טוראי יחיאלי קופלניצקי אריה ליאו-מרטין ז"ל

‏מדי החזיקי את העט להעלות את דמותו של אריה, היד נרתעת אחור, הראש שוקע בזכרונות חיים רוטטים והלב ממאן להאמין. אין זאת כי אם חלום בלהות הוא הדבר. הוא ישנו. הוא חי וקיים! הוא בתוכנו! ער! מלא חיים ותנועה, תוסס ומתסיס, משלהב ומלהיב. הן לא יתכן אחרת?! וכי כלום אפשר להעלות על דל שפתותינו שלא נוסיף לראותו יותר?
ואם גם שבע בלילות שמירה מתוחים ודרוכים תנסה המחשבה על אבדן אריה להתגנב ללבך ולתפוס לה מקום בהכרתך, האמן לא תאמין! ומן האפלה תגיח דמותו ותזדקר בכל פעם מחדש במלוא הודו וזהרו.
הנה הוא נצב לנגד עיניך גבוה ורם משכמו ומעלה עם חיוכו הרחב ועיניו התכולות - כחולות. אלה העינים הסלחניות הטבועות בהן תום ילדות וחן נעורים כמה אור ומשיכה היתה בהן לעומד במחיצתו. דיה היתה הסתכלות של רגע ומבט חטוף אחד כדי להרגיש בחום לבו ובאהבתו לזולת.
אריה ייחד ואיחד בתוכו כמה וכמה תכונות נפש סגולות תרומיות וקוי אופי אשר ספק אם יימצא מי שהוא בתוכנו שיוכל להעלותן על גבי הנייר ולשלבן כמחרוזת חיים מופלאה. חיים קצרים רק 25 אביבים עברו עליו ואף על פי כן מסכת חיים עשירה מלאת נפתולים ופיתולים ואם גם ידע הנער להאיר ולחמם סביבו לא זכה באור מן ההפקר. הוא ניחן בסגולה היקרה של שרשיות ודבקות יהודית עממית מבחינת "ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך" - אהבתו לא ידעה מחיצות וסייגים כי על כן נשמה אוהבת היתה לנער. ומכאן הפשטות שבו, העמך שבו ושפע אהבתו לזולת, לנצרך ולחלש. הוא היה האדריכל והבנאי באיחוי הקרעים של שבטי ישראל בארצם והוא היה גם המלט עצמו ביצירת הטפוס האחיד מכל שפע העדות והשבטים והגלויות אשר התברכנו בהם.
איני יודע איש שני לו אשר ההליכה לעם, להמוני ישראל על שבטיהם ועדותיהם המנומרים כפסיפס תהיה לו למוטו בחיים וכטבע שני לו ושמבלעדי זה האחרון אין טעם לחיינו.
תקופת שליחותו בנוער העובד בירושלים פתחה לפניו אופקים רחבים שפליאה היא בעיני רבים איך לפתע צמחו כנפים לנער שעלה אך לפני שנים אחדות מגרמניה ובקלות כה מפליאה רכש את אמונו וכבש את לבו של הנוער הירושלמי קשה העמל וקשה הגורל. ירושלים העשירה אותו ברזיה באורח חייה ובהוד הקדומים שבה, נפשו נקשרה בנפשה והוא סלע מסלעה וכבן בית מעורה בחייה מדורי דורות מהלך בסמטותיה ואינו פוסח אף על נחלה אחת מנחלות ומשכונות ומאהלים ומבתים ומחצרות שירושלים התברכה בהם.
לא אחת, אנו ילידי ירושלים, עמדנו מבוישים ונכלמים מידיעותיו הרבות מאתנו על הישוב הישן ואורחות חייו, מנה אחת לאחת את מעלותיו ומגרעותיו של כל עדה ושבט בישראל, למד ותהה על קנקנם, וראה את המפריד וחפש את המשותף ולא לאה אף לרגע מלמצוא את הטוב והחיובי בכל עדה כי על כן כאילו נברא הנער מששת ימי בראשית להיות אומן בחסד עליון במלאכת קיבוץ הגלויות ואיחוי הקרעים במיזוג שבטי ישראל ובהפיכת אבק אדם לחטיבה אחת ולעם אחד מושרש על א דמתו. בלא התנשאות ובלא התבטלות עצמית, בלא הרגשת עליונות על אחרים ובלא התחסדות והתרפסות, ללא רבב של שחצה ויהרה, בצנעא ובאמונה עשה את מלאכתו ובעוד שקוע הנהו ראשו ורובו במלאכה זו שמעטים הם המתמצאים בה ויודעים את סודה בא המות האכזרי וחטפו מאתנו ללא עת.
נוקיר את זכרו וננצרהו כחותם על לבנו.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

בהיותנו בג'וערה התקבלה הודעה, ששני חברי משק רביבים בנגב נפצעו על ידי כנופיה ערבית. המשק שלח ארבעה חברים חמושים להעביר את הפצועים צפונה לבית חולים. בהיותם בדרך לביר-עסלוג', התוקפו שנית. החברים התבצרו בתוך בית בביר-עסלוג' והתגוננו.
