טוראי ויזלטיר יואל ז"ל

היות ויואל היה ילד ער, תמיד שמעו אותו בבית, לכן כשהיה משתרר שקט, הייתי ניגשת לראות מה הסיבה. ומה אני רואה? אחיו הקטן בן חדשיים מחזיק פרוסת לחם בידו הקטנטונת. טרם הספקתי לומר דבר, אמר יואל: "ראיתי שאת עסוקה, חשבתי שהוא רעב, נתתי לו פרוסת לחם" בפעם אחרת מה אני רואה? יואל מחזיק ביד ימין את זרועו הקטנה של אחיו וביד שמאל הוא תומך בגבו, והתינוק יושב בקושי ומתנועע. "תראי אמר יואל, תמיד הוא שוכב על הגב ורואה רק את התקרה וכשהוא יושב הוא יכול לראות הכל". מובן שהשמירה על התינוק גברה כדי שאחיו לא יעניק לו יותר מדי מטוב לבו.

זכרונות אמו מתוך 'האחד עשר מראשון לציון'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

יואל למד נגינה בפסנתר והתקדם יפה. לבר מצוה קיבל מתנה גיטרה. הוא הפסיק את הנגינה בפסנתר והתחיל לנגן בגיטרה, כי אותה הוא יכול לקחת איתו. בעיקר אהב מוסיקה קלסית. באחד הימים אני מקשיבה לתכנית הקלסית שברדיו וכשראיתי שיואל יושב בחדרו ומכין שיעורים, סגרתי את הרדיו, כדי שהנגינה לא תפריע לו. מיד שאל יואל: "למה סגרת את הרדיו?" וכשאמרתי לו שסגרתי את הרדיו, כדי לא להפריע לו בהכנת שיעורים, אמר: "הנגינה לגמרי לא מפריעה, ההיפך, היא משרה עלי רוח טובה.

זכרונות אמו מתוך 'האחד עשר מראשון לציון'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

כשיואל קבל את המשכורת הראשונה, נכנס לחנות מפוארת בתל אביב, וקנה לי מתנה, פודריה יפה וחפץ מכסף עם פיתוחים יפים עבור בושם, בשביל הארנק. העיבוד בצדו של חפץ זה לא היה חלק. הלכתי לחנות כדי להחליפו באחר. כשהראתי את החפץ למוכרת שאלה אותי: "זו את האם המאושרת, שיש לה בן כזה. אני מקנאת בך. בנך ביקש את היפה ביותר, את הטוב ביותר ובאיזה הערצה הוא אמר, "אני קונה את זה עבור אמא שלי". כן, כן -היום אין יותר לקנא באותה אמא, כי היא לא יותר האם המאושרת...
בכל פעם, שיואל היה מקבל משכורת, היה נותן לי דמי כיס להוצאות פרטיות שלי.

זכרונות אמו מתוך 'האחד עשר מראשון לציון'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

כשיואל התחיל לצאת בלילות לפעולות, מטעם ה"הגנה", אסף את כל התמונות שבהן הוא מצולם עם חבריו. הוציא אותן מהבית והחביא בבית הדודה. במקרה והוא יתפס והאנגלים יעשו חיפוש בבית, שלא תמצא אף תמונה, כדי שלא ידעו מי הם חבריו ועם מי הוא התרועע. עבור המבצעים הליליים היתה לו חליפה מיוחדת. כשיואל היה אומר לי, "אמא הכיני את החליפה", ידעתי שהלילה לא אישן במיטתי. אני שוכבת על הספה בחדר הקדמי ומחכה בכיליון עיניים לראות את יואל חוזר בשלום הביתה. הוא היה קורא רק פעם אחת "אמא", ומיד הייתי ליד הדלת, כדי לא להפריע את שנתם של שאר בני בית. ובבוקר היה יואל קם בשעה הקבועה לעבודה, כאילו דבר לא קרה.
יואל לא דיבר, ולא סיפר על פעולות שביצעו, ועד היום אינני יודעת מה עשה, ועם מי הלך. רק פעם אחת סיפר על פעולה שנעשתה. זה היה בזמן שהבריטים היו עורכים חיפושים אחרי נשק מגן. ל"הגנה" נודע שהאנגלים מתכוננים לערוך חיפושי נשק במקום פלוני, והיה צורך להוציא משם את הנשק ולהעבירו למקום מבטחים. יואל היה בין אלה שהשתתף בפעולה. הם העמיסו את השקים הכבדים על גבם, והלכו בפרדסים בין העצים והשתדלו לא להקים רעש ע"י העלים היבשים, או הענפים, כי על הכביש הסתובבו האנגלים, ואוי להם אם יתפסו, וגם חבל על הנשק הדל והיקר. כך הם הולכים בחשכה בין העצים, ופתאום בית אריזה לפניהם. הראשון ניגש בלאט, מציץ ורואה. בפנים יושבים כמה ערבים מסביב לגחלים ומשוחחים ביניהם. לאט, לאט, סגר את דלת בית האריזה, וכך עברו הבחורים עם הנשק, ממש מתחת לאפם של הערבים. אף על פי שידעו שהם מסכנים את חייהם.
באחד הימים, גוזר יואל שני משולשים מקרטון עבה ומבקש ממני שאצפה אותם בבד לבן. בבית היה כובע אוסטרלי. את המשולשים הלבנים תפר יואל לכובע האוסטרלי. הגפירים היו חובשים כובעים כאלה והיו לובשים בגדי חקי. יואל היה בין כך, לובש בגדי חקי, וכשהיה חובש את הכובע, היה נראה כגפיר. אסור היה להחזיק נשק ואסור היה להתאמן בו, לכן הכין יואל כובע זה, כדי שיוכל להתאמן בנשק. פעם אמרה לי מכירה שלי: "יואל שלך גפיר, ראיתי אותו ללכת עם גפירים".
עקב ידיעותיו הרבות בשטח הצבאי, ועקב כשרונו לארגן ולבצע באחריות ובדיקנות, המשימות המוטלות עליו, הציעו לו לעבור קורס קצינים. הוא לא רצה להיות קצין. הוא רצה להיות יחד עם חבריו. יואל היה בן מסור ונאמן בבית וכזה היה בין חבריו. בעל מזג טוב והחיוך הנעים לא סר מעל פניו. היה פעיל מבלי להקים רעש. היה עושה, אבל בשקט. תמיד מוכן לוותר משלו ומנוחיותו לטובת הזולת, ותמיד מוכן לעזור. זה היה טבוע בדמו עוד מילדותו, לכן אהבוהו. לכל משימה קשה ומסוכנת, היה יואל תמיד בין המתנדבים הראשונים.

זכרונות אמו מתוך 'האחד עשר מראשון לציון'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

התבשרנו על חלוקת הארץ. יואל התיצב מיד יחד עם חבריו, עוד לפני שיצא צו גיוס.
יואל קיבל את יום החופש הראשון שהיה גם האחרון. ביום זה חיסל את כל חשבונותיו. אחרי שגמר את הארוחה, קם כדי לחזור לבסיס. לידו עמדו אחיו ואני. יואל אמר לאחיו:
אורי, עכשיו אתה לבדך נשארת בבית, תשגיח על אמא.
יואל הוציא ונתן לאחיו את כל הכסף שהיה לו בארנק. כאילו שילם לו עבור התפקיד שהעביר לידיו. דמעות עמדו בעיני. יצאתי מהר מהחדר, כי לא רציתי שיואל יראה זאת. מאז לא ראיתיו יותר וגם לא ראיתיו כשהלך. רק המלים האחרונות מצלצלות באוזני. "עכשיו נשארת לבדך בבית, תשגיח על אמא".
טוב לפעמים, להשאר בבית יחידה, לשקוע בזכרונות ולחיות שוב את העבר. אז, נדמה לי שיואל חי ונמצא בחדר השני ומיד יכנס עם החיוך הנעים שלו. אבל משום מה הוא מתמהמה, ואני קוראת לו "יואל, יואל", ואז אני מתעוררת וחוזרת שוב למציאות המרה.
זרם של דמעות חמות פורץ, ואז אני בוכה, בוכה, בוכה באין מפריע.

זכרונות אמו מתוך 'האחד עשר מראשון לציון'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.