טוראי מיטלמן מרדכי "פוּיוֹ" ז"ל

מי אינו זוכר את דמותם של בני עלית הנוער מלפני מלחמת השחרור? אותם נערים ביישנים במקצת, היו חדורים אהבת מולדת עד לאין קץ. אהבה עמוקה זו של נוער זה, אשר נישאה ממעמקי לבו, מצאה את ראשית התגשמותה בהליכה אל ''השורה''.
גם פויו הלך ל"שורה" בהיותו בפלוגת הנוער העולה בכפר גליקסון. בלילה אפל, מול נרות דולקים, שם את ידו על האקדח ועל ספר התנ"ך, אשר הונחו על שולחן מכוסה בדגל האומה, ונשבע אמונים ל''הגנה''. קולו היה נרגש אך בטוח, כאשר אמר את דברי השבועה. ועוד לא ידע שבשבועה זו חרץ את גורלו.
לבו החם לא נתן לו לסיים את שנות לימודיו. איך נער כמוהו ישב בשלוה במשק על ספסל הלימודים, כאשר מאבק נטוש על עליה חפשית ועל נשק עברי?
"הפלמ"ח קורא לנו" - אמר פויו. אמר והגשים: התגייס לפלוגות המחץ של ההגנה. עבודה אפורה, אמונים מפרכים ופעולות צבאיות מועטות - אלה היו מנת חלקם של הפלמ"חניקים הצעירים באותם הימים. העיקר - להיכון ליום הפקודה. ויום זה לא אחר לבוא.
ימים ספורים לפני הכרזת המדינה, לפני פרוץ המלחמה הגלויה עם צבאות מדינות ערב, הועבר פויו יחד עם יחידה שלמה מהפלמ"ח לחיל חדש במינו: לגרעין חיל השריון של צבאנו הצעיר. מה רבה הגאוה בלבו של הנער ומה רב בטחונו למראה הכלים המשוריינים! אך אין המלאכה קלה, כאשר הנך צריך ללמוד וללמד תרגילים עם כלים אלה מתוך חוברת, או לכל היותר בעזרת איש מח"ל (מתנדב מחוץ לארץ), שאינך מבין את שפתו. פויו יושב יומם ולילה, קורא בחוברת ומתרגם, עבודה זו מקשה עליו, כי הוא רגיל באמוני שדה נוסח הפלמ"ח. אך הזמן דוחק. והנה מגיע המקלע הכבד הראשון מסוג "בזה" (Beza). הפעם אין אפילו חוברת בנמצא, אך פויו לא נרתע: יודע הוא, כי את הכלים הללו יש ללמוד ובלעדיהם לא נוכל. הוא מפענח את סודות הכלים החדשים אך אינו מספיק ללמד את אנשיו, כי אנו נקראים לחלץ את ירושלים הנצורה. אנו יוצאים לחזית לטרון.
קיץ של שנת תש"ח. חודש אייר זה הצטיין בחומו ובברחשיו המציקים עד כדי אכזריות ואשר אינם מהמסיעים להרמת רוחו של האדם. אוירוני האוייב מבקרים אצלנו תכופות וממטירים פצצות בלי הרף. במתח שכזה נוכחותו של אדם שקט וסביל הוא לעין ערוך. ואכן פויו מראה דוגמא בכל. הוא תמיד ליד ה"בזה" ויורק אש על אוירוני הפולשים ומניס אותם. כאשר המפקד מחפש מתנדב לתפקיד קשה ומסוכן, פויו הראשון.
כך עברו הימים של אותו חודש אייר עד ליום הגורלי, 31 במאי 1948, בו קבלנו הודעה להיכון לפעולה. ידענו טיב הפעולה, ידענו גם מה חשוב מבצע זה. ברור היה לנו, מה מתרחש בירושלים. הבירה עמדה ליפול מחוסר מזון, מים ובעיקר מחוסר ציוד צבאי. שיירת ההצלה עמדה מסודרת על הכביש, מוכנה לנוע בכיוון ירושלים: "רק בנו תלוי, אם שיירה זו תגיע מחר בבוקר ירושלימה..." אמר פויו.
ואנו נערכים למבצע הגורלי. שלש נקודות עלינו לכבוש, כדי שהמצור יוסר. פויו יוצא למקום המסוכן ביותר, לבנין המשטרה. עליו לסיע עם כיתתו לפורצים. אין זה סיוע רגיל, אלא יותר פריצה מאשר סיוע. פויו יודע, כי עליו מוטלת האחריות בעד הצלחת הפעולה. וכאשר גוברת ידו של האוייב ואנשיו נמצאים בצרה, פוקד הוא על המשוריין לחדור לחצר המשטרה. הוא בעצמו מתיישב ליד מכונת היריה וממטיר אש על האוייב. היזמה עוברת שוב לידנו... עד אשר כדור רצחני פולח את לבו הצעיר והוא כורע על המכונה כששתי ידיו לופתות החוזקה את הידיות. כך סיים פויו האמיץ את חייו במערכת לטרון העקובת הדמים ואולי הקשה בין כל מערכות השחרור.
דב קרן-קלייני

מידע נוסף ניתן למצוא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

23.1.1949
שלום לך משה,
כפי שמסרתי לך, כאשר בקרת אצלנו באחרונה (אם כי אז עוד לא הייתי בטוח בדבר), קראנו לילד שנולד לנו: פויו - מרדכי.
בחרנו בשם זה, משום שאחיך היה אהוב על כולנו ובצורה זו הוא ישאר זכרון חי עבורך, עבור הוריך ועבורנו - חבריו.
יתר על כן: שם זה יקרא בגאוה, כי תמיד נזכור את זה, אשר נתן את חייו בעד המדינה הצעירה הזאת.
אייני רוצה לעורר בך זכרונות מעציבים - רצינו לגרום לך נחת רוח, ואנו תקוה כי תקבל את הדבר ככה.
מי יתן והעתיד, אשר הוא עדיין בלתי ברור ומעורפל ימנע מאתנו ההכרח בקרבנות כה יקרים עבורנו.
אני מסיים ומאחל לך ולבני משפחתך כל טוב.
שלום
ישראל

מידע נוסף ניתן למצוא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.