מאות ערבים צרו על הבית. המשטרה הבריטית הופיעה וניסתה להרגיע את הערבים. התנהל משא ומתן בין המשטרה הבריטית לנצורים היהודים מרביבים, שבמהלכו הושגה פשרה: החברים ימסרו את נשקם ויורשו להמשיך צפונה לבית חולים עם הפצועים. ולא יאונה להם כל רע. לאחר שהחברים מסרו את נשקם לבריטים התנפלו עליהם שלא כמתוכנן, כל ההמון ורצחום בדם קר.
הבריטים לא נקפו אצבע על מנת להבטיח את שלומם של החברים והסתלקו מהמקום. מעתה ואילך ידענו, שאין לסמוך על הבטחות הבריטים, אלא על עצמנו בלבד.
בין הנרצחים בלט שמו של אריה יחיאלי, המדריך שלנו בתנועת הנוער העובד בירושלים. אריה היקה, שעלה לארץ מגרמניה, לא ידע מילה בעברית או בערבית. הוא נשלח על ידי משקו, רביבים, אשר חבריו שהו בראשון לציון כפלוגת עבודה לפני עליתם לרביבים, לעבוד בסדום.
בסדום היו יהודים וערבים רבים. כך הוא למד את השפה העברית והערבית על בוריין. אריה בעל העינים הכחולות החייכניות והכפיה לראשו, אשר הכיר את דרכי הבדואים, הפך למוכתר של רביבים במגעיו עם השכנים הבדואים. סיפורי מעשיותיו הופצו בין שבטי הבדואים במדבר, והוא היה אהוד ונערץ על כלום.
זכור לי פעם אחת כשיצאתי איתו לביקור באוהלי ערב. התארחנו אצל השייך עודה משבט אלעזזמה, שבאו למקום חדש והקימו מאהל בקירבת רביבים.
נביחות כלבים, ריח זבל, עיזים ונאקות גמלים קידמו את פנינו. ילדים וילדות קטנים ויחפים התרוצצו בין האוהלים, והנשים הסתובבו עם רעלות המכסות על פניהן, ושרשרות ומטבעות כסף השתלשלו מעל ראשיהן. כשהתקרבנו לאוהל המרכזי, עודה, השייך, של שבט אלעזזמה יצא לקראתנו, בברכה: "אתפדלו, אתפדלו" (בבקשה). נכנסנו.
לאוהל, בו היו מסובים כעשרים בדואים נשואי פנים, על שמיכות וכריות. "סאלם עליקום" (שלום עליכם) בירכונו, "עליקום אלסלאם" (עליכם השלום) השיבונו. התישבנו ביניהם. שקט שרר באוהל ורק ריח הקפה הקלוי התפשט בחללו.
עודה לקח את גרעיני הקפה, שם אותם בתוך מכתש והחל לכתשם בעזרת מוט עץ קצר, עבה ומהודר. כמו מנגינה נשמע קצב דפיקותיו במכתש. שכן לכל כותש קפה יש קצב דפיקות משלו.
לאחר גמר הכתישה שפך עודה את הקפה הטחון בקנקן והניחו על הגחלים האדומות והלוהטות. כשהקפה רתח, טעם עודה ממנו ואחר כך כיבד אותנו ואת יתר הבדואים. כוסות עברו מיד ליד. השקט המשיך לשרור באוהל.
"סח בדנו" (בריאות לגופכם) בירכו אותנו. "אינשאלה קהוה דיימן" (הלואי שיהיה קפה תמיד). שמוליק לחש לאריה: "הקפה מר כלענה". ואריה השיב לו: "אני שתיתי קפה מספל שבדואי הוציא מתוכו זבובים, עליך לשתות ולא להעליב אותם". בלית ברירה שתיתי את הקפה ואמרתי: "סח בדנו".
לאחר שתית הקפה ביקשו המאחרים מאריה, שיספר להם סיפור. אריה נעתר לבקשתם והחל לספר סיפור על טהרת השפה הערבית, בסלנג הבדואי המיוחד של תושבי המדבר. לאחר מכן כל סיפוריו הופצו מפה לאוזן בכל אוהלי הבדואים.
בינתיים הנשים בחוץ הכינו תבשילים. הן שחטו כבש צעיר ובישלוהו על מדורה. צעיר בדואי נכנס עם כלי מים וסבון, ואנו רחצנו את ידינו ונגבנום במגבות נקיות. הוגשו לפנינו מגשים ענקיים עם נתחי בשר כבש המונחים על ערימת אורז מהביל. כל אחד חפן בידו כדורי אורז ובשר ואכל. כשהמגשים התרוקנו הובאו מגשים נוספים, עד שכל הנוכחים שבעו. את הנותר במגשים נתנו לילדים ולנשים.
קמנו לחלץ עצמותינו לאחר הישיבה המזרחית במשך שעות ארוכות. כל הנוכחים הצטרפו אלינו. יצאנו מהאוהל ונפרדנו מעודה ומיתר הבדואים בלבביות ובלחיצת ידים.
כמה טרגי הדבר, שדווקא אריה יחיאלי, שהכיר מקרוב את אורחות חייהם של הבדואים ודגל באחוות עמים עם שכנינו, נפל שדוד בידי מרצחים, שהפרו הבטחתם לשחרר הנצורים.
מצבת הנופלים מוצבת בצומת ביר עסלוג'. לימים במלחמת השחרור הוחרבה עיירה לחלוטין. רק המסגד נשאר עומד על תילו. רביבים היכתה שורשים והפכה לקיבוץ פורח בשממת המדבר.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח