טוראי רוזנטל (קרוגלין) אשר "אסיק" ז"ל

ישנו מושג טרגי של "גבורים אלמונים". טרגיותו בסתירתו, כי גבור הוא קודם כל אישיות ולכן מצווים אנו להוציאו מאלמוניותו, לגלות את קווי החיים והאופי המיוחדים של כל אחד ואחד מגבורינו. ולא תמיד הדבר אפשרי. רבים נפלו בשדות הנצח של מלחמת השחרור, קדשו בדמם ואהבתם את מעינות הגליל וחולות הנגב, את ההרים והעמקים וכבשו לישראל מקום ושם בין מדינות התבל, אבל מודע וקרוב אין להם ושמם ועברם לא נודעו.
אשר רוזנטל נדד, סבל וראה הרבה בחייו הקצרים. הוא חשב והרגיש עד תום והיה מחונן בהרגשת יעוד ומצפון מקיפים. לכן הוא הזדהה תמיד עם תפקידי הזמן ובחן את כל מעשיו לאורם.
בקבוצה הוא לא מצא ספוק מלא. לא היתה זאת הרגשת אי ספוק לגבי צרכיו הפרטיים והיו אלה יותר מלבטי קליטה. היתה זאת חתירה מתמדת לשלמות, להזדהות מוחלטת של חיי יום-יום עם היעוד הגדול, של מעשי הפרט עם מאוויי הכלל.
הוא הסס רבות עד שהחליט להעתר לבקשות הבלתי פוסקות של קרוביו ולבקר באמריקה. ראיתיו ביום נסיעתו. הוא היה עצוב. לא היה לו נוח באמריקה, למרות הנוחיות הרבה בה הקיפוהו. צר היה לו למרות האפקים הרחבים, כאלו, של אמריקה האדירה והעשירה שנתגלו לפניו. והמולדת במלחמה...
לכן הוא ממהר לחזור ארצה אל המערכה אבל בבירות, קילומטרים אחדים לפני החוף הנכסף נעצרה ספינתו ואחרי מעצר של שבועות ארוכים הוחזר לאמריקה. ואשר חוזר שנית ולתמיד. ראיתיו ביום חזרו. למרות כל התלאות הוא שמח. הוא ידע שעשה את המעשה הנכון.
לפי כל הדעות הוא היה זקוק וזכאי למנוחה של שבועות מספר. לא כן חושב אשר. אחרי ימים אחדים הוא כבר במערכה, בחזית המסוכנת של הנגב, בחבורה האמיצה של בחורי הפלמ"ח. וביום סתיו עצוב נודע לנו: אשר נפל על משמר הנגב.
אלברט

מתוך יומן המשק 15.9.1950

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מהעתון נודע לי על מותו. נאלמו המילים בפי. לא ידעתי מה לומר.. ידעתי לכך מביאה המלחמה. כך השיג אותו הגורל לאחר המלחמה ברוסיה, השירות בצבא הפולני, ההשתתפות בקרבות טוברוק.
נפגשנו באיטליה כשהיה בבריגדה ורבות שוחחנו על המלחמה. הסיכום שלו היה:"לאיש ישר אין היא חויה רומנטית".
הוא הלך למלחמה, כי לא יכול אחרת. כי חונך ברוח של מסירות לאידאה והגשמתה.
מהשיחה הראשונה מצאתי בו חבר להשקפת עולם. קשה היה לו להסתגל לחיים הארץ ישראליים ועברו עליו משברים רבים. לא יכול להשלים עם המשטר הקפיטליסטי ועל כן מצא את מקומו בקיבוץ יחד עם הנאמנים למעמד הפועלים והעם. לפני בואו ארצה רחוק היה מהציונות, אך כשהגיע להכרה זו האמין אמונה שלמה שרק הציונות הסוציאליסטית יכולה להפרות שממות ולהקים מדינה על יסודות כלכליים-סוציאליסטיים.
עם שובו מאמריקה נפגשנו בכפר גדעון; הוא בא אלי לשעה קלה וכמעט לא הספקנו לשוחח. שח לי על החלטתו להתגייס. הסברתי לו על חשיבות העורף במלחמתנו והצעתי לו שיעבוד קצת לפני התגיסותו, אך ללא הועיל. בפלמ"ח ראה את הכוח החלוצי הלוחם הקרוב להשקפתו. ואכן כעבור יומים נודע לי שנסע בלי הסכמתה של גבת. מאז ניסיתי להתקשר אתו ע"י מכתבים ולא הצלחתי.
והנה ראיתי בעתון הודעת אבל על נפילתו בנגב...
יצחק ל.

מתוך יומן המשק 5.11.1948

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

אשר בא לארץ במדי הצבא הפולני. עתה נראה הדבר כחלום רחוק, אולם אז - וה"אז" הזה הוא בסך הכל לפני 5-6 שנים - היה הדבר ממש. טראגי ו"מזל" כאחד. ושם מיוחד היה לפליטים -משתמטים -מעפילים אלה:"אמריקאים". אמריקאי פירושו היה: בחור יהודי מפולין שאבד לו הכל - המשפחה, הבית, מחוז הילדות; בדרך נס או במקרה נקלע לרוסיה הסוביטית; עשה בה דרך ארוכה, עבד בקולחוזים, אחר לבש מדי צבא פולין שנשלח למזרח התיכון, ומשהגיע ל"מזרח התיכון", פשט את בגדיו, לבש מדי עבודה והיה... ליהודי ארץ ישראלי.
האמריקאים הללו היו עם מיוחד בגבת. התפעלות מחיי הקבוצה וסדריה, הערצה לעמידת הישוב כלפי השלטון הבריטי, געגועים עזים למה שהיה ואבד, ו... טענות וקצת אי אמון ל"פוליטרוק", ושמץ של גאוה:"ברוסיה חיינו, עבודה למדנו, ובכלל..."
האנשים סיפרו הרבה. והיה להם מה לספר: ראשית המלחמה בפולין, ההתמוטטות, חורבן היהודים; רוסיה הסוביטית, יהודיה, הקולחוז, יהודים בצבא פולין הפטריוטי, וכו'. רבות גם שאלו. אשר - לא סיפר, לא הרבה לשאול. הוא התבונן והקשיב. אדיב, נוטה להטות שכם. מעורר אימון וחשד. אגוז קשה לפיצוח.
בשעות הפנאי, בשבת, או בין שיעור אחד לשני, היו נושרים מחיקו ספרי סטלין בפולנית. והוא קורא, רושם, מפסיק, וחוזר וקורא. ושותק. הוא מעורר כבוד. לא קל לתהות על קנקנו, לא קל לדובבו על העיקר: יהודים, ציונים, א"י, קבוץ. נראה היה או שיכבש והיה כאחד מאתנו עד כלות הנפש, או אם הספק יכרסמו, הארץ לא תכבוש אותו - ילך בגאון ובעקשנות בדרך האחרת.
ולא קל היה לו, לאשר. נאום אחד במאי בעמק ששמע מפי אחד האנשים בישוב סמוך, והיה בעיניו כחלול הקודש, מאמר שקרא בעתון פועלים, וראה בו פגיעה גסה ברוסיה; ריפורטזה על ילדים פליטים שהגיעה לידו, לא נתנה לו מנוח. לא נטה לויכוחים, לא דבר בקצף על השפתים, רק אמירה קצרה, לכל היותר משפט בן מילים אחדות הנאמר בכאב, בתלונה חרישית: הכיצד?
ו"הפוליטרוק" לא ידע איך הורסים את מחיצת הזרות, מה הדרך ללבו.
לאדם מן הצד בא זה בהיסח הדעת, ובענין צדדי כאילו לחלוטין. ה"ידיד", גנרל וינגייט נספה במטוס שנתרסק. והשעור לעברית עבר לפסים אחרים: מאורעות, פלוגות לילה, משטר וינגייט בפלוגות, סילוק הידיד מן הארץ. ושלא כדרכו מפליט אשר תוך כדי הספור משפט אחד, מעין קריאת ביניים, אולי לעצמו: "תמיד נופלים הטובים..."
מאז החל גם האיש מן הצד להרגיש, כי הקדרות בפני אשר נמוגה והולכת אט אט, כי הענין הולך ונעשה קרוב יותר ללבו, כי עבר את הטבילה הראשונה, כי מצא את הדרך, וגם ילך בה.
והוא הלך. לשדה הקרב במדי הבריגדה היהודית, בשדות גבת וגניה, בחדר האוכל בין השורות הצפופות של האוכלים והגיע לפלמ"ח.
לא נשאר זכר לאשר. לא משפחה, לא מכתב, רק תיק עור קטן שהוחזר לגבת אחרי נפלו. ובתיק - סמל החי"ל, ומכתבים ממרחקים וצילומים מעט - זה הציוד הכבד שכל חיל לוקח איתו לקרב. גם לקבורות הובא במרחקים, במבואות הנגב.
ערירי בא, וכך הלך. עוד מעט גם שמו ישכח.
מי שבא איתו במגע ישא את זכרו.
כי אכן אשר - הטובים נופלים ראשונה.
א.

מתוך יומן המשק 27.9.1949

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח