טוראי רכניץ זאב ז"ל

(מתוך "דורות שנה אחת במלחמה" לזכר ארבעת חברי דורות אשר נפלו במלחמת ישראל)

זאב נולד בוינה בשנת 1927 כבן למשפחה אמידה. בילדותו נכנס לתנועת המכבי הצעיר והועבר בראשית המלחמה עם יתר חבריו לטרזין. בשנת 1943 נלקח לאושוינצ'ים והוחזר ברגל ב"מצעד המוות" לפלדפינק שבבווריה. כאחד המועטים זכה ליום השחרור וחזר לוינה. - עתה העיר בלי יהודים. כחבר - מיד נרתם בעול פעילות החלוץ והבריחה ושימש בשנה הראשונה כחבר מזכירות החלוץ. עלה בעליה ב' דרך איטליה ונפגש בעתלית עם חבריו מטרזינשטט אשר פניהם לדורות. לאחר תקופה קצרה בגבעת חיים החליט אף הוא להצטרף אלינו. לאחר זמן מה נכנס לענף המספוא והטיל על שכמו חלק חשוב באחריות הענף עד יומו האחרון.

לא רבים החברים אשר המושג חלוץ חל עליהם במלוא משמעותו. זאב היה אחד המועטים אשר כל הליכותיו והתנהגותו בטאו את חלוציותו. כולנו ראינו אי פעם את ההתפתחות המיסתורית הטבעית של נער יהודי מבית עשירים, שורף מאחוריו את כל גשריו, חולל מהפכה בתוך עצמו והופך צעד צעד לאיש עבודה, בדרך ייסורים, סבל ולעג, כשלונות, הוא ממשיך לכבש את עצמו ומגיע לעמדה מוכרת על ידי כולם. בימינו, "ימי התחכמות" וספקטיות ברעיון הקבוץ והמהפכה הפנימית של האדם, מועטים מאוד גלויים כגון אלה. זאב רכש לעצמו עמדה בענף מתוך דרך קשה והליכה מתמדת וחזון אשר אינו נרתע מפני כשלונות. אולם האדם מתגלה בצורתו האמיתית בשעות מבחן קשות. ואז כולנו הכרנו את זאב: בשעה שפרצה שריפה והיה צורך לכבותה במהירות, בשעה שהיה לטפל או לשאת פצוע ובעוד נסיבות כגון אלה. הוא עמד במבחן זה כאדם המכיר זה כבר את קרבת המוות ואיננו מפחד מפניו. עמד בקשרי מכתבים עם חברים אחדים בוינה ובאמריקה וחלם שיוכל להניע אותם ביום מן הימים לבוא לדורות או לפחות ארצה. טרם הספיק לחיות את חייו, אך ידע כי עדיין צעיר הוא ומרבית חייו עוד לפניו.
אכזרי הוא הגורל אשר שם קץ לחיים צעירים ותוססים דוקא באותם הימים בהם חל יום הנצלו מתופת אושוויץ.

ראובן צ.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

(מתוך "דורות שנה אחת במלחמה" לזכר ארבעת חברי דורות אשר נפלו במלחמת ישראל)

9.10
היום הפציצו המצרים את דורות, רוחמה, ניר עם וכוחותינו בהוג'. באו ארבע ספיטפיירים. טייסיהם מצויינים. לא חגים עוד מעל למטרה כמו שנהגו לעשות עד כה. הם צוללים מגובה רב ישר למטרה. הבוקר קרוב לשעה 10 הופיעו מעל דורות. היה מעונן ורוח נשבה. שתי פצצות נפלו על הדשא מול ביתו של משה ש. זאב רכניץ לא הספיק להגיע לתעלה ונהרג במקום. חוה ה. וזאב ג. נפצעו. בהוג' נהרגו שלוש בנות. אחת מהן בתו של דב יוסף מושל ירושלים. אחרי הצהרים הבאנו לקבורה את זאב, הקרבן הרביעי של דורות. יהי זכרו ברוך


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

(מתוך "מזוודות ותרמילים" ספרה של חוה כוכבי)

מרציפן - אותה תערובת לבנה, עשויה שקדים וסוכר... רק בטאתי את מילה וטעם מתוק בפי; אך היתה זאת אשליה של זכרון בלבד.
השנה היתה 1943.
קבוצה קטנה של נערים ונערות בגיטו טרזיאנשטט, מנסה לפתור בעיה גדולה: איך חוגגים את יום הולדתו של וילי?
וילי, נער גבה קומה ושמנמן, ימלאו לו בקרוב שש עשרה שנה.
פתק קטן עבר מיד ליד: "ביום ב' בשעה שש - כאן".
בשעה שש לפנות ערב, היה וילי מבקר אצל הוריו, כפי שרובנו נהגנו לעשות.
לא גרנו עם הורינו; כל קבוצת הבנים גרה בחדר אחד במעון הנערים L214 והבנות גרו במעון L414.
"כאן" היה אותו חדר של בני הקבוצה, בעל המיטות התלת קומתיות הרגילות של הגיטו. למיטות התחתונות נצמד קרש צר, אשר שימש כספסל; נוצרה פינת ישיבה, בה עמד שולחן.
פה נהגנו להתאסף.
באותו יום ב' הודענו להורינו, שנאחר הפעם לבוא אליהם.
בפתח השיחה הוצגה הבעיה: "חבריא, מה עושים?"
שתיקה כללית.
אחר כך באה הצעה, שכל אחד יתרום ממנת הסוכר שלו למען וילי; ואולי נוסיף גם מרגרינה.
"זה טוב, אבל זה לא חגיגי במיוחד..." הרהר מישהו בקול רם.
"צריך עוגה", אמרתי בלחש.
אחד היושבים לידי שמע ואמר בחצי פה: "עוגה... עוגת יום הולדת..."
עוד שתיקה. זוכרים...
היו פעם ימי הולדת, אז, כשהיינו עוד בבתינו, ילדים ככל הילדים...
מפה לבנה על שולחן גדול, במרכזו עוגה מצופה שוקולד ועליה נרות קטנים; מספרם כמנין השנים ועוד נר אחד נוסף לשנה הבאה.
זה נראה כל כך רחוק...
"אולי ניתן לוילי בוחטל שלם ונתחלק בינינו בשאר?"
ההצעה הזאת החזירה אותנו למציאות. "בוחטל" היה אותו מאפה רבועי מבצק שמרים, שחולק אחד לשבוע כמנה עיקרית, מלווה ברוטב קרמל.
בהיותו טרי, נחשב בעיני תושבי הגיטו למטעם שאין כמותו.
"אבל לא מחלקים בוחטל ביום ההולדת שלו!"
זה היה נימוק נגדי משכנע, כי בוחטל ישן, כמוהו כאבן.
"אולי נוכל בכל זאת לעשות משהו; אני מוכנה לנסות", הצעתי לבסוף.
יצרנו קופה משותפת סודית, בה הצלחנו לאסוף שני בוחטל, מעט סוכר, מרגרינה וריבה.
וילי לא ידע דבר; הוא קיבל את מנותיו בשלמות ו"המלאי" הוסתר היטב.
בערב יום ההולדת ניגשתי למלאכה. פוררתי את הבוחטל הקשים בעזרת פטיש, הרטבתי את הפרורים והוספתי סוכר ומרגרינה. מעיסה זאת צרתי פירות קטנים: אגסים, תפוחים, דובדבנים ותות שדה. צבעתי חלקם בריבה אדומה ותקעתי בכל אחד גבעול קטן של עלה.
האם לא היו אלה פירות מרציפן ממש?...
וילי מצא את הצלחת על מיטתו; הוא היה נרגש מאד.
אבל נער אינו בוכה...


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח