סרן שמיר אליהו "אליק" ז"ל

וגם עמירם, וגם דני, וגם דוב, וגם חיים - והעשרות שהלכו, והעשרות שילכו, אלה שקמו בלאט במכונית ופינו את מקומם לזקן, אלה שישבו בספסלים האחרונים בתיאטרון, אלה שאהבו את נערותיהם על שפת הים, אלה שנהגו מכוניות בעיר. אלה שנולדו בארץ, או אלה שבאו אליה להיוולד מחדש, אלה שהיו ילדים כל כך הרבה זמן, אלה שהקדימו כל כך לשאת בעול.
המקוואים, המוסד'ניקים, הכדוריסטים, הגלילאיים, התל-אביביים, החוג'יסטים והשומר'ניקים - כחולי החולצה, הילדים ממחנות הקיץ, הילדים ששיחקו במשחקי לילה צופיים. כולם.
לא לחשוב - כדי לכתוב עליהם. לתת לכאב לשרטט רק את הסילואטה של מה שאתה חש, שאם לא כן מתפלץ הלב. את מי הורגים, את מי הם לוקחים מאתנו?
את שרונה הכיר להפליא. ילדים היינו כשהטיול לשרונה בשבת היה בחינת הבטחה טובה, השמורה לנו מבעוד שבוע. ושם היינו עטים, בעצם הימים הבבירים והרעננים האלה של חודש שבט, על החמציצים ליד גדרות הפרדסים האפלים של המושבה הגרמנית, ובעזרת אבא היינו מטפסים על סורג הגן ומתבוננים בחזירים ובגוריהם בתוך ערימות הזבל המעלות אדים לבנים. ומן הסכך היינו מורידים פרחים דומים, שעד היום אין אתה יודע את שמם, ואליק היה רץ אל אמא:
- אמא, שושנים!
בחורשה של שרונה היינו מקיימים את פעולות הקבוצה בשבתות, ועם ערב היה מתאסף כאן כל הקן, ומדורות היינו מעלים - ולכאן היה מטייל עם נערתו הראשונה, והוא הכיר כאן כל עץ וכל שביל וכל עיקול בדרך.
עד שהלך אליק הבחור המבוגר, לילה אחד בחורף, בבוץ ואל תוך שרונה זו - משכן לצבא חנק בריטי - פרץ. באותה שרונה עצמה, בין אותם הבתים עצמם, ובין זרועותיו גווע עמירם, החבר הטוב והקרוב, לאחר שבוצעה המשימה ועל עפרה התחוח של שרונה נעשתה הזחילה האיומה בדרך חזרה.
יש להם לנערים האלה יחס חדש ואחר לקרב ולמוות - משום שיש להם יחס חדש לנוף. הנוף אינו זר, הנוף איננו עוין, איננו מטיל פחדים. ההר הזה מוכר, בכפר הזה חנינו פעם אחת ליד הבאר, בפרדס הזה "סחבנו" תפוזים, בכביש הזה - הו, פה עוד טיילנו לפני שהיה כביש!
כך היה ביעזור, כפר המארה, אליק הכיר את הכפר, את הדרך, את הכביש, את פרדסי הסביבה - לא פחות, ואולי יותר, מאשר ערביי הסביבה עצמם. כמה פעמים טיילנו כאן בילדותנו, כמה פעמים ליקטנו כאן כלניות וסביונים. כמה פעמים עמדנו כאן בקפה ערבי לפוש, כמה פעמים עברנו את הכפר על גבי אופניים, או ברגל, או בירכתי עגלה רעשנית.
הוא לא פחד מיעזור. כשם שדני לא פחד מהרי חברון, כשם שעמירם לא פחד משרונה, כשם שדוב לא פחד מהרי נצרת. הוא ידע איך להגיע לכפר הזה גם מאחור. שלוש שנים למד במקוה ישראל הסמוכה - והוא הכיר כל שדה וכל מטע בסביבה. הוא ידע שמאחורי הסיבוב - יש סימטה, ומאחורי הסימטה הבנין, שבו בית הקפה, ובית הספר אחר כך מצד שמאל, ובית הקברות, והפרדס הכרות.
הוא ידע הכל. הוא הלך אל תוך האש - משום שאלה הם החיים אצלנו. הוא לא רצה חיים אחרים. כשם שהולכים אצלנו לעבוד - משום ש"ככה זה בחיים", כן הולכים אצלנו לאש משום ש"ככה זה בחיים"; ואם מישהו אינו חוזר - "ככה זה בחיים". ואל תדברו על המוות. משום שאצלנו בצבא בצעיר שלנו, אין אצלנו דזרטירים, אין אצלנו בורחים מן המערכה - ואצלנו אין משליכים את הרובה ואין בורחים, אצלנו נלחמים עד הכדור האחרון - לא משום שהבחורים עשויים ברזל, אלא משום שככה זה בחיים, וככה חיים אצלנו.
אליק היפה, הבלונדיני מן הפלמ"ח. הפרחח התל אביבי בילדותו, הים, השחיה, ה"חסקות", המקוואי, איש העבודה והמשק. ה"פלמ"חניק" שעבר את כל מדורי המלחמה שלנו בשנים האחרונות, על כל גווניהם וגלגוליהם.
עיניו הכחולות, השקטות והפקחיות. הוא ידע, הפיקח, שחולצת תכלת הולמתו. הוא אהב את כל הדברים הבהירים, הפקוחים, העליזים, הרוננים שבחיינו.
חייו היו תחנות: נהלל, תל אביב, מקוה ישראל, כפר מנחם, רמת הכובש, גבעת חיים, יגור, בית השיטה.
מבצע שרונה, ליל וינגייט, כביש ת"א-ירושלים, פעולות בית דגון, רמלה, יעזור, חולון, והתחנה האחרונה - יעזור. הקרב האחרון. יעזור הידועה, המוכרת מימי הילדות - יעזור שאת תפוחיה הגנובים טעמנו, יעזור העצלנית, יעזור הנוכלת, שופכת הדם.
אליק שלנו היפה - איך נחיה אותך? הנכון הוא שאתה עצמך היית אומר:"מה הענינים! צריך להתגבר, מוכרחים להתגבר, מוכרחים, מוכרחים..."
משה

מתוך הספר "השבעה" - לזכר שבעת נוטרי חולון

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

פירוש מיוחד במינו למושג זה כיום בציבור הרחב. האם אותם הפלמ"חניקים הם גבורים שאין כדוגמתם? השונים הם משאר החיילים? רבים שניסו להגדיר טיבו של פלמ"חניק מהו ולא הצליחו. איך להגדיר אותם מאות בחורים ובחורות אשר מתוך הכרה פנימית החליטו להצטרף לחטיבה הנקראת פלמ"ח וליהפך כך לפלמ"חניקים?
שום צו לא קרא להם בעבר, נוחיות החיים לא היתה חסרה להם ובשקט יכלו להמשיך את חייהם היום-יומיים. אך בחורים אלה, הלבושים חולצות כחולות או חולצות רוסיות, הגיעו באופן הפשוט והישר ביותר למסקנה כי נוסף לעבודה, לחיי חברה, אהבת נערה קיים גם דבר הנקרא אומה, ובתוך האומה - מסגרת של "הגנה" על ערכיה. בטוהר, בשמחה ובאהבה יוצאים הם לפעול בשם הענין.
יודעים הם כי הידידות ההדדית והידידות בין המפקד וחבר השורה הם היסודות לקיום המסגרת הצריכה לבצע את התפקידים שלקחה על עצמה. לא להיות חיילים מקצועיים באו אותם הבחורים והבחורות מספסלי הגמנסיה, מ"מקוה ישראל", ממשקי העובדים - פלמ"חניקים באו להיות.
ואם נרצה לסמל דמות אלמונית של אותו בחור פשוט - פלמ"חניק - מאליה תזדקר לפנינו דמותו של אלי.
אלי סיים את "מקוה" והחליט מתוך הכרה אישית להתגייס לפלמ"ח. לא מתוך אמביציות הוא הלך, אלא כדי למלא את תפקידו באמונה. אלי הצליח לתפוס את מקומו. ערכיו האישיים הקלו עליו את הדרך. אלי לא איבד את חיוכו גם בשעה של קושי, תמיד חייך, תמיד היה "פרחח", אך יחד עם זה ידוע היה שאם יש צורך בבחור אחראי, רציני ומסור לג'וב מיוחד יש לקחת את אלי. ותכונות אלו הפכו אותו לאחד עמודי הג'מאע. אלי עבר קורס מ"כים ואף על פי שאהב גם ל"השוויץ" ידע למצוא את הדרך של מיזוג התפקיד עם ידידות אישית.
אלי אהב את הפלמ"ח. הפלמ"ח היה לו לחיים, אך לא לחיילות מקצועית הלך אלי. וכשבא תורו להשתחרר, נכנס למסלול החיים האישיים מיד. העבודה ואתה יחד הטנדר נהפכו לחלק חשוב של חייו, אבל יחד עם זאת את ה"רזרבה", היא חטיבת ותיקי הפלמ"ח, הוא לא הזניח. ולא היתה פעולה שאלי חסר בה. כשנשאר לו פנאי התמסר ברצינות גם לספר והשתדל למלא את החסר לו משנות השרות, להשיב להורים אהבה שלא יכול היה להשיב להם בעת היותו מרוחק מהבית, וכן להתמסר לאותה נערה בעלת שער בלונדיני אשר אהב. אלי אהב את החיים והחיים אהבו אותו. ידידותי לחברים ובת צחוקו, עזרתו ומסירותו - הן הן שקשרו אותו אל האנשים אשר אהבוהו. ואל תכונותיו אלו נקשרו החברים גם בעת פעולות הרכבות, הגשרים, מבצע שרונה, "ליל וינגיט" וכו'.
ובאה המלחמה. באה אותה תקופה שלקראתה התכוננו. ברור היה כי הפלמ"חניקים יהיו הראשונים בין הלוחמים וכן - בין הנופלים. והפלמ"חניק אלי בא. בין הראשונים. הוא לא חיכה לצו, הוא לא דאג ל"עתיד", הוא עזב הכל ובא. ידעו אותו ונמסר לו תפקיד ראוי לו - תפקיד אחראי על כיתה וטנדר בין מלווי השיירות. אלי לא נכנס לתפקידו בתור מפקד אלא בתור "אבא" לחבריו. ויחד אתם ןבתוכם הוא גם נפל. יחד עם אותם הבחורים הפשוטים והחביבים ויחד עם אותו טנדר שבו הם עברו עשרות פעמים את פרדסי האויב.
מי יאמין כי אלי איננו? מי יאמין שאותו אליק בעל הצחוק הילדותי, אלי החבר והריע, אלי ה"שוויצר" עם החולצה הפתוחה כדי שיראו אצלו את שערות החזה, אלי המפקד המסור, אלי אשר לא רצה לאכול את התפוח אשר הכינה לו אמא, אלי אשר אהב ללטף שערה של אותה נערה בלונדינית - לא יופיע יותר?
אין להאמין. אי אפשר להאמין. חבריו של אלי לא יאמינו. הם חושבים כי אלי יצא לג'וב רציני ויחזור באחד הימים ויספר צ'יזבטות לחבריא. בשבילנו הוא קיים, עמנו ועובר כל צעד וצעד. יתכן שגופתו מונחת באותה אדמה אשר אותה ואת צמחיה כל כך אהב אבל רוחו היא אתנו.
אלי עזב את הוריו, את נערתו ואותנו באותה הדרך שבה חי, ואם יש נחמה - זו הנחמה היחידה: מלחמתו נמשכת.
על אלי הפלמ"חניק - מתאבלים חבריו הפלמ"חניקים.
אורי מ.

מתוך הספר "השבעה" - לזכר שבעת נוטרי חולון

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מינכן, ד' אדר א' תש"ח - 14.2.1948
למשה שמיר שלום רב
את מכתבך ובו הידיעה המחרידה קיבלתי לפני כמה ימים. אמנם, על מותו קראנו עוד קודם בעיתונים. אולם ברגע הראשון אין האדם מעכל את הידיעה בפרט כשהיא באה בלווית עוד שמות של הרוגים ובצורה יבשה בעתון. אך למקרא מכתבך העברתי לנגד עיני את חייו של אלי במשך כל תקופת הכרותינו ואז נצבט משהו בפנים והרגשתי עד כמה גדולה וכאובה האבדה. בהמשכת עבודתו ומפעלו ובעמידתו היפה בפעולותיו תתנחמו ונתנחם כולנו.
בשעת כתיבת מכתב זה עברה כמו בסרט תקופת חייו של אלי באותן השנים שהכרתיו וחיינו יחד: נפגשנו לראשונה בתקופה קשה ומכרעת - זוהי תקופת ההתבגרות; והפעם הראשונה - יציאה לתקופה ארוכה מהבית. תקופה זו הורגשה בו, אולם הוא ידע להתגבר על הקשיים והמכשולים ולברור לו את דרכו להבא. זכורני מקרה, אחד מהרבה. בגלל צעירותו היה אלי מלא חיים ועשה דברים בלי מחשבה מעמיקה ודברים אלה היו גורמים להתנגשויות בינו לבין המורים. אחד המורים אמר לאלי: אני מוכן להתערב שאתה לא תגמור את מקוה. ומי ניצח בהתערבות? ידוע! כבר אז הוא נתגלה כאדם היודע להתמסר לדברים ולהקדיש את כל זמנו לעבודה המענינת אותו. ואח"כ, לפני סיום הלימודים, ההתלבטות בין הצבא והחטיבה, והבחירה בדרך הקשה והדורשת יותר נכונות ויותר מאמצים.
על חייו בחטיבה לא כאן המקום לכתוב; דבר אחד אפשר לציין: חייל היה וחייל למופת, ומסור היה לחטיבה בלב ונפש. בתקופות הקשות ביותר, כשהרבה מחבריו שהיו יחד אתו עזבו והלכו לצבא, נשאר הוא על משמרתו. הוא ידע תמיד להתעלות. ולאחר השחרור היה נכון לכל תפקיד ולכל עבודה וחיכה לכל קריאה לפעולה - והוא נקרא. איני יודע את פעולותיו האחרונות, אולם אני מתאר לי שהוא מילא אותן באמונה.
זהו, בקיצור נמרץ תוכן חייו של אלי כפי שעבר לנגד עיני, וקשה לכתוב דברים אלה, קשה להאמין שהוא איננו וכאשר אחזור לא אפגשנו. המוח אינו מסוגל לעכל זאת.
חזקו ואמצו
בן עמי

מתוך הספר "השבעה" - לזכר שבעת נוטרי חולון

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח