סגן הכטר יאיר ז"ל
Hechter Yair
בן חביבה והרצל
נולד בגבעת השלושה, ישראל
ב-ה' אלול תרפ"ה, 25/8/1925
גוייס ב-1943
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד החמישי - "שער הגיא", חטיבת הנגב, פל' ד'
בהכשרת רמת הכובש - פל' ד'
תפקיד: סגן מפקד פלוגה
נפל בקרב במיבצע חורב
במלחמת העצמאות
ב-כ"ד כסלו תש"ט, 26/12/1948
מקום נפילה: עוג'ה אל חפיר
נקבר בכפר סבא
בן 23 בנפלו
קורות חיים
יאיר, בן בכור לחביבה והרצל, נולד בה' אלול תרפ"ה, 25.8.1925 בגבעת-השלושה. היה בנה בכורה של פלוגת "עין חרוד" בגבעת השלושה - פתח תקוה. לא במקרה נקרא הרך הנולד בשם יאיר. כולם האמינו שיבוא יום ותינוק זה יביא להורים ולכל החברים אורה ושמחה ויאיר את דרכם הקשה. גבעת השלושה של אותם הימים, הייתה רווית סבל וכאב ועל הכל - רעבה. יאיר היה חדור עבודה והעבודה שהושגה מידי פעם, לא היה בה כדי להשביע. כאן עשה יאיר את צעדיו הראשונים. לימים, עברו ההורים עם עוד מספר חברים, הגלילה לקבוצת איילת השחר. כאן, התכסו כבר השדות בירק, השקדים עמדו בלבלובם ובאביב - ריח שדות משגע.באילת השחר עשה יאיר את היכרותו הראשונה עם החקלאות, ועם מרחבי הגליל העליון. שש שנים הייתה המשפחה בקיבוץ. יאיר הקטן ספג את שניתן לספוג ומאוחר יותר יחזור לאיילת השחר כלוחם, כאיש פלמ"ח. הנוף הפראי של הרי הגליל קסם ליאיר. כבר כילד, ניכר היה שהתאהב בטבע. במיוחד אהב את הטיולים בשבתות בכרם, בין הגפנים לבינות עצי השקד והמשמש. לטבע הייתה השפעה מרגיעה על יאיר, ואמנם, כאן נזרעו הזרעים הראשונים לתחביבו כסייר, כמי שהולך ראשון לפני כולם.
מסיבות בריאות, נאלצה המשפחה לעזוב את המשק, והגליל ולרדת לשפלה. היתד נתקעה בכפר סבא בשנות השלושים המוקדמות. כמה מאות תושבים הצטופפו בה. עשרות בתים קטנים ופרדסים צעירים. מסביב - כפרים ערביים עוינים. תושבי המושבה - ציבור פועלים קטן שרובו כבר נתחשל בכור היסורים. ציבור צעיר, בחלקו - חולמני נאמן ליעודים הציוניים. נכון למסור נפשו לכל קריאה וצו לאומי. באווירה זו עשה יאיר את בחרותו. כשגדלה כפר סבא, גדל גם יאיר. כשרחבה - רחבו אופקיו. יאיר היה בעל אופי עדין, צנוע ורגשן עם ילדים בגילו חי בשלום, היה ידוע כמתווך בין ילדים יריבים ובמקום שהיריבים הקטנים לא ויתרו, ידע הוא לוותר. ככל שגדל יאיר גדלה. אהבתו לבית ובמיוחד לאמו. אהבת אמת נרקמה ביניהם. בשעות הפנאי הרבה לאסוף בולים והתמסר למשחק השח-מט. יאיר לא שש לבילוי ובידור מחוץ לבית.
למושבה כפר סבא היה חלק חשוב בעיצוב דמותו. במושבה בשנות השלושים הייתה מלחמה על עבודה עברית ומאורגנת. יאיר, אמנם, היה אז ילד קטן אך הבית היה בית ועד לפועלים שחי את המאורעות ורישומם נספג בילד. בהיותו בן 18 נרשם כחבר מן המניין בהסתדרות הכללית ובכך הביע את רצונו להמשיך בדרך ההורים.
כשפרצו מאורעות 1936 עמדה כפר סבא בקו האש ויותר מכל השכנה - רמת הכובש. יאיר ספג אז משמעותה של לחימה על הנפש והגנה על הרכוש. ואכן, קבוצת רמת הכובש הייתה אז דוגמא למאבק גבורה . לעמידתה הייתה השפעה על כל הנוער במושבה וכמובן, על יאיר. ברבות הימים, הגיע אליה יאיר כאיש פלמ"ח ובין אוהליה רקם את עתידו. את לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר מכס פיין במגמת חשמל ומסגרות מיכנית, וחלק מזמנו הקדיש ל"הגנה".
לאחר שסיים את בית הספר, הצטרף לפלמ"ח. הוא התגייס בשנת 1943 לפלוגה ד' והיה חלק ממחלקת רמת הכובש המיתולוגית. יאיר הסתגל לחוקי ונוהגי הפלמ"ח. השתתף בקורסים מיוחדים ללימוד תורת הלחימה, קורסים שאיפשרו לו להתייצב בין הראשונים לכל תפקיד ופעולה. הוא לקח חלק פעיל בתנועת המרי, כגון העברת עולים מהצפון, חלוקת נשק ותחמושת במשקי הגליל העליון, פעולות מיוחדות, פיצוץ מסילות הברזל ועוד.
בשנים 1946-7 שוחרר מהפלמ"ח ועבר לרזרבת מילואים שחייליה עמדו נכונים לכל קריאה. בשיתוף עם חבר למקצוע, התחיל לעבוד במסגרות וחשמלאות רכב, לשביעות רצונם המלאה של הלקוחות שהעריכו מאוד את עבודתו. לאחר שעות העבודה, התמסר להדרכת אנשי "ההגנה" במקום והקנה להם ידע רב וביטחון במילוי תפקידם.
לאחר החלטת האו"ם ב-29.11.47, נקרא להתייצב לתפקיד. יאיר השתתף בפעולות נועזות: בקרב בבית הקרן הקיימת", אבטחת הדרך לירושלים, ליווי שיירות. הוא לחם במרץ ותמיד בקו הראשון. עלה בשיירה הגדולה לפני חג הפסח לירושלים ונשאר תקוע בה עד להפוגה הראשונה. לאחר ההפוגה חזר לצריפין והדריך בקורס מפקדי כתות מאות חניכים מן הפלמ"ח, אנשי גח"ל ומח"ל. יאיר אשר הצטיין במיוחד בהדרכת תורת הסיירות ובהוראת טופוגרפיה, נקרא לירושלים והשתתף בקרב על בית נטיף. לאחר ההפוגה השנייה, נשלח לקורס הראשון לקציני חיל רגלים ב"מחנה אליהו" בנתניה. התמסרותו המלאה ללימודים העלתה אותו לדרגת מדריך טירונים. בטרם סיים את הקורס נקרא לפעולות צבאיות דחופות בסביבת פרוזדור ירושלים, חברון ועוד. הפלוגה, חזרה לשפלה והתמקמה במחנה ישראל. אנשי הפלוגה ידעו כי עליהם להצטרף לחטיבה 8 המשוריינת. לקראת "מבצע חורב" שמטרתו הייתה לגרש את הפולש המצרי מהנגב.
בחופשה הקצרה שניתנה בטרם קרב, לקח יאיר את בגדי החורף שלו שהיו בבית, כולל מגפיים, באמרו כי עליו לצאת לעזרת המשקים בעמק הירדן. על מנת להסיר דאגה מבני המשפחה. בעזבו את מחנה ישראל אמר לחבריו: "...כל סלע בהרי ירושלים היה לי למחסה. מסופקני אם חולות המדבר יגנו עלי...". כסייר היה אחד מאלה שסימנו את הדרך לפעולה נועזת זאת.
במכתביו השתקפה הרוח שפעמה בלבות בחורי הפלמ"ח בימים ההם. במכתב ששלח לחבר בחו"ל כתב בין היתר:"...אני מאמין כי מבלי לקחת חלק באירועים עצמם - ללא הקדשת זמן או מאמץ, סבל ונכונות להקריב את החיים - קשה להבין היטב את המצב שבו אנו שרויים. כיצד, אם לא על ידי השתתפות מלאה, יכול מישהו להבין את מטרתם של הנערים והנערות הלוחמים שחרפו את נפשם על הגנת מולדתם על מנת לכונן את מדינת ישראל. אתה בודאי יודע, כי הארגון שאליו אני משתיך - הפלמ"ח - היה הראשון שהתייצב למערכה ובזכותו הרוויחו זמן שהיה יקר מפז ואיפשר לעמנו להכין את עצמו, ולכונן מערך הגנה, וכך להגיע לשלב שבו אנו נמצאים כיום.
שמו של הפלמ"ח יזכר לעד בזכות ארבע מערכות: טיהור הגליל, משמר העמק, הקיבוץ שבו הבסנו לראשונה צבא אויב מאורגן, ההגנה על ירושלים הנצורה ועל הדרך המובילה אליה היכן שרעב וצמא היו מנת חלקנו מדי יום, והגנת הנגב, היכן שקומץ מתנדבים חסרי נשק אך נחושים בהחלטתם לחמו בגבורה. אני לקחתי חלק במערכה על ירושלים...".
ביום כ"ד בכסלו תש"ט, 26.12.1948, לחם במבצע "חורב" בתפקיד סגן מפקד הפלוגה א' בגדוד החמישי ונפל בעוג'ה אל-חפיר (ניצנה) כאשר פגז של תותח פגע בחולית הפיקוד של הפלוגה, הרג את יאיר ופצע חמישה נוספים. יאיר הובא לקבורה ארעית בחולות חלוצה. בעזרת חבריו לנשק, הועברה גופתו לבית הקברות הצבאי בכפר סבא. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן בפקודת המטכ"ל. השאיר אחריו הורים, אחות ואח.
המשפחה הנציחה את שמו של יאיר בניצנה והקימה ספרייה על שמו במקום.
אלבום תמונות
בית הילדים בגבעת השלושה - יאיר בן חצי שנה
בגבעת השלושה - יאיר בן שנה
באיילת השחר - יאיר בן 4
בגן הילדים באיילת השחר
יאיר והוריו - באיילת השחר
בן 12 - חניך תנועת הצופים
בהכשרת הפלמ"ח
חולדה 1948
בחוג המשפחה - 1948
ליד לוח השחמט - 1948
עם האחות דליה
עם חבריו בתנועת הצופים בכפר סבא
תעודות וחפצים
הודעת פטירה
תעודת הנצחה
מן העיתונות
מפרי עטו
מפרי עטו
מכתב אחרון לחיים
כפר סבא, ישראל
חיים היקר,
להודות על האמת, הרי לא שכחתי אותך. במקרה מצאתי היום את כתובתך והחלטתי דכמה מלים לא יזיקו.
אין זה המקום וגם לא הזמן, כדי לספר לך בפרוטרוט את מעללי ומעשי במאבקו של עמנו לחופש. כל מה שקורה כיום לא ישכח לעולם, למרות שזה כבר הפך לחלק מהעבר. משהו ספוג גבורה ותקוה שסייע להתגבר על כל הדאגות והחששות ובסופו של דבר הביא אותנו עד הלום.
אין לי כל ספק שההענינות של בני עמנו היושבים בחוץ לארץ, במיוחד בארצות הברית, מתמקדת כיום במאבקו של עמנו הקטן לחופש ולעצמאות. אני בטוח, כי לעתים קרובות קבלת ידיעות על המתרחש אצלנו עוד לפני שאנו ידענו על כך. מכל מקום, אני מאמין כי מבלי לקחת חלק בארועים עצמם - ללא הקדשת זמן או מאמץ, סבל ונכונות להקריב את החיים - קשה להבין את המצב שבו אנו שרויים. כיצד, אם לא ע"י השתתפות מלאה, יכול מישהו להבין את מטרתם של הנערים והנערות הלוחמים שחרפו את נפשם על הגנת מולדתם על מנת לכונן את משינת ישראל.
אתה בודאי יודע, כי הארגון שאליו אני משתייך - הפלמ"ח - היה האשון שהתייצב למערכה ובזכותו הרוויחו שמן שהיה יקר מפז ואיפשר לעמנו להכין את עצמו, ולכונן מערך הגנה, וכך להגיע לשלב שבו אנו נמצאים כיום.
שמו של הפלמ"ח יזכר לעד בזכות ארבי מערכות: טיהור הגליל; משמר העמק, הקיבוץ שבו הבסנו לראשונה צבא אויב מאורגן; ההגנה על ירושלים הנצורה ועל הדרך המובילה אליה, היכן שרעב וצמא היו מנת חלקנו מדי יום; והגנת הנגב, היכן שקומץ מתנדבים חסרי נשק אך נחושים בהחלטתם לחמו בגבורה. אני לקחתי חלק במערכה כל ירושלים.
עתה, לאחר שלוש הפוגות, לאחר התקפות רבות והתקפות נגד, לאחר נצחונות מזהירים - קשה לי לתפוש ולהבין כיצד הנוער שלנ ביצע את המשימה הגדולה הזו מבלי להתלונן על כך. חברים לנשק נפלו, אך הנותרים נטלו את תפקידיהם מבלי לנטוש את אלה שהוטלו עליהם. הם הדקו את החגורה בעת רעב ובלעו את רוקם בשעת צמא ונצמדו בכל כוחם לאותם סלעים ושיחים, כך ששום כוח לא יכול להזיזם מן המקום שבו החליטו להחזיק עד יום מותם.
יתכן שאני נשמע רגשני, אך אתה בודאי מבין אותי. עד כמה שהדבר לא יאמן, זה מה שקרה למעשה. חויתי כל זאת בעצמי.
אשר לי - הרי דומני שעלי להקיש על העץ כאשר אני מדבר על כך - במשך כל המערכה נשארתי על רגלי בקו הראשון של החזית. עד כה טרם חשתי בעופרת היוקדת המבקעת את העור ומרסקת העצמות, הבשר והשרירים.
אל תחשוב שהדבר היה כה קל. בסך הכל אני בן אנוש והיו זמנים שבהם העייפות והדכדוך העלו את השאלה: אולי מוטב להפצע ולזכות בכמה ימי מנוחה, מאשר להלחם יום אחר יום, לילה אחר לילה; כל זאת תוך פחד, רעב וצמא, הליכה ומעידה על סלעים, שמיעת אנחותיהם של הפצועים והגוססים, כשהמוות אורב לך בכל רגע. אבל מחשבות אלה לא גברו עלינו ובכך הוכחנו שאנו חזקים יותר מהם, וזה מה שקובע. הפצועים שלנו החלימו וחזרו לקרב בכוח ובהתלהבות גדולים יותר. חבריהם לנשק לא נסוגו. אלה שהקריבו את חייהם הותירו בנו את אומץ ליבם. הם ציוו על הנותרים בחיים לנקום ולנסות לעשות את הבלתי אפשרי - הדבר אכן הושג.
האם יבוא סוף סוף היום שבו עמנו יוכר בין האומות? האם יותר לנו אז להמיר את הרובה הפטיש, הטנק בטרקטור ולחיות חיי חירות ושלוה?
גם במושבתנו היו החיים כאלה. הערבים, תושבי ביר עדס, הגיעו לשדותינו. כפר סבא הופגזה ובניה ובנותיה נפלו בעת הדיפת התוקפים.
מסור נא ברכותי לבני המשפחה וכל טוב לך.
שלך יאיר
מתוך ספר שהוצא לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
חיים היקר,
להודות על האמת, הרי לא שכחתי אותך. במקרה מצאתי היום את כתובתך והחלטתי דכמה מלים לא יזיקו.
אין זה המקום וגם לא הזמן, כדי לספר לך בפרוטרוט את מעללי ומעשי במאבקו של עמנו לחופש. כל מה שקורה כיום לא ישכח לעולם, למרות שזה כבר הפך לחלק מהעבר. משהו ספוג גבורה ותקוה שסייע להתגבר על כל הדאגות והחששות ובסופו של דבר הביא אותנו עד הלום.
אין לי כל ספק שההענינות של בני עמנו היושבים בחוץ לארץ, במיוחד בארצות הברית, מתמקדת כיום במאבקו של עמנו הקטן לחופש ולעצמאות. אני בטוח, כי לעתים קרובות קבלת ידיעות על המתרחש אצלנו עוד לפני שאנו ידענו על כך. מכל מקום, אני מאמין כי מבלי לקחת חלק בארועים עצמם - ללא הקדשת זמן או מאמץ, סבל ונכונות להקריב את החיים - קשה להבין את המצב שבו אנו שרויים. כיצד, אם לא ע"י השתתפות מלאה, יכול מישהו להבין את מטרתם של הנערים והנערות הלוחמים שחרפו את נפשם על הגנת מולדתם על מנת לכונן את משינת ישראל.
אתה בודאי יודע, כי הארגון שאליו אני משתייך - הפלמ"ח - היה האשון שהתייצב למערכה ובזכותו הרוויחו שמן שהיה יקר מפז ואיפשר לעמנו להכין את עצמו, ולכונן מערך הגנה, וכך להגיע לשלב שבו אנו נמצאים כיום.
שמו של הפלמ"ח יזכר לעד בזכות ארבי מערכות: טיהור הגליל; משמר העמק, הקיבוץ שבו הבסנו לראשונה צבא אויב מאורגן; ההגנה על ירושלים הנצורה ועל הדרך המובילה אליה, היכן שרעב וצמא היו מנת חלקנו מדי יום; והגנת הנגב, היכן שקומץ מתנדבים חסרי נשק אך נחושים בהחלטתם לחמו בגבורה. אני לקחתי חלק במערכה כל ירושלים.
עתה, לאחר שלוש הפוגות, לאחר התקפות רבות והתקפות נגד, לאחר נצחונות מזהירים - קשה לי לתפוש ולהבין כיצד הנוער שלנ ביצע את המשימה הגדולה הזו מבלי להתלונן על כך. חברים לנשק נפלו, אך הנותרים נטלו את תפקידיהם מבלי לנטוש את אלה שהוטלו עליהם. הם הדקו את החגורה בעת רעב ובלעו את רוקם בשעת צמא ונצמדו בכל כוחם לאותם סלעים ושיחים, כך ששום כוח לא יכול להזיזם מן המקום שבו החליטו להחזיק עד יום מותם.
יתכן שאני נשמע רגשני, אך אתה בודאי מבין אותי. עד כמה שהדבר לא יאמן, זה מה שקרה למעשה. חויתי כל זאת בעצמי.
אשר לי - הרי דומני שעלי להקיש על העץ כאשר אני מדבר על כך - במשך כל המערכה נשארתי על רגלי בקו הראשון של החזית. עד כה טרם חשתי בעופרת היוקדת המבקעת את העור ומרסקת העצמות, הבשר והשרירים.
אל תחשוב שהדבר היה כה קל. בסך הכל אני בן אנוש והיו זמנים שבהם העייפות והדכדוך העלו את השאלה: אולי מוטב להפצע ולזכות בכמה ימי מנוחה, מאשר להלחם יום אחר יום, לילה אחר לילה; כל זאת תוך פחד, רעב וצמא, הליכה ומעידה על סלעים, שמיעת אנחותיהם של הפצועים והגוססים, כשהמוות אורב לך בכל רגע. אבל מחשבות אלה לא גברו עלינו ובכך הוכחנו שאנו חזקים יותר מהם, וזה מה שקובע. הפצועים שלנו החלימו וחזרו לקרב בכוח ובהתלהבות גדולים יותר. חבריהם לנשק לא נסוגו. אלה שהקריבו את חייהם הותירו בנו את אומץ ליבם. הם ציוו על הנותרים בחיים לנקום ולנסות לעשות את הבלתי אפשרי - הדבר אכן הושג.
האם יבוא סוף סוף היום שבו עמנו יוכר בין האומות? האם יותר לנו אז להמיר את הרובה הפטיש, הטנק בטרקטור ולחיות חיי חירות ושלוה?
גם במושבתנו היו החיים כאלה. הערבים, תושבי ביר עדס, הגיעו לשדותינו. כפר סבא הופגזה ובניה ובנותיה נפלו בעת הדיפת התוקפים.
מסור נא ברכותי לבני המשפחה וכל טוב לך.
שלך יאיר
מתוך ספר שהוצא לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מפרי עטו
מכתב למשפחתו 5.5.1948
ירושלים, 5.5.1948
אמא ואבא, עוזי ודליה היקרים!
זה עתה קיבלתי את מכתבכם שחותם-הדואר עליו הוא מ-20.4 ונשלח לחולדה. אפשר להגיד עליו שאין הוא אקטואלי. אחריו קיבלתם עוד מכתבים ממני ויכול להיות שעניתם ולא קבלתים, אך למרות איחורו היה בשבילי כעין חג. הרגשתי הרגשה דומה לאותה הרגשה שאני בבית. יכול להיות שאינכם תופסים בדיוק את הערך בשבילי להיות לפחות רגע יחד אתכם. לכם השאלה היא בדבר בן-אדם אחד - בן ואח; מלבדו הרי אתם נמצאים כולכם יחד. לי הרי זה אחרת; אני לבדי וגעגועים מתעוררים לארבע נפשות! אם ואב, אח ואחות. ומחוץ לנפשות אני מתגעגע לאוירה ביתית, להפסקת המתיחות, לשלוה, לנוחיות, למנוחה, לבילוי משותף, לשיחות ולסיפורים - משחקים עם האחים, גם לאכילה ליד השולחן במרפסת - ארוחה שאמא בישלה ומגישה - ואפילו להדחת הכלים אחרי-כן. איני יכול להתאונן על המצב כאן כיום: יש לי מיטה ושמיכות; סדינים ופיז'מות - והכבוד להימצא בירושלים.
בינתים ביקרתי באוניברסיטה וב"הדסה" ונזכרתי בביקורי לפני שש שנים במקום. כמה רב ההבדל במטרת הביקור ובצורתו. איני יכול להפסיק להעריץ את העם ורצונו כשאני חוזר ורואה אותם הבנינים והאולמות, השכלול והסדר - הכל כדי לרפא בני-אדם וכדי לפתח ולאפשר השגת ידיעות של השכלה גבוהה. שמחתי לקרוא שבדרום-אפריקה יש דואג, אך לפי המיליון וחצי אני קובע שהם אינם מבינים מה המלחמה הזאת לנו - הם אינם מבינים שלנו זו היא הדרך האחת ואנו מוכרחים לנצח ואנו מקריבים משהו יותר חשוב מכספינו ומרכושנו - אנו מקריבים את עצמנו: הורים את בניהם ואח את אחותו ואחות את אחיה ונערה את אהובה ואשה את בעלה, וילדים, שאינם מבינים עוד דבר, את אביהם! כאן לא הכסף קובע - כמובן שערכו גדול לאין ערוך - אך הם חייבים לדעת, שכאן קובעת ההקרבה העצמית - הכל למען הנצחון. ישלחו את בניהם - ולשאננים, באשר הם שם, את רכושם. הם מוכרחים לדעת, שבלי ארץ-ישראל עצמאית נגזר גם גורלם בתור עם, שכאן עתידם ותקותם - ובלי ארץ ושמים מעליה ואויר לנשימה לא יחזיקו גם הם מעמד. עם זקוק לקרקע, לתרבות ולחופש!
אין אני בא להרצות לכם ציונות. אין האפרוח מלמד את התרנגולת. אך כעת הפך האפרוח לתרנגול; נעשיתי ציוני בהכרח רק עכשיו וכל מטרתי היא לראות את ציון בנויה על תלה; ואם לא אני - אלה הבאים אחרי!
ונוסף לכל הענינים אזכיר לכם שאני בריא ושלם ורוצה ומשתוקק לבוא הביתה, לא לחג ולא לשבת במיוחד, אלא כך, פתאום, ביום-חול בהיר, להפתיע את אמא במטבח ולשאול אם תסתדר עם הצהרים בשבילי ולהתחבא כשהקטנים באים ולרכוב על האופנים לבית-הפועלים ולראות איך אבא עונה כהרגלו על הדפיקה על הדלת ופניו הרשמיים נהפכים לאינטימיים וקרובים.
מסרו שלום לכל לכל.
באהבה וגעגועים,
מתוך גווילי אש
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
אמא ואבא, עוזי ודליה היקרים!
זה עתה קיבלתי את מכתבכם שחותם-הדואר עליו הוא מ-20.4 ונשלח לחולדה. אפשר להגיד עליו שאין הוא אקטואלי. אחריו קיבלתם עוד מכתבים ממני ויכול להיות שעניתם ולא קבלתים, אך למרות איחורו היה בשבילי כעין חג. הרגשתי הרגשה דומה לאותה הרגשה שאני בבית. יכול להיות שאינכם תופסים בדיוק את הערך בשבילי להיות לפחות רגע יחד אתכם. לכם השאלה היא בדבר בן-אדם אחד - בן ואח; מלבדו הרי אתם נמצאים כולכם יחד. לי הרי זה אחרת; אני לבדי וגעגועים מתעוררים לארבע נפשות! אם ואב, אח ואחות. ומחוץ לנפשות אני מתגעגע לאוירה ביתית, להפסקת המתיחות, לשלוה, לנוחיות, למנוחה, לבילוי משותף, לשיחות ולסיפורים - משחקים עם האחים, גם לאכילה ליד השולחן במרפסת - ארוחה שאמא בישלה ומגישה - ואפילו להדחת הכלים אחרי-כן. איני יכול להתאונן על המצב כאן כיום: יש לי מיטה ושמיכות; סדינים ופיז'מות - והכבוד להימצא בירושלים.
בינתים ביקרתי באוניברסיטה וב"הדסה" ונזכרתי בביקורי לפני שש שנים במקום. כמה רב ההבדל במטרת הביקור ובצורתו. איני יכול להפסיק להעריץ את העם ורצונו כשאני חוזר ורואה אותם הבנינים והאולמות, השכלול והסדר - הכל כדי לרפא בני-אדם וכדי לפתח ולאפשר השגת ידיעות של השכלה גבוהה. שמחתי לקרוא שבדרום-אפריקה יש דואג, אך לפי המיליון וחצי אני קובע שהם אינם מבינים מה המלחמה הזאת לנו - הם אינם מבינים שלנו זו היא הדרך האחת ואנו מוכרחים לנצח ואנו מקריבים משהו יותר חשוב מכספינו ומרכושנו - אנו מקריבים את עצמנו: הורים את בניהם ואח את אחותו ואחות את אחיה ונערה את אהובה ואשה את בעלה, וילדים, שאינם מבינים עוד דבר, את אביהם! כאן לא הכסף קובע - כמובן שערכו גדול לאין ערוך - אך הם חייבים לדעת, שכאן קובעת ההקרבה העצמית - הכל למען הנצחון. ישלחו את בניהם - ולשאננים, באשר הם שם, את רכושם. הם מוכרחים לדעת, שבלי ארץ-ישראל עצמאית נגזר גם גורלם בתור עם, שכאן עתידם ותקותם - ובלי ארץ ושמים מעליה ואויר לנשימה לא יחזיקו גם הם מעמד. עם זקוק לקרקע, לתרבות ולחופש!
אין אני בא להרצות לכם ציונות. אין האפרוח מלמד את התרנגולת. אך כעת הפך האפרוח לתרנגול; נעשיתי ציוני בהכרח רק עכשיו וכל מטרתי היא לראות את ציון בנויה על תלה; ואם לא אני - אלה הבאים אחרי!
ונוסף לכל הענינים אזכיר לכם שאני בריא ושלם ורוצה ומשתוקק לבוא הביתה, לא לחג ולא לשבת במיוחד, אלא כך, פתאום, ביום-חול בהיר, להפתיע את אמא במטבח ולשאול אם תסתדר עם הצהרים בשבילי ולהתחבא כשהקטנים באים ולרכוב על האופנים לבית-הפועלים ולראות איך אבא עונה כהרגלו על הדפיקה על הדלת ופניו הרשמיים נהפכים לאינטימיים וקרובים.
מסרו שלום לכל לכל.
באהבה וגעגועים,
מתוך גווילי אש
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מפרי עטו
מכתב למשפחתו 30.5.1948
קרית ענבים, 30.5.1948
הורי ואחי האהובים!
החלטתי לכתוב לכם היום מכתב ברוח חדשה, רוח אמיתית ואכזרית, בלי סילוח ובלי הגזמה. איני סומך עוד על היום שבו נתראה ואיני רוצה להאפיל על חיי ולהסתיר מכם את קורותי בתור לוחם עברי במולדתו.
אתחיל בזה שאתודה ואומר בפה מלא: אני שונא את המלחמה, מטרתי למהר ולהיפתר מהמועקה ומהעול המוטל עלי ובכל האפשרויות, והאפשרות היחידה היא נכונות ורצון ודבקות במטרה כדי להחיש את הנצחון.
מכיר אני אתכם ויודע שאינכם משלים את עצמכם ומוכנים לכל ידיעה ולו גם הרעה ביותר, אלא שאיני בטוח עדיין אם אתם יודעים שידיעה רעה על-אודותי יכולה להיות היום או מחר או בכל שעה נוספת.
אנו נקראים "מגיני ירושלים". עיר זו המוקפת גבעות עויינות היא שתכריע במערכה. עיר זו היא דגלנו, סמלנו, צפור-נפשו של כל יהודי, ובנפילתה אבדה כל משאת-נפשנו - והאויב יודע זאת. הוא מודרך על-ידי מדינאים ותיקים ומנוסים, על-ידי אסטרטגים ומצביאים בעלי עבר עשיר. הוא מצויד ומזוין בכספי שונאינו ומוסת ברוח האנטישמיות הנצחית שמטרתה למחות אחת ולתמיד את עמנו, את רוחו ואת תקותו.
מסיבה זו כבדה עלינו המלחמה והיא נטושה על כל גבעה ועל כל בית ואוכלת את מיטב הבנים ומאמללת ומדכאת ומחדירה ללבבות גם יאוש.
ירושלים כרגע היא עיר נצורה, מורעבת וצמאה, מורעשת ומופצצת - אך היא מחזיקה מעמד. כל העיר - מחנה צבאי, החל בנערים בוני-המחסומים וכלה בטובי הבחורים העומדים בעמדות ומגינים בגופם על כל שעל, ואנו - הזרים מערי השפלה ומושבותיה - הננו הכוחות המובחרים והנאמנים. תפקידנו הוא בעיקר להחזיק ביזמה. אין ההגנה מצטיינת ביזמה שלא כהתקפה. תפקידנו להתקיף ולכבוש, להכות בנקודות-התורפה ובדרכי-התחבורה, בבסיסי הצבא והכלכלה; לכבוש שטח שנפל, למשוך אלינו כוחות כדי להחליש לחץ במקום אחר.
העבודה מרובה: שיך-ג'ראח והמבואות הצפוניים, רמת-רחל והמבואות הדרומיים; להרוס את כביש יריחו ולשמור את כביש תל-אביב.
לילה-לילה אנו עובדים; בגופותינו אנו מתנפצים לקני מכונות-יריה, בראשינו נגד משוריינים ובידינו הפועלות מהכרה - נגד תותחים. עייפות? זה מכבר שכחנו מה פירושה. היינו עייפים - אך היום כבר שכחנו על אותו זמן. היום אנו מכונה עצמאית. לחיצה על כפתור - והיא נעה כרצונך.
האומץ והגבורה אינם ציונים בשבילנו. אלה הם דברים שכיחים ורגילים. בלעדיהם אין להתגבר על הפחד, בלעדיהם אין צבאותינו יוצאים לקרב בשירה בפיהם, צחוק בוז על שפתיהם, מחביאים את הפחד עמוק בלב וסוגרים עליו לבל יתפרץ. אך הפחד ישנו. כולנו רוצים לחיות. כולנו רוצים לדעת איך ננצח ומה צורה תהיה למדינה ומהו טעמם של חיים חופשיים במדינה עצמאית.
עדיין אני חי - בריא יותר מדי, בלי שן כואבת ופצע ברגל, בלי רסיס בגו והצטננות קלה. עדיין לא טעמתי טעמו של קלע אויב לוהט המתברג במהירות אגדית בין השרירים והמפצח עצמות ומשתיק את החושים. אני בריא, אני שולט על אברי. הם מצייתים באופן מצוין, אין הם מכזיבים, ואני סומך עליהם, ולי עדיין לא ברור מדוע אני שלם. אחזור ואמנה אותן ההזדמנויות שהיו לי בהן אפשרויות להיפגע, ואתמהה על עצמי. שיחק לי מזלי ועדיין לא ברור בגלל מי. האם בגלל רצוני העז לחיות? האם בגלל תפילת אמא לשלום בנה או בגלל יושר הליכותיו וחוסר משוא-הפנים של אבא? האם בגלל האחים שלגביהם האח הוא סמל, וסמל אינו נופל, ואולי בגלל כל אותן הסיבות ובגלל הסיבה העיקרית: האמונה בכוח העליון, האמונה העיורת בגורל. אותה אמונה האומרת שאת גזר-דיני, לשבט או לחסד, אין בידי-אנוש לשנות!
אתם תתמהו, אך אני מאמין. ובכן, בנכם ואחיכם יאיר, עדיין חי ולמרות אלפי כדורים שורקים מעל ראשו ופגזי-מרגמות מתנפצים בד' אמותיו ותותחים ממטירים ברד על קורת ראשו עדיין הוא חושב ואוהב ומתגעגע וכרגע הוא מעלה את מחשבותיו והגיגיו על הנייר למען חלק אותם עם היקרים לו שם בבית שבשפלה, הטובלת בירק-פרדסים והדר-ההדרים. ומחשבה אחת שמולידה רצון עז מנקרת במוח: אני מוכרח להתראות אתכם לומר שלום ולשוב למערכה!
ובשעות-הפנאי המעטות עדיין לא הפסקתי להתעניין בספרות ובמוסיקה ולהתווכח ולשוחח ולחדד את השכל בשחמט, ליהנות מליקר טעים וחתיכת שוקולדה ולהתגעגע לסיגריה ריחנית שאינה בנמצא.
היזהרו מהפצצות שלפחות לא איאלץ אני לדאוג לכם.
באהבה רבה ובגעגועים,
מתוך גווילי אש
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
הורי ואחי האהובים!
החלטתי לכתוב לכם היום מכתב ברוח חדשה, רוח אמיתית ואכזרית, בלי סילוח ובלי הגזמה. איני סומך עוד על היום שבו נתראה ואיני רוצה להאפיל על חיי ולהסתיר מכם את קורותי בתור לוחם עברי במולדתו.
אתחיל בזה שאתודה ואומר בפה מלא: אני שונא את המלחמה, מטרתי למהר ולהיפתר מהמועקה ומהעול המוטל עלי ובכל האפשרויות, והאפשרות היחידה היא נכונות ורצון ודבקות במטרה כדי להחיש את הנצחון.
מכיר אני אתכם ויודע שאינכם משלים את עצמכם ומוכנים לכל ידיעה ולו גם הרעה ביותר, אלא שאיני בטוח עדיין אם אתם יודעים שידיעה רעה על-אודותי יכולה להיות היום או מחר או בכל שעה נוספת.
אנו נקראים "מגיני ירושלים". עיר זו המוקפת גבעות עויינות היא שתכריע במערכה. עיר זו היא דגלנו, סמלנו, צפור-נפשו של כל יהודי, ובנפילתה אבדה כל משאת-נפשנו - והאויב יודע זאת. הוא מודרך על-ידי מדינאים ותיקים ומנוסים, על-ידי אסטרטגים ומצביאים בעלי עבר עשיר. הוא מצויד ומזוין בכספי שונאינו ומוסת ברוח האנטישמיות הנצחית שמטרתה למחות אחת ולתמיד את עמנו, את רוחו ואת תקותו.
מסיבה זו כבדה עלינו המלחמה והיא נטושה על כל גבעה ועל כל בית ואוכלת את מיטב הבנים ומאמללת ומדכאת ומחדירה ללבבות גם יאוש.
ירושלים כרגע היא עיר נצורה, מורעבת וצמאה, מורעשת ומופצצת - אך היא מחזיקה מעמד. כל העיר - מחנה צבאי, החל בנערים בוני-המחסומים וכלה בטובי הבחורים העומדים בעמדות ומגינים בגופם על כל שעל, ואנו - הזרים מערי השפלה ומושבותיה - הננו הכוחות המובחרים והנאמנים. תפקידנו הוא בעיקר להחזיק ביזמה. אין ההגנה מצטיינת ביזמה שלא כהתקפה. תפקידנו להתקיף ולכבוש, להכות בנקודות-התורפה ובדרכי-התחבורה, בבסיסי הצבא והכלכלה; לכבוש שטח שנפל, למשוך אלינו כוחות כדי להחליש לחץ במקום אחר.
העבודה מרובה: שיך-ג'ראח והמבואות הצפוניים, רמת-רחל והמבואות הדרומיים; להרוס את כביש יריחו ולשמור את כביש תל-אביב.
לילה-לילה אנו עובדים; בגופותינו אנו מתנפצים לקני מכונות-יריה, בראשינו נגד משוריינים ובידינו הפועלות מהכרה - נגד תותחים. עייפות? זה מכבר שכחנו מה פירושה. היינו עייפים - אך היום כבר שכחנו על אותו זמן. היום אנו מכונה עצמאית. לחיצה על כפתור - והיא נעה כרצונך.
האומץ והגבורה אינם ציונים בשבילנו. אלה הם דברים שכיחים ורגילים. בלעדיהם אין להתגבר על הפחד, בלעדיהם אין צבאותינו יוצאים לקרב בשירה בפיהם, צחוק בוז על שפתיהם, מחביאים את הפחד עמוק בלב וסוגרים עליו לבל יתפרץ. אך הפחד ישנו. כולנו רוצים לחיות. כולנו רוצים לדעת איך ננצח ומה צורה תהיה למדינה ומהו טעמם של חיים חופשיים במדינה עצמאית.
עדיין אני חי - בריא יותר מדי, בלי שן כואבת ופצע ברגל, בלי רסיס בגו והצטננות קלה. עדיין לא טעמתי טעמו של קלע אויב לוהט המתברג במהירות אגדית בין השרירים והמפצח עצמות ומשתיק את החושים. אני בריא, אני שולט על אברי. הם מצייתים באופן מצוין, אין הם מכזיבים, ואני סומך עליהם, ולי עדיין לא ברור מדוע אני שלם. אחזור ואמנה אותן ההזדמנויות שהיו לי בהן אפשרויות להיפגע, ואתמהה על עצמי. שיחק לי מזלי ועדיין לא ברור בגלל מי. האם בגלל רצוני העז לחיות? האם בגלל תפילת אמא לשלום בנה או בגלל יושר הליכותיו וחוסר משוא-הפנים של אבא? האם בגלל האחים שלגביהם האח הוא סמל, וסמל אינו נופל, ואולי בגלל כל אותן הסיבות ובגלל הסיבה העיקרית: האמונה בכוח העליון, האמונה העיורת בגורל. אותה אמונה האומרת שאת גזר-דיני, לשבט או לחסד, אין בידי-אנוש לשנות!
אתם תתמהו, אך אני מאמין. ובכן, בנכם ואחיכם יאיר, עדיין חי ולמרות אלפי כדורים שורקים מעל ראשו ופגזי-מרגמות מתנפצים בד' אמותיו ותותחים ממטירים ברד על קורת ראשו עדיין הוא חושב ואוהב ומתגעגע וכרגע הוא מעלה את מחשבותיו והגיגיו על הנייר למען חלק אותם עם היקרים לו שם בבית שבשפלה, הטובלת בירק-פרדסים והדר-ההדרים. ומחשבה אחת שמולידה רצון עז מנקרת במוח: אני מוכרח להתראות אתכם לומר שלום ולשוב למערכה!
ובשעות-הפנאי המעטות עדיין לא הפסקתי להתעניין בספרות ובמוסיקה ולהתווכח ולשוחח ולחדד את השכל בשחמט, ליהנות מליקר טעים וחתיכת שוקולדה ולהתגעגע לסיגריה ריחנית שאינה בנמצא.
היזהרו מהפצצות שלפחות לא איאלץ אני לדאוג לכם.
באהבה רבה ובגעגועים,
מתוך גווילי אש
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
רשימות לזכרו
רשימות לזכרו
אחי יאיר
...הנה הוא צועד ברחוב, גבוה, חסון, התיק מונח ברישול מה על כתפו, יאיר מגיע הביתה לחופשה.
חופשותיו היו קצרות ונדירות, היה בא עייף, מלא רשמים וחויות, ולמרות שהיה שתקן מטבעו, השתדל לשתף את בני המשפחה בחייו שמחוץ לבית.
הזכרונות מעורפלים, הבדל הגילים בינינו היה תשע שנים, לפיכך זוכרת אני את יאיר כגדול. עם אח גדול צריך לדעת להתנהג. אסור להרגיזו כי אז לא ישחק אתך שחמט, "אניות" וכדו'. צריך להביא לו כל דבר שהוא מבקש כמו סיגריות, מאפרה, כלי כתיבה ואז הוא ילמד אותך כל מיני פטנטים בקשירת חבלים, פתרון תשבצים, וגם יעזור בהכנת השעורים. אח גדול זו חויה שיש בה מחויבות. את נענית לבקשותיו ואז נפתח בפניך עולם ומלואו, כל מיני משחקים וחידות של הגדולים. ואכן, יאיר באמת התנהג כאח בוגר. הוא הרשה לעצמו להגן עלי בפני ההורים כשחשב שאני היא הצודקת, או "להחטיף" לי כאשר היה מגיע. הוא דאג להסביר בעיות בלימודים, אם לא בע"פ אז בכתב מהצבא. יותר מכל אהבתי כאשר נשא אותי על כתפיו הרחבות והמוצקות...
יאיר למד ב"מכס פיין". אני זוכרת אותו יושב בחדר האוכל בביתנו, לוח השרטוט מונח לפניו, עפרונות ודפים, וברצינות שהיתה מאד אופיינית לו שרטט ועבד. ברקע התנגנה לה מוסיקה קלסית קלה, שמאד אהב. חלילה לי היה לפנות אליו בשאלה כשהיה עסוק; את נחת ידו הרגשתי לעתים מזומנות וזה היה בהחלט לא נעים.
זוכרת אני אותו רציני, מאופק, וכשהיתה עולה בת צחוק על שפתיו זה היה יום גדול.
חבריו היו באים לביתנו להכנת שעורים בצוותא ובעיקר לשחק שחמט. שעות רבות בילו יאיר וחבריו במשחק המלכים ואם לא די בכך, הרי שהיה משחזר לעצמו משחקים של טובי השחקנים בעולם ומנסה בדרך זו לשפר את משחקיו. בהשפעתו הרבה עלי, למדתי מעט מיסודות השחמט, פתרנו חידות ביחד - בשבילו היה זה אתגר ובשבילי הנאה.
בתקופת רגיעה עסקו יאיר וחברו זאב בחשמלאות רכב. יאיר, שהיה רציני באופני ושתקן מטבעו, אהב מאד את מקצוע החשמלאות וראה בו את יעודו. בחדר המלאכה הקטן ששכן ברמתיים של אז, עסקו השניים בתקונים שונים. אהבתי לבקר בבית המלאכה. יאיר לבוש בגדי עבודה כחולים וידיו שחורות מגריז ופיח, תיקן את כל הדרוש תיקון. את הידע והזהירות בכל הקשור לחשמל קבלתי מיאיר. ידיעותיו היו עמוקות ומידת הזהירות שנהג היתה מפליאה...
לכל משימה, לכל תפקיד, לכל ענין התייחס ברצינות רבה. כך בחיי האזרח וכך בחיי הצבא.
כשהיה עייף, נהג לשכב במיטתו ולהאזין למוסיקה קלסית. הוא לא ידע לשיר, אך היה שורק יצירות שלמות וכך נשארו בזכרוני מעט מאותן מנגינות שהיו אהובות עליו.
נולד לנו אח קטן. היה זה בשבת אחה"צ, אמא ואבא אמורים להגיע במונית עם התינוק החדש. יאיר הגדול עם זר פרחים ביד ואני הקטנה, צועדים זה ליד זו לקבל את פני הבאים. יאיר, אינו יודע חכמות, מתקדם בכיוון הדרך המובילה ליציאה מכפר סבא ואני מזדנבת אחריו. למזלי, הגיעה המונית תוך זמן קצר ויחד חזרנו הביתה.
יאיר היה עקשן וכשלקח על עצמו משימה או תפקיד חייב היה לסיים זאת ובצורה הטובה ביותר.
היתה ליאיר מצלמה מסוג "בוקס" וזו הנציחה מאות מצבים, נופים, פעילויות ודמויות בהכשרה בחולדה, בבית השיטה, בהגנה ובפלמ"ח. התמונות היו ממויינות, על גביהן נרשם התאריך ושם המקום וכך יכולנו לעקוב אחר מעשיו של יאיר, גם אם לא סיפר עליהם. כל ההיסטוריה כתמונות נסגרה בתוך קופסת קרטון וזו נטמנה באדמה מחשש שהבריטים יגלו אותן.
אינני זוכרת אם יאיר ראה בבריטים אויב, או אם הוא שנא אותם, אך את המדינה הוא אהב בכל נפשו ומאודו. כאשר סיפר לנו על תרגיל או פעולה לא דיבר אף פעם על ההיבט הצבאי, אלא, על הנוף, הצמחיה, האבנים, השבילים המתפתלים... כל השומע אותו חש בגלי החום והאהבה לכל שעל אדמה. יאיר היה סייר מעולה ובתוקף תפקידו ביקר במקומות רחוקים ונידחים והיה חוזר מלא התפעלות מיפי הארץ. גם במסגרת תנועת הצופים, שבה היה בצעירותו, הרבה לטייל ולסייר וכך נקשרה נפשו באדמת המולדת.
יאיר בקורס קצינים. יש לי אח קצין. מעתה הוא לא רק האח הגדול, אלא הוא גם קצין. הערצתי אותו, יתכן ולעתים פחדתי מפניו, אך כל שיכולה אני לזכור היום הוא כיצד הייתי מביטה עליו בכבוד ובהערצה, הוא היה האלוהים הפרטי שלי...
יאיר עלה בדרגה, קיבל אקדח והיה גאה בו מאד. באחד המכתבים האחרונים הוא כותב לנו שפלוגתו יורדת לנגב. מכל הקרבות שהשתתף בירושלים ובהרים סביב לה, חזר בריא ושלם. הוא אהב את האבנים והסלעים בשדה הקרב ששמשו כמגן ובמכתבו על הירידה לנגב הוא מביע חששותיו מפני המדבר השומם, המרחבים העצומים, החולות...
זה זמן רב שלא התקבל מכתב מיאיר, זה זמן רב שלא ראינוהו - מדוע אינו כותב!
קשה היה לי לדעת כי לא אזכה עוד לראות את אחי הגדול שכה אהבתיו, שהיה לי לא רק אח אלא גם חבר, מורה ואוהב. עתה תלויה תמונתו על הקיר, שמו חרות עמוק בלבי, יאיר הלך לבלי שוב...
יאיר נקבר בחולות חלוצה. ראינו את תל העפר שכיסה את קברו והשלט אשר שמו של יאיר היה כתוב עליו, מסרב לעמוד איתן בחולות וברוחות המדבר.
למרות גילי הצעיר באותם הימים, גמלה בלבי ההחלטה כי יום יבוא ושמו של יאיר האח יונצח בבן אשר יוולד לי ואכן זכיתי לכך. בני בכורי נקרא בשם אחי - יאיר.
אחותו דליה.
מתוך ספר שהוצא לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
חופשותיו היו קצרות ונדירות, היה בא עייף, מלא רשמים וחויות, ולמרות שהיה שתקן מטבעו, השתדל לשתף את בני המשפחה בחייו שמחוץ לבית.
הזכרונות מעורפלים, הבדל הגילים בינינו היה תשע שנים, לפיכך זוכרת אני את יאיר כגדול. עם אח גדול צריך לדעת להתנהג. אסור להרגיזו כי אז לא ישחק אתך שחמט, "אניות" וכדו'. צריך להביא לו כל דבר שהוא מבקש כמו סיגריות, מאפרה, כלי כתיבה ואז הוא ילמד אותך כל מיני פטנטים בקשירת חבלים, פתרון תשבצים, וגם יעזור בהכנת השעורים. אח גדול זו חויה שיש בה מחויבות. את נענית לבקשותיו ואז נפתח בפניך עולם ומלואו, כל מיני משחקים וחידות של הגדולים. ואכן, יאיר באמת התנהג כאח בוגר. הוא הרשה לעצמו להגן עלי בפני ההורים כשחשב שאני היא הצודקת, או "להחטיף" לי כאשר היה מגיע. הוא דאג להסביר בעיות בלימודים, אם לא בע"פ אז בכתב מהצבא. יותר מכל אהבתי כאשר נשא אותי על כתפיו הרחבות והמוצקות...
יאיר למד ב"מכס פיין". אני זוכרת אותו יושב בחדר האוכל בביתנו, לוח השרטוט מונח לפניו, עפרונות ודפים, וברצינות שהיתה מאד אופיינית לו שרטט ועבד. ברקע התנגנה לה מוסיקה קלסית קלה, שמאד אהב. חלילה לי היה לפנות אליו בשאלה כשהיה עסוק; את נחת ידו הרגשתי לעתים מזומנות וזה היה בהחלט לא נעים.
זוכרת אני אותו רציני, מאופק, וכשהיתה עולה בת צחוק על שפתיו זה היה יום גדול.
חבריו היו באים לביתנו להכנת שעורים בצוותא ובעיקר לשחק שחמט. שעות רבות בילו יאיר וחבריו במשחק המלכים ואם לא די בכך, הרי שהיה משחזר לעצמו משחקים של טובי השחקנים בעולם ומנסה בדרך זו לשפר את משחקיו. בהשפעתו הרבה עלי, למדתי מעט מיסודות השחמט, פתרנו חידות ביחד - בשבילו היה זה אתגר ובשבילי הנאה.
בתקופת רגיעה עסקו יאיר וחברו זאב בחשמלאות רכב. יאיר, שהיה רציני באופני ושתקן מטבעו, אהב מאד את מקצוע החשמלאות וראה בו את יעודו. בחדר המלאכה הקטן ששכן ברמתיים של אז, עסקו השניים בתקונים שונים. אהבתי לבקר בבית המלאכה. יאיר לבוש בגדי עבודה כחולים וידיו שחורות מגריז ופיח, תיקן את כל הדרוש תיקון. את הידע והזהירות בכל הקשור לחשמל קבלתי מיאיר. ידיעותיו היו עמוקות ומידת הזהירות שנהג היתה מפליאה...
לכל משימה, לכל תפקיד, לכל ענין התייחס ברצינות רבה. כך בחיי האזרח וכך בחיי הצבא.
כשהיה עייף, נהג לשכב במיטתו ולהאזין למוסיקה קלסית. הוא לא ידע לשיר, אך היה שורק יצירות שלמות וכך נשארו בזכרוני מעט מאותן מנגינות שהיו אהובות עליו.
נולד לנו אח קטן. היה זה בשבת אחה"צ, אמא ואבא אמורים להגיע במונית עם התינוק החדש. יאיר הגדול עם זר פרחים ביד ואני הקטנה, צועדים זה ליד זו לקבל את פני הבאים. יאיר, אינו יודע חכמות, מתקדם בכיוון הדרך המובילה ליציאה מכפר סבא ואני מזדנבת אחריו. למזלי, הגיעה המונית תוך זמן קצר ויחד חזרנו הביתה.
יאיר היה עקשן וכשלקח על עצמו משימה או תפקיד חייב היה לסיים זאת ובצורה הטובה ביותר.
היתה ליאיר מצלמה מסוג "בוקס" וזו הנציחה מאות מצבים, נופים, פעילויות ודמויות בהכשרה בחולדה, בבית השיטה, בהגנה ובפלמ"ח. התמונות היו ממויינות, על גביהן נרשם התאריך ושם המקום וכך יכולנו לעקוב אחר מעשיו של יאיר, גם אם לא סיפר עליהם. כל ההיסטוריה כתמונות נסגרה בתוך קופסת קרטון וזו נטמנה באדמה מחשש שהבריטים יגלו אותן.
אינני זוכרת אם יאיר ראה בבריטים אויב, או אם הוא שנא אותם, אך את המדינה הוא אהב בכל נפשו ומאודו. כאשר סיפר לנו על תרגיל או פעולה לא דיבר אף פעם על ההיבט הצבאי, אלא, על הנוף, הצמחיה, האבנים, השבילים המתפתלים... כל השומע אותו חש בגלי החום והאהבה לכל שעל אדמה. יאיר היה סייר מעולה ובתוקף תפקידו ביקר במקומות רחוקים ונידחים והיה חוזר מלא התפעלות מיפי הארץ. גם במסגרת תנועת הצופים, שבה היה בצעירותו, הרבה לטייל ולסייר וכך נקשרה נפשו באדמת המולדת.
יאיר בקורס קצינים. יש לי אח קצין. מעתה הוא לא רק האח הגדול, אלא הוא גם קצין. הערצתי אותו, יתכן ולעתים פחדתי מפניו, אך כל שיכולה אני לזכור היום הוא כיצד הייתי מביטה עליו בכבוד ובהערצה, הוא היה האלוהים הפרטי שלי...
יאיר עלה בדרגה, קיבל אקדח והיה גאה בו מאד. באחד המכתבים האחרונים הוא כותב לנו שפלוגתו יורדת לנגב. מכל הקרבות שהשתתף בירושלים ובהרים סביב לה, חזר בריא ושלם. הוא אהב את האבנים והסלעים בשדה הקרב ששמשו כמגן ובמכתבו על הירידה לנגב הוא מביע חששותיו מפני המדבר השומם, המרחבים העצומים, החולות...
זה זמן רב שלא התקבל מכתב מיאיר, זה זמן רב שלא ראינוהו - מדוע אינו כותב!
קשה היה לי לדעת כי לא אזכה עוד לראות את אחי הגדול שכה אהבתיו, שהיה לי לא רק אח אלא גם חבר, מורה ואוהב. עתה תלויה תמונתו על הקיר, שמו חרות עמוק בלבי, יאיר הלך לבלי שוב...
יאיר נקבר בחולות חלוצה. ראינו את תל העפר שכיסה את קברו והשלט אשר שמו של יאיר היה כתוב עליו, מסרב לעמוד איתן בחולות וברוחות המדבר.
למרות גילי הצעיר באותם הימים, גמלה בלבי ההחלטה כי יום יבוא ושמו של יאיר האח יונצח בבן אשר יוולד לי ואכן זכיתי לכך. בני בכורי נקרא בשם אחי - יאיר.
אחותו דליה.
מתוך ספר שהוצא לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
רשימות לזכרו
בן דודי יאיר
מכל בני המשפחה (הילדים שבהם) רק אחד היה עבורי "סמכות", שאת בקשותיו "הוראותיו" השתדלתי למלא ללא ערעורים.
יש תקופות בילדות שתמונותיהן מוכרות, אך הסיפור שמסתתר מאחוריהן אינו מוכר כלל.
ואמנם, רוב הזכרונות על יאיר הם מכפר-סבא שסביבה ותוכה פרדסים, ודרך אחת חוצה את המושבה, נמשכת לאורכה ונעלמת לאי-שם הלא מוכר - לקלקיליה.
כל כך חיכיתי לכל חופשת לימודים או לכל הפסקה אחרת, כדי להגיע לכפר-סבא אל יאיר. ורק אז חשתי שהחופשה תהיה מהנה ומלאת חוויות.
ימי השקיית הפרדסים. יאיר משקה ואני (בהשגחתו) פותח "סכר", סוגר "סכר", מעביר את המים מגומה לגומה והכל באחריותו המלאה תוך הנאה של יחד; של טבילת רגלים, והושטת ספינות מלחמה וקרבות ימיים שנצחונותיהם מובטחים תמיד - אחרת המשחק "פסול" וה"עונש" כבד. אך הכל ברוח טובה, כמו אחים. אח"כ הסתתרות בין העצים ומשחקי מחבואים בג'ונגל של עצי תפוזים מלאי מיסתורין.
זכורים ימי הכרכרה והחמור, הדהירה "המטורפת" לפרדס, הרכיבה על החמור והנפילה ממנו והכל תוך פורקן ושובבות.
בשעת מנוחת הצהריים בבית הוריו, יאיר היה מוציא את אלבומי הבולים (אספנות הבולים החלה מוקדם ועוררה בי קנאה) ומטייל אתם ביחד על פני תבל. הייתי מודע לאספנותו גם בביתי וכך נחשבתי לאספן צבור הבן, דוד. כל בול שלא היה מוכר לי נשלח אליו תוך "הרגשת" שותפות וגאווה, הרי "בן-דודי אוסף בולים".
הטיולים אל הדודים יוסף ודינה. המרחק הרב (קצה המושבה), השמחה המשותפת בעת קבלת הממתקים ודברי המאפה ושפע חמימות ותפנוקים אפיינו כל ביקור. ובחזרה - בשעות הערב המאוחרות, תעלולי הלילה עם השד העטוף סדין לבן (חבריו של יאיר), הפחדים והמתח הרב, כל אלה היו תמיד תוספת לחוויות משותפות.
התמודדות השח עם ישראל (הדוד) והרצון העז לנצח, אפיינה את יאיר. ואני, עם נפש חצויה, הייתי עוקב אחרי המשחקים (ללא הבנה מלאה); מצד אחד גאווה כבנו של הדוד, ומאידך הערצה על נצחונו של בן-דוד צעיר. יאיר ידע גם להפסיד ומיד הזמין משחק חוזר בתקווה לגמול ולנצח.
ימי "מכס-פיין". בשמחה התקבלתי ל"מכס-פיין", כי ידעתי שיאיר בכתה השלישית הבוגרת ויש אל מי לבוא, יש מי שידריכני וישמור עלי בצעדי הראשונים. הצצה בלוח השרטוט שלו ובתכנון החשמלי, והלב ממש מתרונן למחשבה שבגמר לימודיו אולי יוריש לי לוח זה.
החברות בצופים פתחה לפניו פעילות חברתית נוספת. תחילה היה קשה להשלים שנער מתנועת הפועלים יימצא בצופים ולא ב"נוער העובד" או ב"מחנות העולים". אך קבלתי את הסבריו והייתי שותף גם לפעולות בבואי.
עם התגייסותו לפלמ"ח ידעתי שזו תהיה גם דרכי. אמנם, תקופה זו הרחיקה אותנו אחד מהשני, אך הקשרים הטובים היו חזקים, כך שכל פגישה בזמן זה היתה לבבית ופתוחה.
יאיר הפך להיות איש הרזרבה. תכניותיו היו לפתוח חנות חשמל ולעסוק במקצוע החדש, אך לאחר 29 בנובמבר נקראו כולם לחזור. וכך מוצא עצמו יאיר בחטיבת הראל הנלחמת בירושלים. הרבה מכתבים מספרים על פעולות, הגדוד החמישי בחטיבה ועל פלוגתו. הקשר מתחדש כקשר בין לוחמים ושוב אותם ניצוצות של שמחה בפגישות. והפעם, יאיר כבר סגן-מפקד פלוגה. פגישות קצרות בגבעתיים, שתיית קפה, משחק שח עם הדוד ישראל שבצה"ל וספורי קרבות מרתקים.
שככו קרבות ירושלים. החטיבה מתמקמת במחנה ישראל שליד לוד ושוב נפגשים ומתרגשים. אז לא האמנתי שהקשר המשפחתי כה חזק וטוב.
על נפילתו של יאיר בעוג'ה-אל-חפיר נודע לי בהיותי בקורס. נאלצתי ל"ערוק" כדי להגיע מהר למקום נפילתו, ללקט את כל האינפורמציה על בן-דודי ולהילחם את מלחמתו.
יהא זכרו צרור בצרור החיים,
גדעון.
מתוך ספר שהוצא לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
יש תקופות בילדות שתמונותיהן מוכרות, אך הסיפור שמסתתר מאחוריהן אינו מוכר כלל.
ואמנם, רוב הזכרונות על יאיר הם מכפר-סבא שסביבה ותוכה פרדסים, ודרך אחת חוצה את המושבה, נמשכת לאורכה ונעלמת לאי-שם הלא מוכר - לקלקיליה.
כל כך חיכיתי לכל חופשת לימודים או לכל הפסקה אחרת, כדי להגיע לכפר-סבא אל יאיר. ורק אז חשתי שהחופשה תהיה מהנה ומלאת חוויות.
ימי השקיית הפרדסים. יאיר משקה ואני (בהשגחתו) פותח "סכר", סוגר "סכר", מעביר את המים מגומה לגומה והכל באחריותו המלאה תוך הנאה של יחד; של טבילת רגלים, והושטת ספינות מלחמה וקרבות ימיים שנצחונותיהם מובטחים תמיד - אחרת המשחק "פסול" וה"עונש" כבד. אך הכל ברוח טובה, כמו אחים. אח"כ הסתתרות בין העצים ומשחקי מחבואים בג'ונגל של עצי תפוזים מלאי מיסתורין.
זכורים ימי הכרכרה והחמור, הדהירה "המטורפת" לפרדס, הרכיבה על החמור והנפילה ממנו והכל תוך פורקן ושובבות.
בשעת מנוחת הצהריים בבית הוריו, יאיר היה מוציא את אלבומי הבולים (אספנות הבולים החלה מוקדם ועוררה בי קנאה) ומטייל אתם ביחד על פני תבל. הייתי מודע לאספנותו גם בביתי וכך נחשבתי לאספן צבור הבן, דוד. כל בול שלא היה מוכר לי נשלח אליו תוך "הרגשת" שותפות וגאווה, הרי "בן-דודי אוסף בולים".
הטיולים אל הדודים יוסף ודינה. המרחק הרב (קצה המושבה), השמחה המשותפת בעת קבלת הממתקים ודברי המאפה ושפע חמימות ותפנוקים אפיינו כל ביקור. ובחזרה - בשעות הערב המאוחרות, תעלולי הלילה עם השד העטוף סדין לבן (חבריו של יאיר), הפחדים והמתח הרב, כל אלה היו תמיד תוספת לחוויות משותפות.
התמודדות השח עם ישראל (הדוד) והרצון העז לנצח, אפיינה את יאיר. ואני, עם נפש חצויה, הייתי עוקב אחרי המשחקים (ללא הבנה מלאה); מצד אחד גאווה כבנו של הדוד, ומאידך הערצה על נצחונו של בן-דוד צעיר. יאיר ידע גם להפסיד ומיד הזמין משחק חוזר בתקווה לגמול ולנצח.
ימי "מכס-פיין". בשמחה התקבלתי ל"מכס-פיין", כי ידעתי שיאיר בכתה השלישית הבוגרת ויש אל מי לבוא, יש מי שידריכני וישמור עלי בצעדי הראשונים. הצצה בלוח השרטוט שלו ובתכנון החשמלי, והלב ממש מתרונן למחשבה שבגמר לימודיו אולי יוריש לי לוח זה.
החברות בצופים פתחה לפניו פעילות חברתית נוספת. תחילה היה קשה להשלים שנער מתנועת הפועלים יימצא בצופים ולא ב"נוער העובד" או ב"מחנות העולים". אך קבלתי את הסבריו והייתי שותף גם לפעולות בבואי.
עם התגייסותו לפלמ"ח ידעתי שזו תהיה גם דרכי. אמנם, תקופה זו הרחיקה אותנו אחד מהשני, אך הקשרים הטובים היו חזקים, כך שכל פגישה בזמן זה היתה לבבית ופתוחה.
יאיר הפך להיות איש הרזרבה. תכניותיו היו לפתוח חנות חשמל ולעסוק במקצוע החדש, אך לאחר 29 בנובמבר נקראו כולם לחזור. וכך מוצא עצמו יאיר בחטיבת הראל הנלחמת בירושלים. הרבה מכתבים מספרים על פעולות, הגדוד החמישי בחטיבה ועל פלוגתו. הקשר מתחדש כקשר בין לוחמים ושוב אותם ניצוצות של שמחה בפגישות. והפעם, יאיר כבר סגן-מפקד פלוגה. פגישות קצרות בגבעתיים, שתיית קפה, משחק שח עם הדוד ישראל שבצה"ל וספורי קרבות מרתקים.
שככו קרבות ירושלים. החטיבה מתמקמת במחנה ישראל שליד לוד ושוב נפגשים ומתרגשים. אז לא האמנתי שהקשר המשפחתי כה חזק וטוב.
על נפילתו של יאיר בעוג'ה-אל-חפיר נודע לי בהיותי בקורס. נאלצתי ל"ערוק" כדי להגיע מהר למקום נפילתו, ללקט את כל האינפורמציה על בן-דודי ולהילחם את מלחמתו.
יהא זכרו צרור בצרור החיים,
גדעון.
מתוך ספר שהוצא לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח