טוראי מינץ אלכסנדר "אלכס" ז"ל
Mintz Alexander "Alex"
בן אסתר וניסן-דוב
נולד בפולין
ב-כ"ב חשוון תרפ"ה, 19/11/1924
יחידות: גד' 54
תפקיד: מפקד כיתה - מ"כ
נפל בקרב בקרבות עשרת הימים
ב-י"א תמוז תש"ח, 18/7/1948
מקום נפילה: בית עפה
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 24 בנפלו
קורות חיים
מינץ אלכסנדר ("אלכס") בן ניסן-דוב ואסתר. נולד ב-19.11.1924 בוארשה, בירת פולין. החל ללמוד בבית- ספר עברי של "תרבות". עלה ארצה עם הוריו ב-1933 וסיים את חוק לימודיו בבית-הספר "אחד-העם" בתל-אביב.התחיל לעבוד במשרד ולהשתלם בלימודים בבי"ס-ערב. אחרי אימונים ופעולות ב"הגנה" הצטרף ב-1942 להכשרה מגויסת של הפלמ"ח בתל-יוסף וחפצי-בה. הימים ימי עיצוב הפלמ"ח. שירים ליד המדורה, לילות על הגלבוע, סיפורי הותיקים המסעות ועמל היום המפרך.
אלכס התמחה בכל סוגי העבודה החקלאית וסוגי-נשק שונים, ביניהם גם במרגמות. בגלל מחלה חזר העירה והחל לעבוד בהלחמה מכנית, שנמשך אליה עוד בהכשרה, ופעל ב"הגנה" במרחב תל-אביב.
אורח החיים הכפרי, שנספג בדמו בתקופת ההכשרה, משך אותו לחזור לחקלאות. הצטרף לגרעין התישבותי של קבוצת הצופים ויצא למקום הכשרתו בחפצי-בה. בשעות העבודה המאומצות מצא רגעי סיפוק כפי שכתב:"שיש בהם להסביר את קשר האומה למולדת והאדם לאדמה". נדד עם הגרעין לתל-יוסף, לבנימינה ומשם לעבודת-חוץ מטעם הקבוצה למחצבות "אבן וסיד" של "סולל-בונה" בשפיה, ושוב לעבודת-חוץ בתל-יוסף.
מכתביו מהתקופה ההיא מלאים הומור, טוב-לב וחיבה לאדמה, לעבודה, לחי ולצומח וסרקזם לעגני על תופעות שונות בחיי ההכשרה.
הגרעין התאחד עם קבוצת "בארי" ועבר להתישבות-קבע בדורות. אלכס לא הסכים, מתוך נימוקים אידיאולוגיים, לאיחוד זה, פרש מהקבוצה, שהשקיע הרבה כוחות ביצירתה ובלבטי-בראשיתה, וחזר העירה.
סיים את הקורס לפעילי ההסתדרות והחל לעבוד כמסגר מכני בבית-החרושת "הארגז" ואחר חדשים אחדים החליט לעזוב את מקום עבודתו ועבר לעבוד במפעל "קדמה". במוצאי-שבת אחרי בוא בשורת הכ"ט בנובמבר מלייק-סאכסס אמר לחבורת חוגגים: "טעות היא לחשוב כי כבר קיבלנו את המדינה. לא בהצהרות של עמים נקבל אותה אלא בדמנו".
משהתחילה ההתקפה הערבית עבד בשריון מכוניות ויכל להישאר מרותק לעבודה חיונית זו, אך כחניך הפלמ"ח לא נתנו לבו להישאר בעורף בשעה שחבריו נלחמים.
אחרי שבועות מעטים התגייס לפלוגה המיוחדת ושירת בליווי שיירות לבן-שמן הנצורה, לחיפה ולירושלים, בשמירה על הדרכים ובסתימת פרצות בכוחות-המגן. משהחלה המלחמה הכבדה נגד צבאות הפולשים, הועבר לשירות בחזית בחטיבת "גבעתי" בדרום ובנגב, בתפקיד מ"כ. אחרי ההפוגה הראשונה צורף לפלוגת חיל-הים שלחמה ביבשה לפריצת הדרך לנגב ולהסרת המצור מעל נגבה.
השתתף בכיבוש כפר-המפתח המבוצר בית-עפה, שחלש על צומת הדרכים מצפון לנגב וממזרחו. הכפר שחסה בצל מבצר עירק סוידאן, היה מבוצר היטב. לאור הירח פרצה הפלוגה פנימה. ניטש קרב מבית לבית. המצרים נסוגו, אך חזרו והקיפו את הכפר מכל עבריו, בכוחות עדיפים פי כמה. הפלוגה נערכה לקרב אחרון מול הצבא המצרי הנזעק לקראתה ועמדה על נפשה פנים אל פנים עם האויב עד שהוכרעה כולה באש מרגמותיו.
אלכס המ"כ נפגע ונהרג ביוצאו לזרוק רימון. נפל ב-18.7.1948.
הועבר לנחלת יצחק ב-9.10.1949.
אלבום תמונות
מפרי עטו
מפרי עטו
עלים מיומנו
16.11.1945
עכשיו אני כבר יכול לקבוע בודאות, כי לא מצאתי את מקומי בגדרה. שאיפתי היתה: אחוד עם קבוצת נוער מהקיבוץ המאוחד, וכשזה לא בא לידי בצוע, נחלש אצלי הזיקה לנסיונות חדשים, עם אנשים חדשים, שלא מצאתי איתם שפה משותפת, ביחוד אחרי עבודה עצמאית פוריה בתל יוסף וקשירת קשר הדוק עם הנוער המקומי.
ראיתי את עצמי מבודד, ותכניות של עבודה לשם ביסוס מעמדי כפועל במשק, נרקמו במחשבתי, בא בחשבון השתלמות במקצוע הטכניקה המיכנית. הדרושים כ"כ עכשיו במאבקנו עם שלטון המנדט, על עליה בלתי כבילה, העומדת ברומה של עולמנו.
גם ההצעה להצטרף למשק תל יוסף כחבר עם זכויות שוות, נחשבת אצלי כאקטואלית, נוכח הקשרים הידידותיים עם חברי המשק שטפחתי במשך הזמן.
20.11.1947
חזרתי אתמול מרחוב הסואן בת"א, ההתלהבות עלתה מרום פסגתה, אחרי הכרזת עצרת האו"ם בזכויותיו של העם העברי על ארץ ישראל, המון חומות בחוצות, הפגנות, ריקודים.
בבית המשפחה שותים לחיים בהתאפקות, אבא ואחי מכבדים אותי במשקה, אבל הלב מעיק לי, מרגיש אני, שהשמחה עוד לא שלמה, כי בהצהרה לבד עוד נגמר המאבק שלנו למדינה עצמאית. שותה אני לחיים ואומר למסובים:"לפי דעתי השמחה הזו קצת מוקדמת היא, עוד נכונו לנו הרבה קורבנות; מדינה לא מקבלים על מגש הכסף, אם לא נוכל לקחת אותה בכח זרוענו תשאר הצהרת או"ם פיסת נייר".
כולם מביטים עלי כמשתאים, הריני ביניהם כאבל בין החתנים ביחוד אחי הגדול, שישב כל הזמן ע"י מקלט הרדיו וקלט כל צליל, כל הגה מהמדובר בעולם הגדול.
3.4.1948
הימים ימי זוועה. השלטון המנדטורי נתן חופש לכוחות ההרס הערביים להתמודד עם הישוב העברי, להרבות את חלליו והחללים חברים כ"כ קרובים וגדול הכאב וגדול הכעס.
עומד אני על המשמר במבואות ת"א, בערב במקום מוסווה, ע"י הכביש המוליך העירה. על הכביש מונחים 2 מוקשים, שהחוטים המחוברים אליהם נמצאים בידי, לרשותי תת מקלע, רימוני יד, בקבוקי מולוטוב, בכלים אלה עלי לשמור על הכניסה לעיר, לאורחים בלתי רצויים.
מרחוק רואה אני שני אוטומובילים עם משטרה אנגלית מתקרבים, מחכה אני לאות הזהות שלהם (אור אדום לפי המוסכם), האות לא בא. אני מתכונן להפעיל את הזרם - הלב דופק, כאילו ניתק ממקומו. מושיט אני את היד אל הנשק... פתאום, במרחק של 20 צעדים מהמוקש ניתן האור על ידם - הלב נרגע במקצת - מה זה? חולשה? כנראה שעוד לא למדנו די את מלאכת הרציחה. והלא אין לנו דרך אחרת, עוד מאבקים קשים לפנינו וצריך בכל הכח לאחוז בשטח.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
עכשיו אני כבר יכול לקבוע בודאות, כי לא מצאתי את מקומי בגדרה. שאיפתי היתה: אחוד עם קבוצת נוער מהקיבוץ המאוחד, וכשזה לא בא לידי בצוע, נחלש אצלי הזיקה לנסיונות חדשים, עם אנשים חדשים, שלא מצאתי איתם שפה משותפת, ביחוד אחרי עבודה עצמאית פוריה בתל יוסף וקשירת קשר הדוק עם הנוער המקומי.
ראיתי את עצמי מבודד, ותכניות של עבודה לשם ביסוס מעמדי כפועל במשק, נרקמו במחשבתי, בא בחשבון השתלמות במקצוע הטכניקה המיכנית. הדרושים כ"כ עכשיו במאבקנו עם שלטון המנדט, על עליה בלתי כבילה, העומדת ברומה של עולמנו.
גם ההצעה להצטרף למשק תל יוסף כחבר עם זכויות שוות, נחשבת אצלי כאקטואלית, נוכח הקשרים הידידותיים עם חברי המשק שטפחתי במשך הזמן.
20.11.1947
חזרתי אתמול מרחוב הסואן בת"א, ההתלהבות עלתה מרום פסגתה, אחרי הכרזת עצרת האו"ם בזכויותיו של העם העברי על ארץ ישראל, המון חומות בחוצות, הפגנות, ריקודים.
בבית המשפחה שותים לחיים בהתאפקות, אבא ואחי מכבדים אותי במשקה, אבל הלב מעיק לי, מרגיש אני, שהשמחה עוד לא שלמה, כי בהצהרה לבד עוד נגמר המאבק שלנו למדינה עצמאית. שותה אני לחיים ואומר למסובים:"לפי דעתי השמחה הזו קצת מוקדמת היא, עוד נכונו לנו הרבה קורבנות; מדינה לא מקבלים על מגש הכסף, אם לא נוכל לקחת אותה בכח זרוענו תשאר הצהרת או"ם פיסת נייר".
כולם מביטים עלי כמשתאים, הריני ביניהם כאבל בין החתנים ביחוד אחי הגדול, שישב כל הזמן ע"י מקלט הרדיו וקלט כל צליל, כל הגה מהמדובר בעולם הגדול.
3.4.1948
הימים ימי זוועה. השלטון המנדטורי נתן חופש לכוחות ההרס הערביים להתמודד עם הישוב העברי, להרבות את חלליו והחללים חברים כ"כ קרובים וגדול הכאב וגדול הכעס.
עומד אני על המשמר במבואות ת"א, בערב במקום מוסווה, ע"י הכביש המוליך העירה. על הכביש מונחים 2 מוקשים, שהחוטים המחוברים אליהם נמצאים בידי, לרשותי תת מקלע, רימוני יד, בקבוקי מולוטוב, בכלים אלה עלי לשמור על הכניסה לעיר, לאורחים בלתי רצויים.
מרחוק רואה אני שני אוטומובילים עם משטרה אנגלית מתקרבים, מחכה אני לאות הזהות שלהם (אור אדום לפי המוסכם), האות לא בא. אני מתכונן להפעיל את הזרם - הלב דופק, כאילו ניתק ממקומו. מושיט אני את היד אל הנשק... פתאום, במרחק של 20 צעדים מהמוקש ניתן האור על ידם - הלב נרגע במקצת - מה זה? חולשה? כנראה שעוד לא למדנו די את מלאכת הרציחה. והלא אין לנו דרך אחרת, עוד מאבקים קשים לפנינו וצריך בכל הכח לאחוז בשטח.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מפרי עטו
מצרור מכתביו
3.7.1944, חפציבה
להורי ובני משפחתי היקרים
ששה ומחצית היום שחלפו מעת השאירי מאחורי את כתלי הבית, ומוחי הצלול טרם העלה כל נושא אנושי לכתיבה, דומני כי לפי המסורת עלי לצטט את דברי מנחם מנדול בקשר למצב בריאותי המעולה ולנוכח מצב התזונה במקום, קשה לחזות בו ירידה כלשהיא.
פרט לאכילה הנני עוסק גם בשאר ענינים העומדים ברומו של עולם, כגון: תפקידי קשר בין בהמות עבודה מהעולם הישן ופלאי הטכניקה המודרנית הכלולים בקומביין, טרקטור וכדומה, מובן כדי להתמיד בתפקידי אלה מוטלת עלי גם הספקת מספוא לבהמות. טרם הגעתי לידי מסקנה מי הנהנה יותר. אני מהספקת המספוא או הבהמות מאכילתם.
כדי להוכיח שטרם נהפכתי כליל לבהמת עבודה, ראוי לציין, כי הנני מבקר במוסדות אשר הכניסה לסוסים וחמורים אליהם אסורה בהחלט (כך כתוב בפירוש ע"י הכניסה למוסדות אלה), כגון: חדר התרבות, ששם אני משקיף על עולמו של הקב"ה, מ"דבר המשמר" עד "הצופה לארץ", באמפיתאטרון של עין חרוד, בהצגות "טוביה החולב" ובקונצרטים של התזמורת הא"י.
8.6.1945, בנימינה
שלום למשפחת המינצים
תסלחו לי על כי לא רכשתי לי כל נושא הראוי להעלאה בכתב מיום קבלי את מכתבו של אבא, אך הדאגה לאוירה העלולה להתפשט בבית עקב שתיקתי הממושכת ושנתעוררה בי ע"י עצם קבלת מכתבו של יצחק דחפתני לשגר מכתב זה.
כנהוג בקרב אמנים המגישים את יצירותיהם לקהל, אפתח בקל ועליז כגון מצב בריאותי ואעבור בהדרגה לדרמה הכבדה, כגון דו"ח למאזן הכספי מיום היוסד הקבוצה.... אפתח בומנטיקה האביבית, שהתבטאה עד כה בהתעברותה של כלבת המחנה, אך שמה אינו מזדהה כלל במזג האויר (שמה גשם). כיון שכוונותיו הכשרות של יצחק דרשו בשלום הבהמות הזקנות מוטלות בספק, לא אכתוב על כך לסיום ההשראה הרומנטית, עלי לציין את הרבעתה של הפרה החדשה, אף כי התהליך בוצע תמורת תשלום הזרמה מלאכותית.
עם סיומי את תפוקת העבודה בשפיה, נגמרה אצלי גם תקופת הפרונקלים, כעת אני עוסק בעבודות הבית ובעבוד השטחים העומדים לרשותנו, בפרט אבטיחים וגן ירק.
המצב בקבוצה מסתכם בחומרה, עם סכום שנת החשבון, מתברר כי מעת שהייתנו בבנימינה, חיסלנו פרט להשקעות גם את סכום הרוחים מתל יוסף בצרוף 200 לירות. הפתרון היחיד לסיום מצב זה אפשרי באם נתאחד עם חברת נוער, אלא שהפעם נטלה הפוליטיקה הבין קבוצתית רשות הדיבור, נערך משאל נסיון, המסתכם בנטיתם של 60% מן החברים לקבוץ המאוחד.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
להורי ובני משפחתי היקרים
ששה ומחצית היום שחלפו מעת השאירי מאחורי את כתלי הבית, ומוחי הצלול טרם העלה כל נושא אנושי לכתיבה, דומני כי לפי המסורת עלי לצטט את דברי מנחם מנדול בקשר למצב בריאותי המעולה ולנוכח מצב התזונה במקום, קשה לחזות בו ירידה כלשהיא.
פרט לאכילה הנני עוסק גם בשאר ענינים העומדים ברומו של עולם, כגון: תפקידי קשר בין בהמות עבודה מהעולם הישן ופלאי הטכניקה המודרנית הכלולים בקומביין, טרקטור וכדומה, מובן כדי להתמיד בתפקידי אלה מוטלת עלי גם הספקת מספוא לבהמות. טרם הגעתי לידי מסקנה מי הנהנה יותר. אני מהספקת המספוא או הבהמות מאכילתם.
כדי להוכיח שטרם נהפכתי כליל לבהמת עבודה, ראוי לציין, כי הנני מבקר במוסדות אשר הכניסה לסוסים וחמורים אליהם אסורה בהחלט (כך כתוב בפירוש ע"י הכניסה למוסדות אלה), כגון: חדר התרבות, ששם אני משקיף על עולמו של הקב"ה, מ"דבר המשמר" עד "הצופה לארץ", באמפיתאטרון של עין חרוד, בהצגות "טוביה החולב" ובקונצרטים של התזמורת הא"י.
8.6.1945, בנימינה
שלום למשפחת המינצים
תסלחו לי על כי לא רכשתי לי כל נושא הראוי להעלאה בכתב מיום קבלי את מכתבו של אבא, אך הדאגה לאוירה העלולה להתפשט בבית עקב שתיקתי הממושכת ושנתעוררה בי ע"י עצם קבלת מכתבו של יצחק דחפתני לשגר מכתב זה.
כנהוג בקרב אמנים המגישים את יצירותיהם לקהל, אפתח בקל ועליז כגון מצב בריאותי ואעבור בהדרגה לדרמה הכבדה, כגון דו"ח למאזן הכספי מיום היוסד הקבוצה.... אפתח בומנטיקה האביבית, שהתבטאה עד כה בהתעברותה של כלבת המחנה, אך שמה אינו מזדהה כלל במזג האויר (שמה גשם). כיון שכוונותיו הכשרות של יצחק דרשו בשלום הבהמות הזקנות מוטלות בספק, לא אכתוב על כך לסיום ההשראה הרומנטית, עלי לציין את הרבעתה של הפרה החדשה, אף כי התהליך בוצע תמורת תשלום הזרמה מלאכותית.
עם סיומי את תפוקת העבודה בשפיה, נגמרה אצלי גם תקופת הפרונקלים, כעת אני עוסק בעבודות הבית ובעבוד השטחים העומדים לרשותנו, בפרט אבטיחים וגן ירק.
המצב בקבוצה מסתכם בחומרה, עם סכום שנת החשבון, מתברר כי מעת שהייתנו בבנימינה, חיסלנו פרט להשקעות גם את סכום הרוחים מתל יוסף בצרוף 200 לירות. הפתרון היחיד לסיום מצב זה אפשרי באם נתאחד עם חברת נוער, אלא שהפעם נטלה הפוליטיקה הבין קבוצתית רשות הדיבור, נערך משאל נסיון, המסתכם בנטיתם של 60% מן החברים לקבוץ המאוחד.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח