טוראי רובינשטיין יקהת ז"ל

לנשמת יקהת בני
שיצא מבית אבא ואמא ולא חזר

עצוב, עצוב מאד, אם הגורל מטיל על אם לקונן על מות בנה, שמנתה בחייה את עשרים שנותיו בלבד ולא יספה. ואף אם אותו גורל הוא מנת חלקן של רבות רבות כמותה, ואף אם היה טעם במותו של יקהת - אין הדבר מפיג את השכול במאומה.
ואיך לקונן? לא גדולות ונצורות יש לספר עליו. ספק נער ספק בחור, עומד הוא לעיני בכל פשטותו וטוהר נפשו, נכונותו לעזרה ולהקרבה עצמית, והנו לי - אמו - מקור לא אכזב של זכרונות וחויות. מיום היוולדו בכ"ג מרחשון שנת ה'תרפ"ח עד יום צאתו מהבית בפעם האחרונה.
יקהת הוא אחד מהמאות הרבות של נערים בני גילו, שנפלו באותו הזמן ולשם אותה מטרה, ולכאורה אין פה להוסיף ולציין מהו המייחד את הנער הזה מני רבים. לא פאר ולא הדר הוא הרקע הביתי שעליו חונך, לא היה מן העילויים בלימודיו, לא הצטיין בכשרון מיוחד, שעשוי היה להעלותו על פני חבריו, מסכת חייו לא נארגה ממאורעות יוצאים מן הכלל, שעלולים היו להטביע את חותמם ולהפכו לבעל אופי מיוחד; בקיצור - נער כרוב הנערים.
ביתו בית אנשי עבודה, בית הספר - בית חינוך כפרי; סביבתו - רוח ונוף ארץ ישראליים, השוים פחות או יותר לרוב אנשי עבודה בארץ.
אף על פי כן, כאשר אעביר לעיני רוחי קו לקו, תכונה לתכונה, גילוי לגילוי, הרי גבלה דמותו עם גבורה נפשית מיוחדת. דוקא מהתנאים הפשוטים - שרק מקצתם תיארתי - ידע הוא לדלות את הטוב, את האמיתי, ולהישמע לרחשי לבו.
לא לשם התרברבות ועשיית רושם הלך כבר בשנתו החמש עשרה ל"משמר החוף", וקיבל כל תפקיד שהוטל עליו. עם יסוד פלמ"ח - היה בין הראשונים שהתנדב וליוהו בכל להט הנעורים ומסירות הנפש, עד יומו האחרון.
רק לפרק זמן קצר, "בין הזמנים", חזר הביתה וחשב על בנין אשרו הפרטי. החליט לקשור את עתידו עם כפר מולדתו ועם בית הוריו. כל המשפחה טרחה לעזור לו בבנין ביתו, בחצר המשק, שהוא עצמו תיכנן וביצע. הנה זכורה לי תמונה, שלעולם לא תמוש מזכרוני: יקהת עמד כשכף הטייחים בידו ועסק בעבודת טיח בביתו, ופיזם לו אגב מעשה שיר, אשר אני - בעמדי על ידו - שמעתי בשיר זה את כל רחשי לבו, את חלומותיו על האושר המקווה, את התחלתה של תקופה חדשה בחייו - ולבי מלא על גדותיו. פתאום פנה אלי ואמר: אמא! אני מתגייס! המלה הממה אותי. המעבר הפתאומי מהשלוה האזרחית מהחלום על העתיד הקרוב, לקיצוניות שניה, של יציאה למילוי חובה לארץ ולעם, לפי צו פנימי שאין מנוס ממנו. אני כמובן טענתי טענת אם: "יקהת, הרי לא יתכן, אך זה חזרת, עליך לסיים מה שהתחלת; מלבד זאת - גם אחרים טרם הלכו". על כך ענה: "עלי לשמש דוגמה; אם לא אלך אני - לא ילכו גם האחרים". וכך הלך ולא חזר עוד.
ובשמעו על נפילת חברו הטוב יהושע ז"ל, כתב באחד ממכתביו, בהתרגשות רבה, כי לא יירגע עד אשר יקום את נקמת דם יהושע.
פשוט, חברותי, טוב לב, שנא ריב ובכי, מוכן לעזור בכל עת. את ענין ההגנה על כל הכרוך בו קיבל בפשטות, ללא בקשת תמורה, כדבר המובן מאליו. כזה היה יקהת.
כידוע, אין צרות בני אדם דומות אחת לחברתה. גם בזה הפלה אותי הגורל לרעה: לא זכיתי ללוותו למנוחות עולמים, כי בין הנעדרים היה.
תשמשנה שורות מעטות אלה יד ונר לזכר יקהת, כי לא ייעדר.

אמא
כפר מלל, י"ח באייר ה'תשי"ג


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

היכרתיו, את הילד "יקוש" (כך קראו לו), כבר בעמדו בשנה הששית לחייו. חברים היינו ויחד למדנו בבית הספר.
שובב וער היה. זכורני, כי כעונש על שובבותו העביר המורה את יקהת, בן השמונה, לכיתה י' של בית הספר, והוא הוכנס לכיתת בוגרים ממנו כפליים. שם שהה יקהת מספר ימים, ולמרבה תמהון המורים תפס וקלט הרבה מהמדובר באותה כיתה.
יום אחד, כאשר שיחקנו יחד בחצר ביתי, מצאנו שיח רך של עץ האיזדרכת. יקהת עט אל המציאה ופיתה אותי, כי עלינו לטעת שיח זה ולגדלו. באנו אל אמי ובקשנו ממנה מקום לשתילת הנטע. אמא נענתה מיד לבקשתנו, מתוך ידיעה ברורה כי סופו של אותו נטע לנבול כעבור זמן.
מאז היה יקהת שוקד לבוא לעתים קרובות ולטפל באותו נטע, שלגודל תמהון אמי היכה שרשים והיה בקרב הימים לעץ ענף וגדל נוף, המתנשא גבוה בתוך חצרנו.
יקהת נולד בכפר וחי את חיי הכפר בכל נימיו.
מי לא ידע את יקהת, העובר מעץ לעץ בשדרת כפל מל"ל המפורסמת? היה ילד בריא וזריז.
בינתיים גדלנו ודרכינו נפרדו. יקהת, שאהב הרפתקאות, החליט להתגייס למשמר החוף, שהיה קיים בזמן מלחמת העולם השניה. בן שש עשרה כבר היה חייל.
נפגשנו שנית כשהולחט ביננו להתגייס לפלמ"ח. יקהת אך זה עזב את משמר החוף והחליט שעליו להוסיף לשרת, והתגייס שנית. אותו רופא, שבדק אותי ואת יהושע מרגלית ואת יקהת, לא היו לו כל טענות על יקהת, כי מצא אותו חזק וחסון, והוא בן שבע עשרה.
יקהת בא למחלקת הסיירים במשמר העמק, והוא תמיד בקרב הטובים; עינו חדה ורגלו איתנה - וכך נעשה לסייר.
לפיצוץ משטרת גבעת אולגה נבחר יקהת כחבלן, כי מי כמוהו יזחל וירוץ במשא של 50 ק"ג חומר נפץ?
בעבודה במשק הצטיין תמיד, ונעשה לטראקטוריסט עצמאי. בשריד נעשה בנאי מתלמד, ואף בזאת מצליח מאוד.
כשצבר יקהת למעלה משנתיים שרות, ביקש שחרור. השחרור ניתן לו, והוא חזר הביתה ועבר בבנאות; הצליח במידה יוצאת מהכלל, ונעשה לבנאי מסוג א'.
תחילת ה'תש"ח. פרצו המאורעות. יקהת נקרא מה"רזרבה" של פלמ"ח לגדוד לוחם, והוא נמצא במחלקת חולדה המפורסמת, בטרם נשא את בחירתו ובטרם סיים את בנין ביתו. כשעלתה השיירה האחרונה לירושלים עלה עם גדודו גם יקהת. מאז ראיתיו אך מעט. שאלתיו למעשיו והוא אמר: - לדעתי עשיתי ותרמתי דיי. רוצה אני לחזור בהזדמנות הראשונה, לבנות את ביתי ואת משפחתי...
אבל אותה הזדמנות לא נזדמנה לו ליקהת. בהיות הכוחות דלים בחטיבה נלקחו גם אנשי הנשק המסייע לפלוגות מסתערות. יקהת הצטרף לאחת מאותן הפלוגות שהסתערה על אחד ממשלטי לטרון. הוא נפצע בשעת הקרב, ובתוך המהומה נסוגו חבריו בלעדיו ובלעדי פצועים אחרים...
מפקד מחלקתו סיפר, כי בין יתר הקריאות שמע פתאום את יקהת קורא: "נפצעתי"! הוא ניגש אליו ושאלו מה קרה, ואז חזר יקהת ואמר: "אני פצוע". ומאז לא ראהו עוד.

רפאל שפר


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

למשמר החופים התגייס יקהת בשנת ה'תש"ב, והוא אז רק בן ט"ו שנה. משמר החופים היה מעין מזיגה של נוטרות ופלמ"ח, והשירות בו כלל אימונים ושמירה על החופים. בכל זמן שרותנו שם לא אירע שום מאורע מיוחד, אבל את התפקידים הרגילים והקבועים שהיו שם מילא יקהת בסדר ובאחריות, לשביעת רצון מפקדיו.
בזמן שירותו בפלמ"ח, לפני מלחמת השחרור, לא הייתי אתו - אבל עם פרוץ המלחמה נזדמנו שוב יחד בחולדה.
הצד החיובי שביקהת - שאהב לדאוג לחבריו, לנוחיותם ולטובתם. מעשה, שקנתה הסוכנות בגדרה מחנה צבאי בריטי ששימש בית חולים. שני צריפי פח הובאו לחולדה ונועדו לשמש לנו למגורים. יקהת ריכז את עבודת הקמת הצריפים, ולמעשה הוא שהקים אותם למעננו. תוך הזמן ההוא נתמנה להיות טבח של הגדוד החמישי, ואת העבודה הזאת מילה בהצלחה ובכשרון. אולם גם מחוץ לתחומי עבודתו היה שש לעזור לחבריו ולטפל בהם ככל אשר מצאה ידו.
ידוע כי עד מלחמת השחרור השתתף במבצעים נועזים ומסוכנים. אולם נראה כי קציר המוות בין הלוחמים הילך עליו אימים, וככל שגברה המלחמה כן גברה הרגשתו, כי הנה הוא הולך למות. היו בחורים, שהיו אצים לצאת לפעולות, בלי חשבון. את יקהת ליותה הרגשה שלא יחזור...
אחרי שעלה הגדוד לירושלים הוסיף יקהת לעסוק בתפקידו כטבח. דאגתו הנאמנה היתה יקרה מאד שם: הוא היה בא ומבקר אצל הפצועים, מביא להם ממתקים, מעודד אותם ומטפל בהם ברצון. הוא ידע גם את נפש החייל העייף והרעב, ובפגשו את חבריו העייפים - היה ראשית כל מושך אותם ומאכילם.
אולם ככל שגברה המלחמה, כאמור, כן העיק עליו פחד המוות. כשעלתה השיירה של הגדוד החמישי לירושלים, כבר היה אריה בן הלל בנופלים, ומשום כך עלה יקהת ירושלימה בהרגשה שמירושלים לשפלה לא יגיע עוד, וצל המוות היה עליו תמיד. מכל מקום, אף כי חי מתוך הרגשה ברורה זו - הנה כשהיה הכרח בו בשדה הקרב, הלך שמה.
לב נאמן שנדם...

חיים פ.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח