טוראי קמחי ראובן ז"ל

קורות חיים

בנם בכורם של זכריה ופסיה. נולד ביום ט' בשבט תרפ"ה (1925) במצפה שבגליל למשפחת איכרים עמלה. מראשית ילדותו צמוד היה לקרקע ועזר ככל יכלתו במשק. היה קם עם זריחת החמה ועובד במשק עד לכתו לבית-הספר. היה תלמיד טוב, רציני מאד ובעל תפיסה עמוקה. מטעמים חמריים נאלץ לוותר על חפצו להשתלם במקוה-ישראל. התכונן לכניסה לבית-ספר תיכון והלך יום יום, מהלך 8 ק"מ, אל מורה בטבריה, אולם המשק לא יכול לוותר על עבודתו בשעות אלה והוא התמסר איפוא להשתלמות עצמית והרבה בטיולים בסביבה. הוד הרי הגליל ותפארת הכנרת עשפיעו על אישיותו ועיצבו את דמותו. בן 14 הצטרף ל"הנוער העובד". בן 16 עמד להתגייס לפלמ"ח, ושוב גברו חובותיו לבית.
בן 17 התגייס לבריגדה, וכדי שלא ימנעוהו מזאת סיפר על כך בבית רק יום אחד לפני היציאה למחנה. השכים בבוקר כדי שיספיק לחרוש לפני לכתו. כשחזר מצא שאביו התיצב במקומו. "אתה צעיר מדי, יומך עוד יבוא" - אמר האב.
כשפרצה מלחמת השחרור לא נתן לו מפקד המקום ללכת, כי מגיני המושבה היו מעטים. הוא החליט לבנות להוריו בית יפה. עבד בבנין והקים בתים לשכנים ותמורת עבודתו קיבל חמרי-בנין, אף נטע גן עצי-פרי. "עשיתי הכל בשביל הורי, כחובתי" - אמר לחבר - "כעת חזר אחי מ"מקוה ישראל" והוא ימלא את מקומי. אני חפשי לצאת ולהילחם באויב".
התגייס לפלמ"ח ונשלח לנגב, עבר קורס צלפים. מבסיסו בניר-עם ליוה שיירות. באחת השיירות נפצע. הוטס לתל-אביב ושבועות אחדים פירפר בין החיים והמות.
בביקורו האחרון בבית לא שב עדיין לאיתנו, אך סירב להיבדק אצל רופא וחזר לבסיסו. "המלחמה טרם נגמרה" - אמר - "ולנקום באויב צריך כל עוד נפשי בי".
יצא עם תגבורת לכפר-דרום הנצור. במכתבו האחרון הביתה כתב: "לא כתבתי לכם עשרה ימים הודות לרשלנותי, הייתי עסוק מעט ועוד ועוד... ותשמחו בודאי לשמוע על החופש המובטח ליום חמישי בשבוע זה, ואז אבוא הביתה...".
בדרך חזרה מכפר-דרום נפגע מכדור ומת בל' בסיון תש"ח 7.7.1948. נקבר בבית-הקברות בניר-עם.
ביום כ"ד בכסלו תשי"א 3.12.1950 הועבר למנוחת עולמים להר-הרצל בירושלים.