טוראי לנדאו עמנואל אמיל ז"ל

קטר ענק מתנשף ומשקשק, מושך אחריו שורה ארוכה של קרונות מערבה. העיר ט' כבר מזמן נשארה מעבר לאופק. מאות ראשי ילדים, המצטופפים בחלונות, תולים מבט אחרון בנוף שדות אין סופי של ארץ הגזירה והסבל, הארץ שיחד עם גרמניה ההיטלראית הפכה לסמל הדיכוי והעריצות, קבר המוני לאנשים מיוסרים ומעונים - על לא עוול בכפם - שמתו מרעב, או מטיפוס ודיזנטריה. הגוף התשוש לא היה מסוגל לעמוד במחלה כלשהי ואיש מאתנו לא ישכח את רחובות סמרקנד הגדושים בתהלוכות הלוויה.
עצב שורר בקרונות. עצב הפרידה מקרובי משפחה. מי יודע, אולי לא נפגוש אותם שוב לעולם. כאב הניתוק ודאגה כבדה לגורלם של הנשארים ממלאים את המחשבות. אך גם שמחה שורה בקרונות. שמחתו של אדם שיצא לחופשי אחרי שהיה כלוא זמן רב, תחושתו של נשר, שפרץ מכלובו ומתחיל חיי חופש חדשים, הרגשה מופלאה שאין מלים לתארה. העצב דוכא אחרי מאבק קצר, אם כי אולי לא לזמן רב ופינה מקום לשמחה וצהלה. אוכל לשובע, צנימים, בשר מקופסאות, חלב ואפילו קצת מותרות כמו שוקולד ויין - כל אלה משפרים את מצב הרוח. נושאי השיחות הן אך ורק התכניות לעתיד. איש לא מזכיר את העבר הקודר. היה ולא ישוב עוד. המשאלה הגדולה ביותר היא הרצון לעזור להורים ולקרובי המשפחה. כשנהיה כבר "שם" נוכל לסדר את הכל. יישלחו מברקים והודעות וכבר בשבוע הראשון יידעו כל הדודים והדודות באמריקה ובפינות אחרות של העולם על המאושרים שהצליחו לעזוב את רוסיה הסובייטית. ואז החבילות, אחת אחרי השניה, מי בכלל יתחשב בכמה גרושים. הפנייה ללבבות תניב תוצאות ללא ספק. האמונה העיוורת בחוץ לארץ אולי מוזרה במקצת, אך מובנת לגמרי בתנאים כאלה. הרכבת נחפזה קדימה וכל שניה, כל נקישת גלגל מבשרים את סיום ליל הבלהות השחור ואת עליית שחר העתיד.

קטעים מיומנו של עמנואל. היומן נכתב בפולנית על ידו ותורגם על ידי הסופר אורי אור-לב שהיה חברו, בשנת 1999.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

זכה עמנואל והרווה בדמו את אדמת ארץ ישראל בהגנו על הישוב היהודי מפני פורעים מתנכלים לחרותנו. זכה זכיה גדולה. כי כפשע בינו לבין המות בגולת פולין, בהשתולל הנאצים על אדמתה ובהשמיצם את כל, שצלם יהודי לו. ואחר כך, בדרך הגלות הארוכה ורבת הסכנות, דרך רוסיה ועד טהרן - לא פעם דפק המות על פתחו ועל פתחי חבריו לגורל. והנה ניצל ממות חסר טעם, מחלל כבוד אדם וזכה ועלה לגובה הכרת ערך האדם והיהודי בהתגוננו ובהגנו על כבוד העם היהודי.
אכן, זכה - ועם כל עוצמת הכאב אשר בידיעה כי עמנואל איננו עוד, הריני מוצא ניחומים במותו ובטעם מותו. וזוכר אנוכי את כל אימת מותם של רבבות ילדי ישראל ושמח שמחה גדולה כי עמנואל מת כאדם בעל הכרה, הממלא חובתו מתוך השתתפותו בבנין עמו במולדתו המתחדשת.
עמנואל - אמיל.
זוכרני את הימים הראשונים בבוא קבוצת "ילדי טהרן" אלינו לגניגר. למרות כל מאמצינו, המחנכים, המטפלים, הילדים בני המקום, חברי הקבוצה ולמרות כל הגילוי החברי והרצון הטוב מצידנו - נשארו "ילדי טהרן" מן "מצודת קיפוד" סגורה ומסוגרת וכל נגיעה בה היתה כרוכה בסכנות - סכנת אי הבנות ועלבונות ופגיעות. ועל רקע זה, אני זוכר את עמנואל.
מיד עם בדיקה ראשונה נתגלה כילד בעל כשרונות גדולים, למעלה מן הרגיל. הוא למד מתוך ענין. פעילות רוחנית היתה לו צורך נפשי חיוני. הוא למד הכל במידה שווה של התמדה ושל יחס רציני, אלא, כמובן, שגילה ענין מיוחד במקצועות חביבים עליו. חוש הביקורת היה מפותח בו מאז. מחונן היה בשכל מנתח, שוקל ובוחן וחודר למעמקים. יחד עם זה חתר לצירוף ולמזיגה ולמצוא פתרון לשאלות קשות, אבל לא רימה את עצמו ולא את הזולת, אם לא מצא את הפתרון.
- - - -
בעמנואל נתמזגו שתי תכונות עיקריות. אצילות נפש ותקיפות רבה. רגש האחריות שבו, היה מפותח ביותר ונאבק על כן הרבה עד אשר החליט דבר ואולם כאשר החליט עמד על דעתו והתמיד בענין עד ביצועו המוצלח והשלם ככל האפשר.
כניסתו ל"כדורי" היתה בשבילו הכרעה רבת חשיבות, הרבה דיברתי אתו על ענין זה ויודע אנוכי כי התכונן מתוך הכרה עמוקה מאוד, להיות חקלאי ולחיות כעובד אדמה ועד כמה שאפשר גם בחיי שיתוף. בנקודה זו נתפתל הרבה עם עצמו ואיני יודע אם הגיעו נפתוליו לידי סיום ברור עד יום מותו. הוא לא הלך "במקרה" לקראת איזה יעוד. כל צעד ושעל כבש לו ממש מתוך מאמצים מחשבתיים ונפשיים ומתוך אחריות גדולה לרצינות הצעד אשר עליו לעשות.
אישיות שלמה ומסוימת, היה עמנואל. כוחות רוח ונפש חשובים היו גנוזים בו וציפו למלוא התגלמותם במפעלי חיים ויצירה. מפעלים אשר למענם נפל.
עלם נאה היה. פניו מחוטבים חיטוב עדין והרמוני. העינים מפיקות תבונה וכולו אומר קשב אצילי. ובפתחו את פיו - קול ערב, קול צלול, קול אמת תשמע.
עלם איתן היה. כל הגלים הזדונים אשר עברו עליו לא שברו את רוחו וארץ-ישראל רפאה את הפצעים אשר נפצע ושלם ואיתן שבעתיים יצא לקראת ההגשמה, לקראת הקורבן.
אם בנים כאלה לנו - לא נירא רע. המה ינחמונו.
עמנואל, נזכרך באהבה.

שמואל שלומון

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

בי"ט שנות חייו של עמנואל נתקפלה הטרגדיה של נער יהודי בן דורנו.
אכן לא אביבים היו שנים אלה לו בארבע שנות המלחמה, עד תש"ג, כ"שמדד" את ערבות רוסיה המצמיתות - ידע מצוקות שאול. הציץ בתהומות היאוש,ש כול ויתמות. לא, לא אביבים היו השנים הללו. עם בואו ארצה, אט אט נתישרה קומתו. בקבוצתנו מצא פיצוי מה לאובדן הבית והנפשות היקרות. פיצוי-מה - שכן אותות התקופה הקודמת נחרתו עמוק בנפשו ללא המחות, ללא המחות... מדוכא? -אי אפשר להגיד שהיה מדוכא? להיפך: תססה בו, כביתר ילדי קבוצתו, רוח מרדנות, לכל אשר נדמה היה לו, שהוא משטר של כפיה. יתכן לומר יותר - נבוך. היתה בהם מבוכה נפשית, שהתבטאה בנטיה לבטא עצמם ברעשנות וצעקנות. לא מעט עמלו המחנכים להכניס אותם לתלם של חיים תקינים.
כאפיזודה קטנה, אבל אפיינית למבוכה הזאת. פעם, מספר ימים אחרי בואם אלינו התגודדו עם ערוב היום ילדי הקבוצה הטהרנית. כשנשאלו מה בחפצם לעשות, ענו בפשטות: הולכים לשרוף את הקיבוץ השכן, שכן "אדום" הוא. ככה...
עד מהרה התבלט עמנואל כנער ער, בעל כושר שיפוט ויכולת אינטלקטואלית. בלי מאמצים יתרים, השיג את רמת כיתתו ואף עלה עליה וכיסה את הגרעון בכמה שנות לימודים. זוכרני, שבאתי מטעם הקבוצה, לקבל את "ילדי טהרן" שהיו במחנה הכנה בחוות הלימודים בתלפיות. אמר אלי מנהל המחנה - פאן שויק, כפי שקראו לו הילדים - ברוח בדוחה הטובה עליו, בהציבעו על עמנואל: זה יש לו את כל הנתונים להיות מנהיג הדור בעתיד וגם "גוזר" את עצמו לכך. איני יודע, אם היתה לו נטיה למנהיגות, אבל השפעה גדולה על חבריו ודאי היתה לו. המחנכים לא פעם נעזרו בזה.
והנער, שהיה לעלם, הלך והתערה בהווי חיינו ושבע בתרבות העברית וגמלה בו ההחלטה להיות עובד אדמה. לשם כך הלך, בגמרו את בית הספר המקומי, לבית ספר חקלאי, כדי להכשיר את עצמו לחיי אזרחות מלאה במשפחת עובדי אדמה בארץ. והנה...
בהסתערותו האחרונה נגד האויבים, שבאו להכרית את אחרית תקוותנו, נתמצה יקוד נפשו לנקמה בצר ואויב מאז, מאז...

לוי

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.