוד, כי חמש נקודות ישוב חדשות נבנו ליד משקם. כל הבקעה קמה לתחיה: נצח החלוץ את השממה ויכבשנה! אולם רוע לבם של שכנים נכרים, אוהבי תרדמה ושוכני מדבר, ובאחד הימים בחרש החלוץ את שדהו פלח כדור מרצחים את לבו ויפל שדוד.

שאיפתי היא להיות חלוץ, נכון לכל מקום סכנה. היות אכר עובד אדמה, לחיות חיי שתוף עם חברים בוני מולדת ואפילו למות על קדוש רעיון נשגב, כי עמנו המורדף צמא למולדת, למולדתו העתיקה. ומולדת היא אדמה אשר עובדיה מגנים עליה בחרוף נפש ובגאון.
הנני גומר את בית ספרי ואקוה כי שאיפתי תתגשם, כי זאת היא דרכו של כל נער עברי בימינו.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח