טוראי גלפמן ראובן ז"ל

פרדס חנה 16.3.48

לכ' ידידנו הוסל

מה שלומו של כובש הנגב, נוטע אדמותיו, ומשקה צחיחותיו ומוביל שירותיו? נושאים בשלומו ידידיו משה ינובר אמן חרישי וראובן גלפמן המהלך כנוד במים אדירים.
מה מעשיו של כבודו וכמה קבין מהעבודה נטל על כתפיו הרחבות בנגב העברי?
עכשיו לענין. אני כמו שאתה רואה את כתב ידי נמצא בחופש ונח מנדודי הגלים. משה יושב פה במושב ולפעמים נמצא בבית הספר שלו. תקוות שנינו תשעשענו כי המכתב הזה ימצא מסילות בלבך הרחב, וגדולה תקותו של משה להכנס בחסות כנפיך האדירות לגרעין המקואי נרו יאיר, הנוצר והולך, אם ירצה השם בימינו אמן.
מחר ה-17 לחודש אני נוסע בעזרת השם יתברך ומי יודע מתי נתראה. במושבתנו היקרה בה ביליתי את חופשתי היה חלש ולא עשיתי שום דבר שראוי להרשם על דפי ההסטוריה.
יותר אין לי מה להוסיף. להתראות בקרוב
ראובן.

*מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

ירושלים 1.5.48

שלום רב לכם הורים יקרים חנה וברוך

אתם ודאי כועסים על חוסר מכתבים וכנראה רבה הדאגה. אבל תסלחו לי, לא היתה הזדמנות הקטנה שבקטנות לשלוח איזה שהוא מכתב או דרישת שלום, וזה לי הפעם הראשונה שאני חופשי ונמצא ב"מנורה", וכאן גם מקבל את הדרוש לכתיבה. אני לעת עתה חי, בריא ושלם וזהו בערך כל מה שאפשר למסור. תשובה לעת עתה אין אפשרות לקבל מכיוון שאנו נעים ונדים. היכן אני בדרך כלל, מסרה לכם ודאי רות שוגר שפגשתיה לפני שבועיים.
במה אנו מתעסקים, ודאי מסופר בעיתונות. ביתנו החדש אין כמוהו מבחינת הכלכלה והנוחות.
בכלל אפשר להיות שבע רצון אלמלא העובדה של היעדרות חברים טובים מפעם לפעם.
השאלה מתי נתראה עומדת בסימן שאלה גדול ויש רק לקוות שבמהרה יתקיים הדבר. מה חדש בבית ובמושבה בכלל? יש לי הרושם שדוד ברו ומשה ינובר יצאו (שמעתי מפי מקואי אחד). באם הם במושבה מסרו להם ד"ש ממני. אם מנחם יחזור - גם לו ובכלל לחברים.
שמועות מקוטעות שמעתי על סיבוכים עם הצבא במושבה, האם משהו רציני היה? תחשבו שאלות של תם, אבל זהו המצב, אין לי כל מושג מהנעשה חוץ ממה שאני בין העושים.
את האמת, אין לי מה למסור. והגרוע שאין אפשרות לשלוח לי משהו. את מכתבי מקיסריה יתכן שקבלתם. כתבתי אותו ביום האחרון להמצאי שם, אם כי לא ידעתי שזה היה היום האחרון. ואסיים הפעם, אל תדאגו לי זה יהיה בסדר. באם תהיה הזדמנות אכתוב, אך בדרך כלל אין הזדמנות כזו.

הדורש בשלומכם
באהבה
ראובן

ד"ש לחברים

*מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

ירושלים 24.5.48

שלום רב לכם הורים יקרים ברוך וחנה ושמעון

שוב בירושלים ושוב הזדמנות לשלוח משהו הביתה. מהקריה אין אפשרות כזו, לכן אל תכעסו אם המכתבים מגיעים (אם הם בכלל מגיעים) בצורה כזו. אבל מה לעשות? כזה המצב. אני כשלעצמי בריא ומפסוט. הקריה (קרית ענבים) היא מקום נפלא מכל הבחינות כשחוזרים לשם אחרי משהו, אתה חוזר כמו הביתה. או כמו לבית הבראה, כך שהחיים לא גרועים כל כך. פרדס חנה מיוצגת פה ע"י ברוך בורכרד, יעקב מדוצקי, חיים חרוזי, ופעם היה גם בנימין זיס. אנחנו למעשה מנותקים מהמדינה העברית לגמרי. העיתונים הירושלמים הם עיתונים הדומים באפים לעיתונים הערביים הכי פנטסטיים, כך שאין אנו יודעים מה בדיוק נעשה שם והכזב מתפתח במשטב הגדול. פה בירושלים האנשים חיים כמו עכברים במאורות. הלגיון מרעיש קצת, אבל העיר היא עברית. זהו בקיצור מה שנשמע אצלנו. יש סדור שמאפשר שליחת מכתבים אלינו, את הכתובת אני מצרף בסוף. ובכן אל תקחו דוגמא ממני ותכתבו איזה מכתבון שנדע מה נעשה חדש שם בבית ומה שחים הבריות.
מתי תהיה לי אפשרות לגשת הביתה? גם האלוהים בעצמו לא יכול להגיד, יכול להיות מחר ויכול להיות בעוד.....
היום דברו על שביתת נשק, אבל לפי קצב היריות אפשר לתאר מלחמה לעשר שנים. אבל אין דבר, אנחנו על הסוס. מסרו ד"ש לאלה מהחברה שבבית ואם נסעו ספרו לאן.
מה נשמע במשק, האם גמרתם את הבית החדש. מחכה לתשובה.

להתראות בקרוב
ראובן

הכתובת החוזרת היא: מעלה החמישה בית פפרמן עבור ראובן גלפמן

*מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

חיל הים ק-32
22 באוגוסט 1950

מר ראובני היקר!

קבלתי את מכתבך מתוך רגשות מעורבים וגם קשה לי למצוא את הנוסח הנכון לתשובה עליו. מקלה עלי במקצת העובדה שאני מכיר אותך באופן אישי. נסענו חזרה יחד באותו האוטו מקרית ענבים ביום האזכרה לחללי גדוד "הפורצים". גם שוחחנו אז יחד והזכרנו רבות על בנך ז"ל.
הכרתי את ראובן לפני כחמש שנים בזמן שנכנס ללמוד בבית הספר הימי, אולם הכרותינו מאז לא היתה אלא הכרה בשם ובקלסתר פנים. דרכינו לא נפגשו כיון שאני הייתי אז כבר בסוף לימודי ובמסגרת בית הספר ראיתיו רק במסדרי הבוקר היומיים.
פגשתיו שנית בפלמ"ח - ככל ימאי או מתעתד לימאות גם ראובן השתייך לפלוגה הימית, ואכן גם בגורלו נפל להשתייך לגדוד "הפורצים" שכה רבים מתוכו היו ימאים, אנשי הצי המסחרי, אנשי עליה ב' ותיקים, בוגרי בית הספר הימי וחניכי אגודות ימיות שונות. בזמן הקרבות נפגשנו מקרוב רק לכשהתנדב עם עוד מספר בחורים לכיתת סיירים גדודית שבצעה את כל פעולות הסיור והובלת הפלוגות לקרב אתרי קטמון ועד פריצת דרך בורמה. יצאנו לסיורים רבים בתקופת הקרבות על הר ציון. הייתי מפקד אותה כיתת סיירים וכאשר ניתנה לי הברירה - לקחתי את ראובן אתי. הערכתי בו בעיקר את תכונות השקט הנפשי וקור הרוח. הוא היה שקט מטבעו ולא נטה להתרגשות-תכונות חיוניות לכל יוצא לקרב או לפעולה הדורשת הסתכנות. כשאני מנסה להיזכר במאורעות הרבים והחוויות השונות שחלפו בסערת אותם ימים, אני זוכר את כל אותם הבחורים מכיתת הסיירים הזו אשר מנתה כעשרה בתחילתה, וחזרה לשפלה אחרי ההפוגה כשהיא מונה רק חמישה. אני זוכר את קלסתר פניו של ראובן מכל הערבים שישבנו ליד מדורות אש על אחד ממורדות ההרים בקרית ענבים ואח"כ בסיורים ובזמן שהכיתה התפלגה וכל סייר קיבל יחידה להובלה לקרב. סיורנו האחרון היה יחד בהר ציון בצד המורד המוביל לכפר הערבי סילואן. היה זה סיור לילה, ליל ירח נהדר בחודש יוני. הייתי עם ראובן עם סייר גדודי אחר ועם סייר מקומי של חי"ש ירושלים - נתקלנו באש אינפילדית חזקה מצד עמדות הערבים הקדמיות שגלו אותנו. על ראובן אפשר היה תמיד לסמוך במקרים כאלה שלמרות גילו הצעיר לא יאבד את עשתונותיו - תמיד דאגתי ביחס לאחרים וגם בשעת החלפת יריות הייתי מביט ומונה אותם ומבקר את התנהגותם לבל יעשה אחד מהם משגה העלול לעלות בחייו או בחיי כולנו. יכולתי תמיד לסמוך על קור רוחו של ראובן במקרים כאלה הוא לא ידע פניקה או התרגשות.
הלילה האחרון של ראובן היה ליל התקפתנו האחרונה בהר ציון בנסיון אחרון לפרוץ לעיר העתיקה אחרי הפריצה הראשונה. אחרי האש הקטלנית וההפגזה המתמדת נסוגונו לפנות בוקר דרך עמק ברכת השולטן לעמדותינו האחוריות בשכונת ימין משה. ליל ירח והצלפים הערבים מעמדותיהם לאורך החומה של העיר העתיקה הרגישו בתנועת הפלוגות המסתננות דרך הואדי. נפתחה אש מרוכזת אשר למזלנו היתה ברובה מכוונת לא נכון. יחד עם כתת הסיירים חציתי את הכביש ואת הואדי והתחלנו לטפס בשביל המוביל לעמדות של ימין משה, שמעתי קול פשוט ורגיל "חברה, קבלתי את זה" זה היה ראובן וידעתי שהוא נפצע. שנים מהסיירים מיד אספוהו והובילוהו הצידה. היינו במרחק קצר מהעמדות המוגנות אך הנסיגה היתה בלתי סדירה ביותר, אחד מנושאי הפיאטים קבל הלם והוכרחתי לסחוב את נשקו למקום בטוח. לא יכולתי לגשת לראות את ראובן. בהגיענו לעמדות שלחנו מיד את האמבולנס בכביש הגלוי וכך נאסף ראובן אל תוכו והועבר לעורף הקוים מסרו לי על מותו למחרת בבוקר שעה שאני כבר שכבתי בבית החולים חולה מעיפות ימי הקרבות האחרונים. ראובן היה הראשון מכיתת סיירי גדוד "הפורצים" שנפל בקרב. אחריו נפלו עוד, בהרי ירושלים ובנגב בזמן הפעולות המאוחרות בהן אני כבר לא השתתפתי.
בכתבי זכרונות אלה היום, בתם יותר משנתיים מאז המאורעות הללו, בהיותי קצין בחיל הים איני יכול שלא לעמוד על צידו השני של ראובן, שלא היה רק חיל, כי אם גם ימאי. הוא היה אחד מתוך הרבים והטובים מבין בחירי הימאים מהדפוס הישן, אשר גם בעמנו כבכל עם הנם גם החילים הטובים והנועזים - אחד שנפל בלא עת והרחק מן הים שאהב.
ואתה מר ראובני יכול להיות גאה על הבן שנתת לפדות החופש למדינתנו הנוכחית. חבריו לקרב מעט יוכלו להוסיף על דברי-הימים היו טרופים מדי מכדי התקרבות והכרות עמוקה יותר.
אני תקוה שמלאתי את כל אשר יכולתי למלא מזכרונות אותם הימים מחייו של ראובן שעליהם כה מעט ידוע לך.
קבל את ברכותי והשתתפותי הנאמנה לך ולגברת ראובני.

בכבוד רב
עמנואל אשרי תובל
חיל הים ק-32

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

לזכר בננו היקר ואהוב ראובן, ביום השלושים למותו.

נזכור אותך, ראובן, שהקרבת את חייך בעדנו ובדמך קדשת את ירושלים, עיר הנצח.
נזכור אותך, ראובן, שהלכת לקדש את שם ישראל ברבים.
נזכור אותך, ראובן, שהיית סמל ודוגמא למסירות ונאמנות.
נזכור אותך, ראובן, שבחייך ובמותך היית נאמן לעם ולמולדת.
נזכור אותך, ראובן, שלבך ומעשיך היו שוים. כשרק יצאת לדרך החיים, נשאלת: מה אתה בוחר לך לעתיד? - תשובתך הייתה: הארץ היא קטנה והים הוא גדול - זה שאנו צריכים לכבוש, למרחבים אנו זקוקים. ראית את עצמך בתוך צי יהודי גדול שבעוז ובגאוה ישא את הדגל העברי.
תעודתך הייתה העבודה המעשית שכל כך אהבת אותה. אהבת את העבודה - וענו היית. לא התנשאת בפני חברים. יחד אתם ובתוכם רקמת את מסכת חלומך ומעשיך.
צר היה לך המקום על הארץ. שאפת למרחבים, חבקת אופקים, והנה על במתי ארץ, על האדמה, על סלעי ירושלים נפלת שדוד, קצוץ כנפים.
נזכור ולא נשכח אותך, ראובן, ואת חבריך שיחד אתם נלחמת ויחד אתם נפלת בהגנתכם עלינו ועל עם ישראל.
תהיינה נשמותיכם צרורות בצרור החיים וכבוד ותהילה לזכרכם.
כ' סיון תש"ח.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

ראובן גלפמן, גם אתה היית בין אלו שלא זכו לראות את פרי עמלך ולהשתתף בשמחת העם במדינתו ובעצמאותו.
חבריך שחוגגים את יום השנה של כניסת גדוד הפורצים למערכה, לא יכולים להתעלם מאלה שבגופם ובדמם הובילו אותנו עד הנה.
הכרתיך במחנה קיסריה, בזמן קצר התחבבת על כולם בזכות האופי הישר, העליזות ועדינות הנפש.
היית ממושמע!! אחראי ותמיד השתדלת לעזור לחבריך המפגרים. מלא חייים ומרץ.
גבורתך בקרבות הייתה ידועה לחבריך בנשק, למרות שלא אהבת להתרבב בה. אזכרך צמוד למקלע, נותן חיפוי אש ומגן על מחלקה ומפקדה הנמצאים בסכנה. לא שמת לב לכדורים ולפגזים השורקים ונופלים בקרבתך ואולי הודות לגבורתך זו יכולים, אנחנו, להשתתף בחג הגדוד.
נפלת בהתקפה הנועזת על הר ציון במלוי תפקיד קרבי מסוכן. חבריך לנשק לעולם לא ישכחו את גבורתך בתור חייל, וסגולותיך האישיות כחבר.
חברך מנחם שורצמן.
"הר-אל", גדוד "הפורצים"
פלוגה ב' מחלקה ב'.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח