סגן אילון רוזנהק שמעון ז"ל

לא רבים הכירוהו מקרוב, אף-כי לא התרחק מחברת אנשים ולקח חלק בחיי החברה. לא נתקרב אינטימית אל אנשים. לעתים קרובות דיבר בחריפות על עניין להביע שהצדק עמו. בשיחות חולין תפש לשון לגלגנית, אפילו צינית. אולם היה בו משהו מלטיפה-שבטוב-לב - וזאת ידענו תמיד.
את הקיבוץ ראה כביתו ומעולם לא חשב להמשיך את חייו מחוץ לדרך הקיבוצית, אשר לה התחנך במשך שנים רבות. אך רצה לחיות את חייו באופן שיתנו סיפוק לעצמו, ולקיבוץ - את היכולת הגלומה בו.
את תפקידו בחיים ראה כמחנך צעירים לקיבוץ. בשביל להגיע לכך הקדיש מאמצים רבים. את תוכניותיו השתדל לסדר באופן שיוכל לקבל את תמיכתה ואישורה של התנועה. אבל לא רצה להיות מחנך תלוש מחיי קיבוצו. רק כך עלינו לקבל את סירובו לקבל תפקידים כמחנך ומדריך, שהקיבוץ רצה להטיל עליו. שמעון רצה שיאפשרו לו לעבוד עבודה גופנית בענף משקי, כדי שירגיש את עצמו מושרש בביתו וקרוב לבעיותיו. אולם את ההדרכה אהב וגם הצליח בה.
זכורני באיזו התפעלות סיפרו לי חניכיו על שיעוריו. הם היו מעניינים וסחפו להשתתפות פעילה אף את האדישים ביותר. שמעון לא הבליט זאת, אבל התגלה כמחנך מובהק, שאת דמותו החינוכית לא היה צריך לעטות במאומה - היא היתה טבועה בדמו.
אף-על-פי-כן, משגברה המלחמה קם שמעון והתגייס. הוא דחה את כל תוכניותיו לאחר המלחמה. כל השתדלויות המשק, שיקבל על עצמו תפקיד של מחנך, עלו בתוהו. הוא אמר: "להיות מחנך אספיק, זה יהיה תפקידי בחיים, בזה אני רואה את דרכי. אולם עתה עלי למלא את התפקיד שהכל נדרש לו. ולא זאת בלבד." טענו לפניו שהוא בן יחיד להוריו, שהוא באמצע הטיפול במחלתו, וכן שהקיבוץ אינו מסכים להתגייסותו. כל זה לא הועיל, עד כי נאלצנו לאשר את הדבר בדיעבד.
בצבא קיבל על עצמו תפקיד של קצין תרבות. למפקדו הודיעו כי הוא בן יחיד להוריו, ועליו להשתדל לא להוציאו לקרב. על-כל-פנים לא לתפקיד מסוכן. אבל שמעון הבין שאם ברצונו למלא את התפקיד באמונה, עליו לחדור בזמן הקצר ביותר לעיצומם של חיי הפלמ"ח, שהביטוי העיקרי שלהם הוא הקרב. שמעון לא צריך היה ללכת לקרב בתוקף תפקידו, אך הוא בחר לצאת לכל פעולה. יתר-על-כן, הוא נטל על עצמו את התפקיד המסוכן - פיאטיסט. כשהמפקד סירב להסכים לכך - התאמן בעצמו ולמד את השימוש בכלי נשק זה. במכתבו האחרון הוא מספר על טבילת האש הקשה באשדוד. במכתבו זה הוא מתאר את עצמו כתוהה על חייו החדשים, שאין לתארם ולהבינם בלי לחיות אותם. כך הבין את תפקידו כקצין תרבות: עליו לחיות את החיים הללו במלואם, ורק אז יוכל לחנך אחרים ולהדריכם בתוקף תפקידו.
מעניין לספר כיצד עבר עליו יומו האחרון. גם לקרב הזה על משטרת עיראק-סואידאן הלך בלי שנדרש. היה זה קרב עז אשר כתוצאה ממנו נסוג האוייב מן המבצר שאיים על נגבה. אולם מאחר שחיילינו נשארו בלי תחמושת, נאלצו לסגת, והאוייב חזר. לאחר שמפקד הפעולה נפצע, קיבל שמעון את האחריות לנסיגה למרות נסיונו הקצר. את הצעירים - וביניהם בנים יחידים - שלח בדרך הקצרה לנגבה, שעדיין היתה פתוחה, והוא עצמו עם חבריו החלו לסגת לבסיסם - רוחמה. ושם, בדרך לרוחמה, השיגום אווירוני האויב. בתחילה חשבו שאלה הם אווירונינו, וברגע שהכירו בטעותם, איחרו את המועד.
שמעון נפצע קשה, ומתוך ייסורים רבים, בהתגברות נפלאה על מכאוביו, הגיע עם חבריו לבסיסו. את חייו לא יכלו להציל. ובדיוק עם התחלת ההפוגה השנייה נותק פתיל חייו.
כך עד הרגע האחרון, מילא שמעון את תפקידו באמונה מלאה, כפי שהבין אותו. על-כן הספיק להתחבב בזמן קצר זה על חברי גדודו; על-כן העריכוהו כל-כך ידידיו וחבריו וכל אשר הכירוהו מקרוב.
החלל שנוצר בלבנו עם נופלו לא יתמלא. לעולם ארגיש בחסרונו. כי מי כמוהו היה לי יועץ וידיד.

אברהם ל.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

לעולם לא נראה בתוכנו את דמותו התמירה. חבר יקר נגדע מתוכנו, נטע צעיר, ואפשרויות אין-ספור גלומות בתוכו.
הליכתו לצבא באה כחתף. באותם הימים ידענו שהוא בטיפול רפואי בשל מחלת הקצרת שהעיקה עליו. זריקות החלב העלו את החום בגופו - ועל אף הכל, קם והלך למרות התנגדות הקיבוץ. משהו דחף אותו בכוח איתנים. הוא נכנע לקריאה הפנימית והלך. הלך ללא שוב.
עוד מהדהדים באוזני דבריו בשיחת הקיבוץ, כשהציעו לו את הדרכת הגרעין: "אינני רוצה להיות אינטליגנט תלוש, אני רוצה להתקשר לענף במשק."
מראשית דרכו בקיבוץ נשא עיניו לענף הפלחה. אך מחלתו מנעה ממנו את הדבר, והיה זמן-מה לרועה צאן. אך בשל כשרונותיו הוטלו עליו תפקידים בתנועה ובקיבוץ זה אחר זה. עשה לילות כימים והתמסר ללימוד בזמן ההדרכה. השתדל לחדור ולהבין את נפש הנוער, כדי למצוא את הדרך אליו. עוד אזכור את עבודתו כמדריך בבית-הספר בזמן חופשת-הקיץ. הוא היסס מאוד אם יוכל למלא את המוטל עליו - ואין אתו נסיון בעבודה עם ילדים צעירים. אך גם כאן עמדה לו תחושתו העדינה והמעמיקה. הילדים התקשרו אליו.
עז היה רצונו ללמוד ולהשתלם, אך גם שאף להתקשר אל האדמה, להאחז לענף שבמשק.
מעולם לא היה אינטליגנט תלוש. שורשים עמוקים היכה בקרקע המולדת, אשר לה מסר ממיטב יכולתו. הקשר הזה הוא שנתן את הטעם לדרכו בחייו ובמותו.
תהא נפשו ארוגה במסכת גבורי האומה.

הנקה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

המוות הזה, הלבוש בגדי חג, סובב בינינו כוודאות; ממשי כחיים, ממשי כלחם-חוק.
המוות החדש הזה אטם את רוחנו מלחוש בו, במוות, כשהוא בכל מוראו. ביד אמונה הוא קוטל מסביב, מטיל ריקנות, בדידות, כאב חד וצורב, מייתם, מאלמן ומשכל - ובכל-זאת הוא מעלים מאתנו את תהומו הפעורה בכל אימתה. כברקים חודרים המתים, אשר לא יחיו עוד, באלה החיים בצל המוות. ואז, לאור האבדן הזה, נשאל - כיצד אנו חיים עוד? מדוע אנחנו עוד במציאות, והאחרים היקרים, אשר ידענו את חין ערכם, הלכו ולא ישובו והפכו למציאות אחרת, למציאות התובעת פתרונים, התובעת נקמה והמשך.
כל-כך הרבה יכולת, תבונה, להט אמת ורגשות דקים נספו וספו במערכה הזאת.
כל-כך הרבה תשוקת-דעת בלתי נרווית, וחזון שהפך לרקמת חיים.
כל-כך הרבה שרירים וידי-יהודים אמונות על הכל.
אברים משלנו, בשר מבשרנו.
כל אלה הלכו מאתנו עם שמעון. והוא נטל עמו אולי יותר מכפי שתיארנו לעצמנו. חיינו השתקפו בו בעוצמה מיוחדת, בחריפות. ברק אישוני עיניו גילה לנו את הדבר מדי-פעם כאשר נדמה היה שהוא רוגע. שמעון היה בלא מרגוע, בלא מרגוע פנימי.
אבל איננו עוד. אדם שלם, טוב ונבון נעלם. לא יהיה עוד. אין להאמין. העבודה בתנועה, הלימודים בעיר, השיחות הארוכות, ספלולי הקפה, האם... פועה... המוות הוא למעלה מבינתנו, הוא בלתי נתפס.

זאב ח.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח