טוראי טוכמן משה "מוניק" ז"ל

קורות חיים

משה בן מרדכי ובת-שבע. נולד בט"ו טבת תרפ"ו, ראשון בינואר שנת 1926 בוארשה, פולין, למשפחת בעלי-מלאכה עניים. ילדותו ילדות מרה היתה ללא חינוך ולימוד בבית-ספר. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה וכיבוש וארשה על-ידי הגרמנים עזב את ביתו וברח לרוסיה. בדרך נדודיו של הנער בן ה-13 פגש בסבתו, אך שהה עמה זמן קצר ונשלח לסיביר.
במשך שש שנים נדד ברחבי רוסיה וסיביר ועבד בכל עבודה קשה. אחר המלחמה חזר לעיר- הולדתו בפולין בתקוה למצוא שריד מהמשפחה הענפה. אך בבואו שמה נוכח, לשברון לבו, כי הוא בלבד השריד היחיד מכל המשפחה.
בוארשה הצטרף לקיבוץ "דרור", התקשר לתנועה ולחברים ויצא עם קבוצתו בדרך לארץ-ישראל. הגיע לארץ בשנת 1947 באניית-המעפילים הקטנה "עליה". את כברת הדרך האחרונה לחוף הארץ, עשה בשחייה.
הצטרף לקיבוץ משמר-הים. בימי היותו בקיבוץ עבד בבניין, כשרוחו טובה עליו והחיוך לא סר מעל שפתיו. אחרי 4 חדשים בקיבוץ, והימים כבר ימי מלחמת-השחרור, לא מצא לו מרגוע והחליט להתגייס לפלמ"ח. במסיבת-פרידה אמר: "או שאני אחזור כמנצח, או שלא אשוב בכלל - אך לא אבייש אתכם".
התגייס בימים האחרונים של חודש מרץ. הצטרף לחטיבת "הראל" של הפלמ"ח. עבר אימונים ושימש בתפקיד קשר. בליל הקרב ליד "נבי סמואל" מ- 22 ל-23 לחודש אפריל, נשלחה קריאת עזרה למטה הגדוד. בכח שנשלח היה גם משה, שקרא: "אנחנו קיבלנו פקודה לצאת לפעולה, סוף סוף נראה להם".
כשהגיעו לקרבת הרדאר, פתחו האנגלים באש בלתי צפויה על היחידה, בתופסו עמדה קדמית בין הסלעים, קרא משה: "נרביץ בהם כשם שלמדנו אצל הרוסים". גם הערבים קיבלו את פניהם במטח יריות שניתך משני צדדים ללא רחם,
נתנה פקודת נסיגה, אך בשל ריחוק עמדתו ממקום המחלקה , לא הגיעה הפקודה לאוזניו. בראותו, שהיחידה נסוגה כבר, ניסה אף הוא לסגת. צרור ניתך לעברו ומשה כרע נפל בין הסלעים ב- 24.4.1948, בפעולה הקרבית הראשונה בה השתתף על אדמת המולדת. למחרת נקבר בקבר אחים בקרית ענבים.
ביום השנה לנפלו הוציאו חבריו במשמר הים חוברת לזכרו.