טוראי אקרמן אמנון ז"ל

שלום לך אמנוניק החביב!
לפני כשבועיים נפגשתי עם חבריך והם הודיעוני שעומדים להוציא חוברת לזכרכם. ובקשו ממני, אם אני יכול לכתוב דבר מה עליך. נעניתי להם. ובמקום לכתוב עליך כותב אני אליך. כי דע לך, אמנון, שאנחנו עוד לא השלמנו עם הרעיון כי הלכת מאתנו ללא שוב, וכי לא נראה עוד את פניך הזוהרים והחביבים, עם החיוך המתוק על שפתיך. ועם כל צלצול בדלת, נדמה לנו שהנה אתה מופיע פתאום, אחרי פעולה מוצלחת, או אחרי מסע. אמנם אתה עייף במקצת, אבל הנה אתה מתקלח ושוב הנך רענן. לאן אמנון? - הלוא עיף אתה? אין דבר, אני הולך לצריף, עוד אספיק לנוח, לא אחזור מאוחר.
זוכר אני כי בהיותך בן 16 אמרת לאמא כי יש בדעתך לצאת לטיול לתל-חי. אבל אני הבנתי כי אין זה טיול סתם. אותו ערב שאלתיך: אמנון, לאן הטיול הזה?
- אם לא תספר לאמא, אגלה לך, אנו עולים לביריה. - טוב שאני יודע, בני, - עניתי לך - לך לשלום וחזור בשלום. ואתה חזרת אז מלא התפעלות והתלהבות. ואני התגאיתי בך.
והנה הגיע זמנך לצאת להכשרה. אנחנו אמנם רצינו כי תמשיך ללמוד, אבל לא היה עם לבנו להפריעך בדרכך שבחרת. ויצאת אמנוניק, והפעם לא חזרת. אמנם, אמנוניק, גבור לא היית מעודך, וגם לא בקשת להיראות כגבור, אבל ידעת תמיד למלא חובה, ואת חובתך זו מלאת עד הסוף. עד הסוף.
אבא

מתוך "לנופלים בנבי יושע"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

אנחנו הוריו, יצחק ואידה אקרמן, ילידי פולניה, מעירה ליניניץ פלך פינסק, פעילי יסא"י יוגנט, ואחר כך צ"ס, ופעילים גם ב"החלוץ". ב-1925 עלינו ארצה בגיל צעיר. ב-1927 נישאנו זה לזו, וב-1929 נולד אמנון. בהיותו בן 3 חדשים פרצו מאורעות 1929. בהגיע תורי לצאת לשמירה, ואני עייף אחרי יום עבודה ונרדם, היתה אשתי מעירה אותי: יצחק, הגיע תורך, צא לשמירה! ואני ידעתי להעריך את אומץ לבה, ואמרתי בלבי: כך יהא גם בננו לכשיגדל. ואמנם בא היום, והוא לא הכזיב.
את חנוכו קבל בבית-הספר הריאלי. מגיל 11 הצטרף לצופים, והיה באיגוד זה עד יומו האחרון. השתתף בכל מסע, ומילא בנאמנות כל תפקיד שהטילו עליו.
מגיל צעיר היה לו חוש למוסיקה ולציור. אבל כשרצינו ללמדו נגינה על פסנתר, לא הסכים. "אני לא אהיה מוסיקאי, אני איש קבוץ לעתיד, ובקיבוץ אין צורך במוסיקה". כך היו מושגיו אז, בגיל הרך. כשקיבל מפוחית יד במתנה, היה מנגן לפי השמיעה, והצטיין בזה. השתתף בכל מסיבה בבית הספר, והמורים היללו אותו, ולא היה קץ לשמחתו, כשקנינו לו אקורדיון בהיותו בן 16. התחיל להשתלם בהצטיינות אצל מורה פרטי. לאחר 3 חדשי לימוד, היה המורה מביא את תלמידיו אליו, כי יראו וילמדו ממנו.
לאחר שגמר שש כיתות בבית הספר הריאלי, החליט לעבור לבי"ס מקצועי. כשגמר אותו, יצא עם חבריו-לתנועה, להכשרה מגויסת, ז"א לפלמ"ח. השתתף בכל מיני פעולות ובלווי שיירות. הביתה לא כתב על שום דבר, שלא לצער אותנו, בפרט את אמא. מכתביו היו תמיד מלאי הומור ועם זה ספוגים דאגה לנו. "איך אבא יוצא לעבודה? - היה שואל בכל מכתב- האם רכש לו, לפחות, איזה כלי?"
גם בביקורו המקרי והאחרון בבית, לא סיפר דבר, על פעולותיו בהכשרה. רק במכתבו האחרון, לפני הפעולה לכיבוש מצודת נבי-יושע, הורגשה אכזבה על שבוטלה החופשה שהכל חיכו לה. זה היה מכתב, מלא געגועים. "אמא ואבא היקרים, אינני יודע איך לקרוא לכם", כך התבטא במכתבו האחרון- "מה גדלה אכזבתי, ובטח גם אכזבתכם, אחרי שביטלו את החופש שכולנו קיווינו וציפינו לו, ובפסח לסדר לא אוכל להסב אתכם יחד. זה הלא הסדר הראשון שאני נעדר מהבית. אבל כנראה גזרה היא, ואין לעמוד נגדה. החי"ש ניסה להשתלט על נבי-יושע ולא הצליח, אבל בקרוב יהיה זה בסדר. אנחנו נפתח את הדרך, ואז נבוא לחופש"...
כן, בני תמיד ידעת לקיים את הבטחותיך, אבל הפעם עדיין לא קיימת ועד יומנו האחרון נחכה לך.