רב"ט קוסטקובסקי אורי ז"ל

הרצון להזכירו מושך אותי לעט, אם כי לא קל הדבר. יום היולדו של אורי נחרת היטב בזכרוני. בתי, שהיתה אז כבת שבע באה יחד עם אביה לבקר אותי בעין-חרוד. היא סיפרה לי כי ראתה בחצר המשק נשר. גם אני ראיתיו, והיה לי צר, שמלך העופות הבונה את משכנו במרומי הצוק, נפל לעמק, למקום כה נמוך. המראה נשמר בלבי.
הבן גדל, ולא פעם הרגשתי בו כנפי-נשר. גם המורים ניבאו לו עתידות. אורי היה מטבעו נוח, שקט, ולמד היטב.
מקטנותו היתה מורגשת בו אהבה ומסירות לעם. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ח, כשהסבירו המורים בכיתות את ערך מפעל "כופר-הישוב" כתב אורי שיר שאיננו אתי, אבל אני זוכרת בערך את תכנו:
"פדו את השבויים מיד מרצחים. אמהות בוכות, כי הבנים בסכנה"; והוא אז בן עשר.
היה אורי נער עובד ומדריך מוכשר. בהיותו בעין-השופט הדריך את בני-המשק. האמינו בו, כי אהבתו לילדים היתה גדולה. עוד בהיותו ילד סיים את אחד מחיבוריו בקריאה: "תנו את המפתחות. נפתח את השערים לפני כל אחינו!"
אני מחפשת את המבט הזוהר של עיניו החמות. אני חושבת עליו כעל חי. אורי נפל ממרום-ההר לתהום עמוקה. ואני באסוני נדמיתי לנשר-אם הצונחת לתהום בכנפים שבורות יחד עם ילדה.
אם רוצה אני להתיחד עם הבן-הפרח שלי עלי לנסוע לעין-השופט, לראות את גינות-הנוי שטיפח באהבתו הגדולה. הפרחים שאורי גידל מעידים כי אורי חי עם יצירתו.
באחד במאי 1944 ביקרתי בעין-השופט. אותו יום צריך היה להתקיים כינוס של כמה קיבוצים, ועל אורי מוטל היה להכין הכל לקראת קבלת האורחים. פניותיו לכמה חברים לעזרה לא הועילו, כי חברי המשק היו עייפים מיום עבודתם. אורי לא התיאש ואמר לי: "תראי שהכל ייעשה. הם עוד לא מכירים את אורי. אני אראה להם כי גם בלעדיהם אסתדר".
- והוא הראה להם!
באיזה מרץ ותבונה עשה הכל! סידר והדליק את כל הלפידים, עלה על ראש המגדל, תלה את הדגלים - דגל-העם ודגל-המעמד - והדליק גם שם לפיד. היתה זו תמונה נהדרת: חושך שרר בחוץ, והוא עמד בגובה רב אצל הדגלים מואר באור הלפיד האדום. דימיתי, והנה הופך ראש-המגדל לסירה מיסתורית הנאבקת בקצף-הגלים האומרים להטביעה. אך המלח עומד איתן על-יד ההגה והדגל בידו. -
בזריזות ירד אורי ארצה וכהרף-עין עמד בשורות ההולכים לקבל את פני האורחים...
ב-14 במאי, עם-ההכרזה על מדינת-ישראל, ידעתי כי הנר כבה. הרגשת-האושר הגדול היתה כבר רחוקה ממני. בתחושתי האמהית ראיתי את אורי נופל. לנו הודיעו זאת כעבור חודש. בשבילי לא היתה הידיעה האיומה כהפתעה.
ואתם, אחים, חבריו של אורי, אזרו נא כוח והמשיכו. אל תעברו בשויון-נפש על יד קבר-האחים. זכרו תמיד מי היו אלה שנתנו לנו את כל זאת.
אמא

מתוך החוברת "לעשרה שנפלו" - קבוץ הראל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

יושבים אנו באחד המשלטים החולשים על כביש-הגבורה ולפנינו מטרה אחת - לבנות כאן משק לתפארת. לאט-לאט הולך החזון ומתגשם. ענפי המשק מוקמים והקיבוץ מתערה בקרקע. - הזוכרים אנו בזכות מי הגענו הלום? בזכות אותם החברים אשר קידשו בחייהם ובדמם מקום זה. בשבילנו יש למילים אלו משמעות מיוחדת. בשבילנו אין אלו מליצות, אלא דברים מלאי-תוכן. כאן נלחמו חברינו מחטיבת "הראל", כאן נפלו חברים אשר נתנו נפשם לחירות-העם.
לאורי רוצה אני להציב ציון מיוחד. אין לכתוב עליו הרבה, כי לא היה איש-הרפתקאות ורודף עלילות גבורה. איש העמל היה, אשר חי את חיי היום-יום האפורים של הקיבוץ ואשר בתוקף המסיבות הפך להיות איש צבא ככולנו. בכל-זאת היה בו משהו מיוחד, קו אופייני אשר לא מצאתי בחברים אחרים. הוא לא היה איש הברק החיצוני, אלא להיפך: בעל הופעה חיצונית אפורה ושקטה, שאינה עושה רושם רב, אולם בתוך-תוכו היו טמונות תכונות כאלו, שדווקא כעת מרגישים אנו בחסרונם היטב.
קשה היה להכיר את אורי, כי היה טיפוס סגור, בעל אופי עצור, אשר למראה דמותו החיצונית לא היית מגלה דבר מהנעשה בפנים. מעולם לא היכרתיו כשם שלמדתי להכירו במשך אותו חודש הקורס בדליה: בחור בעל רצון עז וכוח התמדה להפליא. כל הזמן היה בועדות ובתפקידים, כי היה ראוי לכך. קיבל כל תפקיד שהוא ברוח אופטימית, ומוכן לעשות כל שיידרש ממנו.
זוכר אני את השיחות הקשות והשחורות בתקופות השפל בהכשרה. דומה - והכל מידרדר במדרון, אין עוד דרך; ואילו אורי - הוא ידע להתעלות מעל לתקופות משבר אלו, לראות את העתיד באור בהיר, ודבריו הבהירים - הם השיבו רוח חדשה בלב האנשים, ועזרו להם להתגבר על הדכאון. לא אחת התפלאנו: מאין הוא שואב את האופטימיות, את זו ההתמדה? כיצד מצליח הוא להתעלות מעל כולם בתקופות הקשות ביותר? ושאלות אלו נשארו ללא פתרון.
עמנואל (קבוץ הראל)

מתוך החוברת "לעשרה שנפלו" - קבוץ הראל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

אורי הוא בן לאותו דור שצמח לנו במולדת, ואשר בזכותם אנו נעשים לעם. בחייו הקצרים זכה להשתרש בקרקע הארץ, לאהוב את נופה, להצמד אליה. כמה התענין בכל צמח שטיפח, בכל פרח שגידל!
בחברתו קראו לו "האופטימיסט". ואכן, עת היה לכולם "מצב-רוח", או כשהיה משהו שלא כשורה - ידע אורי תמיד להראות, כי הכל יסתדר, הכל יבוא על מקומו בשלום. לכן אהבנו אותו כולנו.
צפורה


הנער תמים, יפה נפש, נזהר בכבוד חבריו וחביב עליהם. היה בעל כשרונות והפליא לפעמים בתשובותיו. לא השתדל להבריק. היה מדבר לאט והוגה וחושב את אשר ידבר. לא שמענו מילה גסה מפיו. תמיד מוכן היה לעזור לזולת. "צבר", אך בלי קוצים, אלא עסיסי, ללא שמץ של יהירות. שנא את הדיבורים על הארץ, אך אהב את המעשה, לכן פגשנו בו אח"כ בכל מקום בו מפכה מפעל חלוצי.
מאיר רוזמן (מורו)

מתוך החוברת "לעשרה שנפלו" - קבוץ הראל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח