סגן ראשון קבקר יוסף "יוסקה" ז"ל

קורות חיים

בן ישראל וחיה, יוצאי ליטא שהיגרו לקנדה. נולד בכ"א באדר תרפ"ו בואנקובר שבקנדה, מקום שם שימש אביו כמנהל בית-ספר עברי. התחיל ללמוד בבית-הספר של אביו ובשנת 1934, בהיותו בן 8, עלה עם הוריו שהתישבו בתל-אביב. כשרונותיו, שנתגלו בראשונה כשהועבר בבית-הספר העממי "תל נורדוי" מכיתה ג' לד', התבלטו אחר-אך גם בגימנסיה "הרצליה" ועד לסיום לימודיו. לא חסך מחבריו עזרה ועצה בלימודים. בגיל צעיר כבר התגלה בו כושר שכנוע והשפעה, אך לארגוני נוער ול"הגנה" לא הצטרף עד לבחינות הבגרות, לבל יעשה את מלאכת הלימוד לחצאין, כי כך היה דרכו לעשות כל דבר בשלמות. חיבב שחמט ולמד גם קצרנות עברית.
בחדשי הקיץ היה יוצא לעבודה במשקים, ואחרי בחינות הבגרות יצא לשנת שירות בקיבוץ דורות. בדורות הצטרף לתנועה "לאחדות העבודה" והיה מנאמניה עד סוף ימיו. הצטיין בתעשית הרעפים של המשק של המשק והיה למנהל עבודה. שם גם הצטרף ל"הגנה". בלט בכשרון ובפעילות, ובסוף השנה נשלח לקורס מ"כ. יצא ללימודים באוניברסיטה ולמד עברית, תנ"ך וסוציולוגיה. הצטיין בלימודיו וקיבל סטיפנדיות, וכדי שלא יזדקק לעזרת הוריו היה עובד בימי החופשה בבנין ובכל עבודה גופנית אחרת. הוריו ראו בו אדם שעתידו המדעי לפניו. על כך העיד חיבורו "מחקרי מקרא": א. שיר השירים, ב. ירמיהו ונביאי השקר", אשר בהקדמה ציין הפרופסור מ.צ. סגל: "בטחון עצמי ושאיפה לאי-תלות באחרים, בדיקה בלתי משוחדת של העובדות והערכתן לאור ההגיון והשכל הבריא, שקידה רבה באיסוף החומר כולו על הבעיה מכל צדדיה, בחינה ביקורתית של דעות החוקרים בלי רתיעה מפני פרסומם ושמם הגדול".
בו בזמן היה פעיל בסניף מפלגתו בירושלים ובשנת לימודיו השניה נבחר לועדת הביקורת של הסתדרות הסטודנטים. בעיקר הקדיש הרבה זמן ומרץ לשירות ב"הגנה". התנדב לשירות "ריגול נגד" לסיכול הבילוש הבריטי, עסק באימון והדרכה והצליח בטיפולו בנוער מפגר מהעדה הכורדיסטנית. סיים קורס לסיור ולחבלה ובתקופת המאבק השתתף בפיצוץ רכבות בסביבות ירושלים. בימי עוצר ומצב צבאי היה למעשה מפקד חי"ש באזורו ועל אף הסכנה היה הולך ממקום למקום לרגל תפקידו. זריזותו ומזלו עמדו לו לבל ייתפס בידי הבריטים. בראשית שנת הלימודים הרביעית, נשלח לשבועים עם מחלקתו לתגבורת ההגנה בג'יב-יוסף שבגליל העליון. בפרוץ המהומות אחרי הכרזת או"ם יצא עם ראשוני הסטודנטים הלוחמים להגן על המרכז המסחרי החדש בירושלים, ומאז היה עסוק תמיד בשמירה, פטרולים, אימונים, פעולות. בלכתו בראש אנשיו לתפקיד מסוים היה נוטל על עצמו את החלק המסוכן והקשה ביותר. את הוריו החרדים לשלומו הרגיע במכתביו שהוא עסוק בשירותים בלתי מסוכנים...
בטבת תש"ח נשלח לקורס של מדריכים בנשק קל חדש ואחר-כך סיים בהצטיינות קורס לקציני חיל-רגלים. ההצעה לעבור לפלמ"ח היתה קרובה להתקבל על דעתו, אך לבו לא נתנו לעזוב את גדוד "מוריה" ובאחת השיירות האחרונות שלפני המצור חזר ונתמנה למפקד מחלקה קרבית ואחר-כך לסגן מפקד פלוגה ולמפקדה בפועל. בכיבוש קטמון נפצע בעלותו על מוקש. בבקרו את הוריו בהפוגה א' ופצעו עוד לא נרפא כליל סיפר להם שבמקרה נפצע קל, אך לחבריו אמר: "יצאתי פשוט יבש מבין הטיפות, מימיני ומשמאלי נפלו חברים ואני רק נפצעתי". לא יכול היה לסבול להיות מחוץ לשורה בימים הגורליים ההם. בתמימות חלם על העתיד ועל ימים שיבואו. הוא היה כל כך בטוח בנצחוננו, וכל כך מוכן לתת למען נצחון זה את הכל. בתום ההפוגה התנדב להשתתף בקרבות, לפני שהגליד פצעו. נשלח בראש פלוגה לכבוש את הכפר המשלט בית-תול ליד הדרך מירושלים אל השפלה. כשנצטווה לשלוח משם מחלקה לכבוש את משלט אבו-תול הסמוך והקשה יותר, הלך בעצמו עם המחלקה, בהתאם לעקרונותיו. בגלל התקפת נגד של האויב בכוחות עדיפים פי כמה ובעלי יתרונות טופוגרפיים הוכרחה המחלקה להיסוג, אך הוא נשאר עם ששה מחייליו להגן על הפצועים עד שתבוא תגבורת. כולם נלחמו בגבורה כל עוד יוסף חי, וכשנפל ביום 18.7.1948 נפלו ברוחם ונסוגו. ב-28.2.1950 הועבר להר-הרצל בירושלים. לזכרו שינתה המשפחה את שמה ל"אל יוסף". אחרי נפלו הועלה לדרגת סגן ראשון על פי פקודת המטכ"ל.