סרן בלסנבוים אליעזר ז"ל

1.7.47

ביקרנו בבית הקברות בבודפשט לרגל מקרה מזעזע ביותר. שתי חלוצות צעירות שחזרו מהאמונים שלנו לפלוגת ההכשרה, פגע בהן ברק והרגן במקום. אחרי ההלוויה נשתהינו קצת בבית הקברות. יהדות בודפשט רצתה, כפי הנראה, להתחרות בשכניהם ובנו בית קברות לתפארת. פלא שהגרמנים לא הספיקו לשדוד, להרוס ולחלל את כל זה...
ביקרתי גם את קברה של חנה סנש. על קברה של חנה הוקמה מצבה חיה, מצנח מירק ובסופו לב וכתוב עליו שלום - מאוד עדין ויפה, אך לדעתי אין זה מספיק, צריך להעבירה ארצה, היא זכאית לכך.
ההונגרים ("ידידנו"!) מתכוננים לעשותה גיבורה לאומית. הם מסריטים סרט, שבו היא מופיעה כבת עמם שצנחה כקצינה בריטית על מנת להציל את עמה. כמובן שאינם מזכירים אף במלה אחת את מוצאה וגזעה. כנראה, ישנם מקרים, שבהם אין הפליה גזעית...
ביקרתי גם בחלקת המעונים. קדושים שעונו על ידי הפשיסטים. שורות-שורות של קברים משותפים ועליהן כתוב: "650 אחים" ועוד מספרים ומספרים. כל כך מזעזע שקשה לכתוב על זה...
רק חודש ימים מאז עזבתי את הארץ ונדמה לי, שחלפה כבר שנה תמימה. אמנם, כאן שוכחים לפעמים שאנו במקום זר. לפתע מתעוררים, והבית רחוק, רחוק. אז עולה ומתפרץ השיר - "ליוית אותי ארצי בלובן שקדיה".
בערבים אנו שרים שירים ישראליים ומתגעגעים...

מכתבים נוספים, נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

16.5.48

ל.... שלום.
ושוב מצאתי הזדמנות לשלוח מספר מלים. והאמת שאני מבולבל כל כך, שאיני יודע מה לכתוב... הרינו רק 24 שעות לאחר הרגע ההיסטורי - לאחר 2500 שנה שוב הוכרנו כעם. אך אוי לאותה שמחה מהולה בדם ודמעות...
אמש, בהיותי בביקור במחנה מסוים. הגיעתני הידיעה המזעזעת על כפר-עציון. לא מצאתי מנוחה והייתי נרגז ודרוך.
שילמנו מחיר יקר מאוד ובעיקר - כבוד.... אך זו מלחמה ונלחם. וגם ננצח. כי אנו נלחמים על קיומנו. ולו ראית את התלהבותם של ההמונים כאן. האיטלקים ממש חמודים (דרך אגב, הם הכירו בנו) כשניסיתי לשלם חוב לנהג טכסי, סירב לקבל וטען שהיום חינם... כמו כן שלחו למחנה מתנות וכו'... נראה כיצד יתפתחו הדברים. אך דבר אחד ברור, הקרב כך מתחיל... והריני ממש מטורף שאני רחוק... מהדרום מהצפון וכו'... כי מה ערך חיינו בלי להשתתף בפועל. אך כאן עבודה רבה. בזמן האחרון סובבתי במחנות. טרוד בשיחות ובישיבות עם המדריכים וכן ארגון שיטה אחידה. כמעט כל ערב במחנה אחר. עובדים עד שלוש, ובבוקר ממשיכים. אני רצוץ ממש. הערב החליטו ה"חבר'ה" להתבדר ולאחר המפקד החגיגי במילאנו לקחוני למקום מסוים שרוקדים, ושם הכריחוני לענוב עניבה. אך האמיני לי, שלבי וראשי היו רחוקים מזה - הרחק - בנגב ובגליל. השבוע יתברר גורלנו והמשכו... וביחוד שלי, שאני דורש הביתה זה חצי שנה, ונראה! - וכאן המתיחות אינה קטנה - בינינו חברים מיד מרדכי ורוחמה וכו'. מנקודות הנגב הרחוק ומצב רוחם... ובפני המקומיים צריך להופיע (ג'דע). כן עלינו לשחק... לו יכולתי כבר לחזור ממש, לקחת חלק פעיל - לו... חלום והשגה בזמן, הריני ממש חולה מחשבה זו הרודפת אותי - הביתה! אך צריך גם כאן, אומרים לי... כי אחרת אין ערך לשם!... קשורים...
הריני מפסיק, כי צועקים ולכן אראה אם אוכל להמשיך עוד מחר. כי בבוקר עלי לצאת למחנה מסוים ושם לדבר ולברך בשם הה.... כי צריך בכל זאת לתמוך במחנות הפליטים ולעודד אותם כי הרגע הוא היסטורי...
אפסיק. ליל מנוחה - הריני ממש הרוג. שלושה לילות לא ישנתי ושוב בברכת חזק.
ד"ש למשפחה כולה.
שלך

מכתבים נוספים, נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

נגב, יום חמישי, 30.12.1948
ל... שלום רב!
מכתבי זה נכתב מספר ימים יותר מאוחר אשר צריך היה להיכתב. אך כך מוטב, כי במשך מספר הימים קשה היה לשבת ולהתרכז לכתוב, כך שתביני למצבי.
אמש - למעשה מנוחה ראשונה. ישבתי בין החברה והזכרתי להם שזהו התאריך נקבע לחתונה.... ולי עצוב היה, אך כלפי חוץ אסור לגלות זאת, כי יש דברים אחרים המעסיקים (הריני כותב בשכיבה על הבטן וקשה) אך היום החלטתי, בכל זאת, לכתוב, ולו גם מלים ספורות.
היום בנסיעתי בשטחים הנרחבים, חשבתי קצת... גם עלייך. פתאום פנו אלי חברי בג'יפ ושאלו למה אני מחייך כל הזמן!... קצת משונה... הרבה אין מה לכתוב ואין גם אפשרות. לכשנפגש נספר יותר.
כבר היה לי זקן די רציני ואתמול קיבלנו מים והתגלחתי קצת. יש גם לציין כי ידי הבריקו פה מלכלוך ומחול. הסופות כאן מאכילות אותנו חול ממש. וכנראה שמהמיץ ומהחול בבטני - אפתח בית חרושת לאבני-סיליקט.
ד"ש למשפחה בתל אביב ובנטעים, וכן נשיקות לכל הילדים.
שלך

מכתבים נוספים, נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.