סמל דובוב אריה ז"ל

לראשונה עולה לפני דיוקנו, גוף חסון, יפה, חטוב, לפוף שרירים, פנים גלויים וחיוך רחב מפיק אמון וטוב לב. הילוכו כבד קמעא, נוסח ספנים או אכרים. כי כשם שהיה איש ים מצוין, היה גם חקלאי מובהק. היה זריז וחזק בשחיה ובקציר גם יחד. בריצה אחרון ללאות, ובאגרוף עקשן ואמיץ. וכן היה גם בנפשו - מוצק, עמוק שורשים ורציני. יסודיות זו היתה ניכרת ביותר בשיחה, בויכוח - קשה היה להתווכח עמו, לא היה מניח לך עד שלא בורר הדבר עד הסוף. בעל נפש יפה היה. זכורים עדיין ויכוחיו עם מ. על בעיות עמוקות ועדינות ביותר, שרובנו השתמטנו מלדון בהן. היה בו יצר לדעת הכל, שאף ללמוד הכל. עם ספי היה לומד פלחה, ואחר כך היה משנן ערבית, חוזר ושונה כל מלה פעמים רבות, ובז ללעגנו. אהב לקרוא, ואף בהמולת אוהל "מריד" הצוהל אפר היה לראותו מתמסר לספרו בשקדנות ובאהבה.
קראנוהו דובון. איני יודע, אם מי שהוא חוץ מחבריו הרגיש כמה חיבה שקועה בכינוי זה. כי תמיד: בימיה, בגימנסיה, בהכשרה אהוב היה ואהוד על הכל. תכונותיו המעולות ונפשו היקרה עשו זאת.

מגן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

אריה החביב שלנו היה בין הגיבורים שהרוו בדמם את אדמת ירושלים. קשה להאמין, כי אריה דובוב עם בת צחוקו הנעימה, עם כל הופעתו החביבה כבר איננו בין החיים...
הוא היה תלמידי וחניכי במשך שנים מספר. את מושבו בחר לו בספסל הראשון, ואני שמחתי על כך. כי מאוד אהבתי להסתכל בו. הבעתו העליזה היתה משרה עלי ועל כל הנמצאים במחיצתו מצב רוח אופטימי. בהבעת פניו כאילו נאמר: "טובים הם החיים וכדאי לחיות".
חבריו אהבוהו מאוד וכינו אותו בשם החיבה דובון, וגם על שפתי עלה לא אחת כינוי חיבה זה. כי חביב היה עלי בכל הליכותיו.
הוא בחר בגימנסיה את המגמה החקלאית, כי עוד בילדותו היתה ברורה לו דרכו בחיים. הוא השתייך לתנועת נוער וידע כי מטרת חייו היא הגשמת הציונות בפועל. קסמה לו ההתישבות בנקודה חדשה אי שם בנגב או בהרי הגליל.
רציני היה אריה ביחסו ללימודים, אך עם זה היה עליז מאוד וידע להשתובב בהפסקות, להפיג את שפע החיים שתסס בחובו. ידעתי כי אריה יגשים את האידיאלים שלו כי היה כה ישר וכה נאמן לעצמו. הוא לא הסתבך בפרובלימות קשות. דרך החיים היתה בעיניו כה בטוחה, כה ידועה... בדרך בה הלך התקדם בכל מרץ נעוריו. בראשית המאורעות היה בין הראשונים שהתיצבו במערכה. אי שקט התחולל בלבו. "אם לא תהיה לנו מדינה - חיי לא יהיו חיים", כך אמר להוריו בצאתו לדרך המסוכנת.
הוא יצא ולא חזר... נפל בשעה שפקד על בני קבוצתו בהרי ירושלים. חלומו התגשם. המדינה שאליה השתוקק בכל מאודו כבר קיימת, אך אריה לא זכה לראות בתקומתה.
יחד עם בני משפחתו השכולים, עם מוריו, חבריו וידידיו הנני מתאבלת מרה על אריה היקר כי איננו. כאם אהבתיו, ועל הבן שהלך לבלי שוב אבכה אף אני.

מורתו דבורה אילון סירני

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

על דובון

להכשרה בא כחבר חדש-ישן. לא היה שם חדש בנועה, ראשית חברותו בה במחלקה הששית של הגימנסיה. הוא בא עם חברים רבים חדשים שהצטרפו אותה תקופה אל העדה ונודע בשמו-כנויו - דובון. ואמנם, משראיתיו לראשונה צפה מיד לפני אותה דמות חביבה מזכרונות ילדותנו - "דובון הקטן ומאורעותיו". דובון נתפרסם מיד כחבר פעיל בימיה של "הפועל" והורגש הדבר בהופעותיו במחנה הדרום, כזכר לאותו הזמן בתנועה שעבר על דובון נשאר הפזמון הנודע, הד לאחד מימי העיון: "הדובון הקטון לא רוצה לישון עם מ.!"
עם הפילוג במחנות העולים לא נראה יותר דובון בחברתנו. הפילוג וכל הקשור בו הרחיק אותו מאתנו, והוא פרש לו בחשאי. ראינוהו שוב בחברתנו עם מאורעות 29 ביוני 1946. העדה נזעקה לעזרת משקי עמק הירדן. ובין הבאים היה גם דובון. צאתו אתנו ל"אשדות" היה כדבר המובן מאליו לאלה שידעוהו מקודם, והוא נתקבל בתוכנו כחבר ותיק.
ימי "אשדות" היו ימים פרה-היסטוריים להכשרה. נפגשו כאן חברים חדשים וישנים. דובון נבלע בתוכנו ונתקרב ביותר לכמה מהחברים. היו אלה ימים של עבודה ראויים לשמם. בערבים על הדשא, נדרשים היו חברים מסוימים לתת איש איש את "מספרו". ונודע דובון בשירו "מרי - זגה" שנהפך לשם דבר. לאחר הפצרות מרובות מצד החברים נעתר דובון, ואז היתה מתחילה פרשת השירה הנודעת, ששימשה לחברה מקור התלוצצות ובידור גם יחד. ומעל לכל פרשת הג'ינג'ית, אותה נערה אדמונית, בת המשק, שנטפל אליה אחד מהציניקנים וזיוגה בהבל פיו דוקא לדובון מבלי ידיעתם של שני בעלי הדבר עצמם.
דובון נקשר שוב לחברים וחשב להמשיך אתנו הלאה, אלא שכאן קפצה עליו רוגזה של "הימיה" והוא התעתד לצאת לפל"ים.
יצאנו לכפר גלעדי, ימים ראשונים במשק, חויות ראשונות, פרשת "שיכון" החברים, אהל "מרי", והנה שוב דובון לפנינו. "לפתע מן הים, הגיח בן אדם - זה היה דובון, איש הפל"ים!" עמדה לו כנראה זכותם של החברים, ואולי גם קורטוב החינוך התנועתי שספג, והוא החליט להמשיך אתנו.
קבלוהו בזרועות מושטות. לא נאמרו הדברים אלא לזכותם של אנשי "מרי" שויתרו באהלם על מקומה של ה"רביעית" והחליטו לצרף אליהם את דובון לזכר חויות משותפות וימים ראשונים באשדות. וכך הוקם בשעתו אוהל "מריד" הידוע. באוהל היה דובון השקט שבחבורה. במקום הזה אשר לא חסרו בו מריבה, התקוטטות וקנטור הדדי נראה דובון כצד נייטרלי. קשה היה להוציאו מגדרו גדולה היתה סבלנותו, סלחנותו והתאפקותו לגבי חבריו.
זכורים לנו הימים, ימי החורף בכפר גלעדי בשנה הראשונה להכשרה, שעות בין ערבים שלאחר יום העבודה והמקלחת, עת היה מתכנס האוהל אל מתחת כנפי התורה. בצדו האחד של האוהל היו מ. וח. עוסקים בפרקי משניות ואילו מנגד, יושבים היו דובון וספי ולומדים בצותא ערבית. בכל תקופת שהותו בהכשרה לא פסק דובון ללמוד ולא אחת הביע בפני חבריו את רצונו להשתלם בלימודים. הוא הביא עמו את מחברותיו לחקלאות מן הגימנסיה, ושאף להתקדם תוך כדי עבודה.
הוא ראה עצמו כחבר משק בעתיד והתלבט במציאת מקום בענף. גופו המוצק, ידיו השריריות, מורשת הים, לא מצאו את תיקונם בעבודות המשק הזעירות - המשעממות בעיניו והדורשות סבלנות רבה, כגן הירק. הוא שאף לענף מענפי המשק "המכובדים", כפלחה או כמספוא, בהם ראה עצמו כחקלאי של ממש. רצה בעבודות הדורשות מאמץ גופני מוגבר. עבד זמן מסוים בענף המספוא והשתדל להשתקע בו.
בטבעו של דובון טבוע היה חותם האיטיות. הוא היה עובד היודע את המוטל עליו. אולם את עבודתו היה עושה בנחת ובעצלתים, ולא תמיד ידעו חבריו להבינו ולהעריכו כראוי.
את האחוד עם הדרום אפריקאים קיבל מתוך היסוסים. בדרך כלל לא הירבה להשמיע קולו באסיפות, אך הרגיש כי הפעם עומד להתרחש דבר מה מכריע אשר יקבע את דרכה של החברה לעתיד, ובאסיפת החברים הביע חששות רבים לצעד זה. לא השלים עם הרעיון שכבר בשלנו כגוף חברתי הראוי לצאת להתישבות, אך דרכה של החברה לא ריפתה את קשריו אליה.
ראינוהו באור אחר, שעה שקבעוהו, למרות רצונו, לצאת לפל"ים. בשיחות עם חבריו היה דובון מסביר את יחסו לים. הוא ראה בו מקום להנאה וסיפוק ספורטיבי, סיפוק של חובבו, אך רחקה ממנו המחשבה להיות יורד ים מקצועי. ואם כי רב היה הקסם בתפקיד זה, תפקיד הפל"ים באותה תקופה, לא חפץ לעזוב את ההכשרה. הוא חשש לניתוק ממושך ממנה, אולי של שנים, דבר שיביא בהכרח לניתוק גמור. על עצת ידידיו להתחמק מן התפקיד החדש, הגיב כדרכו בדרך ישרותו החזקה. הוא לא נהג להתפתל, להתחמק ולעקוף. לא אהב "פוילה שטיק". בעיני רבים נראה הדבר כתמימות, מורשת ילדות. אכן לא היה כמוהו להכרת חובה וליחס רציני ביותר למילואה. לעתים קנטרוהו על "ציונותו" המופלגת, ציונות של תינוקות של בית רבן. אלא כזה היה, ישר ונאמן.
כל זמן היותו מחוץ לחברה בקורסים, התאמץ לשמור על הקשר עם חבריו ולבקר ככל האפשר בהכשרה. בפגישות הירבה לספר על לימודיו שהסבו לו סיפוק רב. נדמה היה לכאורה שאין הוא האדם המסוגל לקשור קשרי רעות עמוקה לחברים, וממכתביו לא חרג אמנם מהמסגרת הרגילה, אלא שכאן לא תמיד אמרו המלים את הכל. אפשר היה להבחין בהתנהגותו בפגישות שונות עד מה קשור הוא לחבריו.
דובון לא זכה. הוא לא זכה לעמוד בתפקידו, אשר אליו שלחנוהו באיחולים ובתקוות רבות. הוא עמד בתפקיד אחר ונפל במערכה על ירושלים!

ת.נ.צ.ב.ה.

רם

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח