סגן ראשון רוזנבלט יאיר ז"ל

ידי רועדות, עיני מכוסות ערפל, אולם רוצה אני לספר - ויהא במקצת - על בני הנהדר שהפסדתי.
כשאני חושבת עליך, יקירי, עוברות לפני עיני תמונות מיום הולדתך. תינוק גדול, לבן, בריא ויפה. כל התפתחותך עוברת לנגד עיני עם המחלות שעברו עליך וכה חרדתי לשלומך כאם צעירה ובלתי מנוסה. התחלת לדבר מוקדם מאוד ולאשרי לא היה גבול, נהניתי מכל חכמה שהוצאת מפיך הקטן. תמיד שקט, לא מהחברה'מנים, אך בכל דבר מצאת ענין למשחק. בהיותך בגנון אמרה הגננת ש"בודאי יהיה חוקר טבע", כי בטיולים תמיד פיגרת אחרי שאר הילדים בחפשך אחרי כל מיני רמשים, שהיית מביא אותם לבית הילדים למשמרת...
כשעברת לגן, הרבית לשחק בצעצועים. את פרומקה הגננת אהבת מאוד. וזוכרת אני כשפרומקה לימדה אותך לדקלם ליום הולדת החמש:"אני חלוץ, אני בן חמש" - קרנו פניך משמחה.
לבית הספר עברת כשהיית בן 5.5. למדת טוב ובחריצות. תמיד דרשת את עזרתי בשיעורים ואפילו בכיתות הגבוהות יותר כשלמדת כימיה ופיזיקה היית ניגש אלי עם המחברת:"אמא, תבחני אותי, את היית מורה, את דורשת הרבה ואם את תבחני אותי - אהיה בטוח שאעבור את הבחינה". על טענותי שכבר שכחתי או שאינני יודעת את כל הפורמולות והמונחים בעברית, נתת לי עצה להביט בלטינית.
בהיותך בן 11-12 מה אהבת לשבת לידי ולשמוע את סיפורי על רוסיה, על לימודי שם, והעיקר - על המהפכה הרוסית.
בגמר בית הספר נכנסת מיד לעול העבודה ותמיד עבדת בעבודת קשות, אולם תמיד היית מרוצה ולעולם לא התאוננת ובבואך אחרי העבודה הביתה עוד מצאת מה לעשות: יהיה זה טיפול בגינה או בסידורים שונים ליד החדר. העיקר - לעזור לאמא ולאבא. ואני, הרי לא העמדתי צנצנת לפרחים ולא תליתי תמונה בחדר מבלי להיוועץ תחילה עם יאיר שלי!
בגיל צעיר נהיית לי לחבר בכל, דאגת מאוד לבריאותי. אתה, בני יקירי, הבראת את לבי החולה.
שנת היותך בפלמ"ח היתה בשבילי שנת סבל עמוק ואפילו החופשות הקצרות לא היו מלאי אושר כי חרדתי לך ללא גבול. ידעתי מי אתה ומה אתה לי. בשביל כולם היתה זו הפתעה כשסיפרו על מעשי הגבורה שלך, רק לא בשבילי, כי מי כמוני הכיר אותך? ומה עמוק הכאב בשמעי עתה שלא אחת יצאת בראש הלוחמים בהעזה יוצאת מהכלל. שיחק לך המזל, בני, במשך חדשים סמכו מפקדיך על מזלך זה... אולם לבסוף בגד המזל בך: הצלת את הפלוגה שהלכת בראשה. ואתה נפלת.
באיזה אושר וגאוה סיפרת לי בחופשתך האחרונה:"אמא, אף איש עוד לא נפל בפיקודי - את יודעת מה זה?"
חבריך ומפקדיך קיוו ממך לגדולות, בני, ועתה אינך...
עם ההפוגה הראשונה בא לחופשה לאחר זמן כה ממושך של קרבות וניתוק. והנה נראה יאיר של י ואף מרחוק אפשר היה להבחין בחיוכו המאיר השפוך על פניו. מה גדולה היתה שמחתנו ואשרנו שזכינו לראותו חי! מיד לבואו הגיש לשי שעון נאה וגדול וכשהערתי לו שבזבז הרבה כסף ושאין לי צורך בשעון יקר כזה ענה לי יאיר:"בשבילך אמא, אין יקר".
יאיר הביע את רצונו לבלות יום אחד בתל אביב אולם בתנאי שאני אלווה אליו. מלאתי את בקשתו ואת היום האחרון לחופשתו בילינו יחדיו בעיר.
בביקורו אצל דודו המנוח י. לופבן, התלקח ביניהם ויכוח חריף. לופבן אמר:"אנו נלך עתה בדרך של ויתורים רבים בתנאי שההפוגה תימשך", והביא דוגמאות לדבריו. כנגד דברים אלה והשקפה פוליטית-צבאית זו התקומם יאיר וענה:"לא נמסור שום דבר שכבשנו בדם חברינו; ירושלים והנגב והגליל! אם נלך כבר מעכשיו בדרך של ויתורים נהיה אבודים".
יאיר שלי, בן יקר שלי! חושבת אני לפעמים: לו ניתן לך לקום ולהציץ על אמא, שכה אהבת ודאגת לה, על אחיך, שכה אהבתם זה את זה, לו יכולת לראות את היגון, את האבל העמוק, את החושך שבחדרנו, שהיה לפנים אור - במה היית בוחר עתה: להישאר איתנו או לחזור לשדה הקרב? - בטוחה הנני שהיית בוחר בדבר השני. כפי הנראה שעם כל אהבתך ומסירותך למשפחה הרי האידאלים והחובות של העם, של המולדת, היו יקרים לך מכל.
אוי לי, אוי לי, שהפסדתיך בני יקירי וכל היקר שהיה בך אבד איתך.
אמא

מתוך הספר "בנים" - לזכר בני עין חרוד

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מסודר, מרוכז, רך, ענוג, רגיש, ביישן, שתקן, קר מזג, חולם ומכונס בתוך תוכו, עומד מן הצד מהמולת החבריה ושאונה. לרוב לא יקח חלק במשחקי התנועה הגועשים ולא יתפס לתעלוליהם. בעינים ברק של חכמה ועל השפתים חיוך של טוב לב ותמימות. ועל הכל - הומור דק, קולע, בקצב ובמידה, ולענין. לא פעם היינו מוצאים את יאיר הילד חבוי בפינת סתר, הוזה ורוקם את רקמת חייו.
ויש שהיית מוצא את יאיר, מחונן עין רואה וחוש הסתכלות דקה, כשהוא כפוף על קן נמלים רוחשות ועוקב אחר הליכותיהן, מלווה בגעגועים תנועת כנפי הפרפר ומקשיב למנגינת הטבע.
כזה היה יאיר בילדותו וכזה הכרנוהו. ולא נשתנה יאיר גם אחר כך, בימי בגרותו, עם היותו נער, נער-ילד אותו מעטה החלום והרוך, התמימות והריכוז הפנימי.
וכאשר בחר לו, עם גמר בית הספר, ללכת אחרי הצאן במקום לשבת על מרומי הטרקטור או האוטו - עבודה מושכת את לב כל בנינו - ומהצאן הלך לטפל בדבורים ולגדל מלכות, היה זה בהתאמה גמורה לטבעו ולמזגו, תוצאה הכרחית מאופיו ומבנה נפשו. שם, בחיק הטבע, בשלוות השדות ובמרחביהם, בדממה הגדולה ובמגע האינטימי עם החי, באה לה בודאי נפש יאיר על סיפוקה המלא. סודות ורזים. נפש בנפש נגעה.
המופלא ביותר הוא פרק חייו האחרון - יאיר החייל! מפקדיו וחבריו מרבים לספר בשבחו - מסור ונאמן לנתונים בפיקודו, ער, מתפרץ, יוזם, מלא מרץ, מוכן לפעולה ואמיץ לב. באשר סכנה - שם הוא, ומבין הראשונים.
מאי נחל לו את הלהט הזה? אי המקור ממנו שאב את ההעזה ומסירות הנפש? העומדת "התגלותו" זו בתקופת חייו האחרונה, בסתירה לכל מה שראינו והכרנו בו? ואולי קשריו העמוקים לטבע, למולדת, לנוף, לעבודה - דוקא הם הם שנסכו בו את רוח הגבורה, את יכולת העמידה ואת כוח המאבק על שחרור המולדת ועצמאות העם?
וידע יאיר ללכת למערכה הכבדה והחשובה - מערכת לטרון, מערכת שחרור ירושלים, בבת האומה וציפור נפשה, ושם מצא את מותו. שם, בדרך לירושלים, בין הרי יהודה הוציא את נשמתו הנער-ילד, רועה הצאן ומגדל הדבורים מעין-חרוד.
תהילה לזכרו. בו ובחבריו נתגדל ונתקדש.
ח. שפרוני

מתוך הספר "בנים" - לזכר בני עין חרוד

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מאז גיוסו לפלמ"ח היו כל מחשבותינו נתונות לו. כשהיה בא לחופש היתה תמיד בת צחוקו הקלה, האפינית, נחה על שפתיו, כאילו הוא מתנצל לפנינו:"באתי לזמן קצר"
משהתחילו מאורעות הדמים בארץ היה יאיר בפלוגת הנמל בין מאות רבות של ערבים מוסתים ומה חרד הלב לו. אבל כל מכתב שלו היה רווי אופטימיות וכאילו גולל אבן כבדה מהלב. כשעבר עם הגדוד הרביעי של הפלמ"ח לחזית ירושלים והגיעו ידיעות על קרבות אכזריים וקרבנות רבים - מה טובות היו אז הפיתקאות הקטנות שהודבקו על לוח המודעות:"לכל בני עין חרוד שלום!"
מקרבות ירושלים בא יאיר הביתה מחושל ומחוסן. הרצין מאוד וכמו התבגר בבת אחת. כששוחחנו פעם, ביחידות, על מלחמה אמר לי:"מי שיודע ללחום אינו נופל!" נדהמתי לפסקנותו ואמרתי: לדעתי, חיים ומוות במלחמה תלויים במזל. יאיר שלל את ראייתי זאת. כהוכחה לדבריו סיפר על הקרבות שעבר. באיזה בטחון דיבר! מעודי לא שמעתיו מדבר ככה! ובכל זאת טעה...
כאשר נתלקחו הקרבות שוב, לאחר ההפוגה, חזר יאיר לתפקידיו הקרביים. גם הפעם, כמו תמיד בראש המחלקות הפורצות והכובשות. וגם הפעם חרד הלב ןחשבתי: אם עד עכשיו לא קרהו המקרה - לא יקרה כבר...
איומה וכבדה מנשוא היתה ההודעה הקצה והיבשה:"יאיר נפל על מישלטי לטרון" - הוי לטרון זאת העקובה מדם צעירי ישראל!
יחזקאל

מתוך הספר "בנים" - לזכר בני עין חרוד

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

אם אגיד שיאיר היה החייל הטוב ביותר, הרי לא תהיה בזאת כל הגזמה. ועם זאת לא אהב את המלחמה ככולנו, אולם בשיקול דעת קבע שחשוב להימצא בקו הראשון, וללא היסוסים חתר להמצא בו. את ענין מלחמתנו חי בכל ישותו וראה בשיפור ובשכלול כל פרט קטן - דבר המסייע להשגת המטרה הגדולה. זה התבטא באימון הצבאי האישי המדוקדק וביציאה מסודרת לקרב. לשם הסוואה צבע את בגדיו, גידל זקן - גם בכך ראה אמצעי הסוואה - ועשה זאת בכל הרצינות, לא היה כאן שמץ של התגנדרות, כי אם טובת הענין עצמו. מספר ימים עסק במיוחד בהסואת הפלוגה ומישלטיה והכנת ציודה המוסווה.
בזכות הבטחון באימונו האישי ובזכות האומץ שלו, מסוגל היה להעמיד כיתה שלמה לחפות עליו באש, והוא עצמו היה יוצא לקרב בטווח רימונים. בימי המלחמה על העיר העתיקה יצא באחד הימים יחידי בסאטן נגד מקלעי ערבי שישב בשער ציון. ובשעת פריצת השער גם כן ביצע פעולה אישית נגד החיילים הערבים בשער.
ובשעת נופש חלם יאיר על חיי שלום, היה מספר לנו זכרונות על עבודתו בדיר, מעשיות על כבשים. ואחרי כיבשו קטמון, בימי הקרבות על העיר העתיקה, ניצל כל שעת פנאי לנגינה על מדולינה.
ערב היציאה לקרב האחרון שוחחתי עם יאיר. אמרתי לו:"אנו עומדים לפני ההפוגה ויתכן שמתקרבים אנו לסוף המלחמה". יאיר ענה ברצינות:"המלחמה עוד ארוכה ארוכה". והיה מורגש שאין זו אמירה סתם, אלא תפיסת הענין ואף נכונות אישית לשאת במעמסת המלחמה.
חברת הגדוד הרביעי

מתוך הספר "בנים" - לזכר בני עין חרוד

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

אי שם במדינת ישראל, 11.7.1948
לכל המשפחה שלום רב.
זה כבר היום הרביעי להיותי כאן ורק עכשיו נתפניתי לכתוב לכם מכתב. בדרך כלל החיים כאן כבר די טובים. בתחילה היה קצת קשה, אולם כעת הסתדרנו לא רע והכל מצוי כאן בשפע - מים, מזון, תרבות ואפילו מנוחה.
הידיעות על הנצחונות הרבים שנחל צבאנו הצעיר מעודדים מאוד את הרוחות ואני תקוה שגם אצלכם מצב רוח מרומם.
כתבו על הכל הכל ואל תשכחו לשלוח את היומנים.
מסרו שלום לעובדי המכוורת ולכל החבריא מכל העין חרודיים שנמצאים כאן וממני.
היו שלום ונשיקות לכולם.
חיזקו ואימצו!
שלכם יאיר

מתוך הספר "בנים" - לזכר בני עין חרוד

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מעלה החמישה, ערב הכרזת המדינה, 14.5.1948
לאמא, לאבא, לחזי ולזוריק, שלומות לרב!
קודם כל עלי לבקש את סליחתכם על השתיקה האכזרית מצדי, אשר באמת אין לה כמעט הצדקה, אבל קיויתי שתוליק יסע הביתה ויביא לכם מכתב, וזה כמעט שבועיים שהשיירה צריכה היתה, לפי התכנית לצאת מירושלים ועדין לא הצלחנו לפרוץ לה את הדרך. ועל כן החלטתי שיש לשלוח מכתב בדרך אחרת..
מכם כבר קיבלתי הרבה מכתבים וכמובן ששמחתי על כל אחד מהם, ואני מקווה שהמכתב הזה יגיע אליכם בהקדם. אמנם שלחנו - כל העין חרודים כאן - כמה וכמה פעמים דרישות שלום באמצעות האלחוט, אבל אני יודע שזה איננו מספיק.
לפני זמן מה היו לנו תקוות שנוכל לצאת מכאן לחופשה ולהגיע הביתה, אבל מצב הדברים כרגע איננו מאפשר זאת, וכנראה שעוד נשב פה תקופה די ארוכה.
על צורת חיינו אינני רוצה לספר לכם הרבה, אבל תבינו בעצמכם שאנו חיים בתנאים קשים למדי, ובעיקר בגלל המצור הממושך על ירושלים. אמנם, את גזרת הדרך, שהוטל על הגדוד שלנו לפרוץ, הצלחנו לפרוץ, אבל נראה שזה אינו מספיק, ובינתיים עובדים גדודים אחרים עבודה קשה למדי בפתיחת הדרך הלאה. על נצחוננו בגיזרה שבין ירושלים לבאב אל וואד (שער הגיא) בודאי קראתם בעיתונים ונקווה שגם הגיזרה שבין חולדה ושער הגיא תיפתח בקרוב הדרך.
... הצלחתי להשתתף בכיבוש קטמון. אנו עומדים ערב המדינה היהודית והשמועות על הציוד שיגיע בימים אלה מעודדות מאוד.
... את המנדולינה אני משאיר כדי שיהיה לי מה לעשות בזמן הפנוי (ספרים לקריאה אין כאן בכלל).
אמנם תנאי החיים כאן הם די קשים, אבל מצב הרוח מרומם למדי בין כל הלוחמים - וזה בעצם העיקר.
המשיכו לכתוב על הנעשה במשפחה ובבית. נסו להתקשר עם הכוורנים שישלחו דין וחשבון על הנעשה במכוורת בכלל ובפרט, כי סוף סוף זהו המקצוע שלי ולא המלחמה. מסרו שלום בשמי לכול.
בזאת אסיים הפעם, כי הזמן שברשותי הוא קצר ונדמה לי שכבר כתבתי לא מעט ולכן - היו שלום.
חיזקו ואימצו! בברכת המדינה העברית המוקמת ובברכת הנצחון על האויב הארור.
שלכם, באהבה.

הרי ירושלים, אבו גוש, 7.6.1948
לכל הכוורנים, על גיליהם השונים, שלומות לרוב!
קיבלתי את מכתביכם ושמחתי עליהם מאוד. אמנם את המכתבים קבלתי לאחר שהשתרר שקט יחסי בחזית שלנו, אבל הרגשה נעימה היא גם עתה לקרוא על הנעשה במכוורת, ובעיקר ידיעות כה טובות על היבולים האדירים של הדבש - בקו החזית הזה.
ומה שנוגע לחזית עצמה (למשפחה כמעט שאינני כותב עליה מסיבות ברורות) יש לציין שהיא באמת קשה למדי. מספיק שבמשך קרוב לחדשיים ימים היינו יוצאים לפעולות הנמשכות לפעמים עד ארבעה ימים ולילות, כמעט ללא שינה - כך שבסופו של דבר הגיע הגדוד המפורסם שלנו - גדוד "הפורצים" - למצב של אפיסת כוחות ו... אנשים. וכנראה שהגדוד יקבל בקרוב חופשה קצרה (אם המצב יאפשר זאת).
אני כשלעצמי קיבלתי בימים אלה "ג'וב" חדש - הדרכה בקורס למפקדי כיתות, ותארו לכם את ההרגשה הקשה המלווה אותי כל הזמן - בחורינו יוצאים לפעולות ועלי להשאר בעורף... בכל אופן אני מקווה שהקורס יעבור במהרה ואוכל לחזור למחנה הלוחם (אם לא נקבל חופשה בינתיים).
כתבו מה מצב הפריחה בעפולה ובמפרץ ומה סיכויי היבול באזורים אלה. האם יש סיכויים שתקבלו תוספת עובדים לענף מהנוער שלנו? כתבו על הטנדר שנרכש ומה אפשר יהיה לבצע אתו בעבודה.
נו, כנראה שעלי לסיים מפנ שהחושך יורד ואורות אין להעלות כאן, כי תותחי האויב קרובים מאוד ולמרות השקט הם עלולים בכל פעם להמשיך את הרעשתם הרגילה עלינו!
היו שלום, ולהתראות בקרוב בבית, לאחר נצחון מלא על אויבינו לסוגיהם השונים.
שלכם בידידות

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח