סגן מלץ רפאל "רפי" ז"ל

שלום רב לך, אמא

... במשק התחוללה עד אתמול סערת הבחירות, אם כי לא לוהטת ביותר, כי יחסי הכוחות ידועים פחות או יותר. אני איני ממהר לקבוע את עמדתי. בשבילי בכלל נראים חילוקי הדעות כל כך לא יסודיים ולא עקרוניים וכל כך אינם מצדיקים את קיומן הנפרד של מפלגת פועלי ארץ ישראל ו"התנועה לאחדות העבודה". נו, אבל לא בידי הדבר. אבא מתעסק בכך, אם כי אינו מתווכח בחדר האוכל. יחסו אל אנשי סיעה ב' אינו מוצא חן בעיני. אין זה יחס לחברים המתנגדים לדעותיו. אין לו אורך רוח כלפי אנשים שדעותיהם אחרות. חבל שיחסו הוא כזה.
כשאני קורא עתה איזה ספר טוב, ספר רציני, המעלה אותך לספירה של דעות נעלות, רגשות עזים והתנגשות בעלי הרצונות, הדעות והרגשות בנסיבות החיים המעלות צירופים משונים, הגבות משונות, כשאני קורא בספרים כאלה כעת (י'ן כריסטוף, פרשת מאוריציוס וכו') ותיכף אחרי זה, בגמרי לקרוא, הולך אני לאכול ארוחת ערב, ואני יודע, שעוד מעט ואשמע את כל הויכוחים האלה, אשר ביחוד אחרי קריאת ספרים כאלה הם נראים פעוטים וקטנים (כי בויכוחים הרי לא מדובר על חילוקי דעות אידיאולוגיים, אלא על עניני בחירות, השמצה וכו') - יש לי הרגשה קשה מאוד, לפעמים עד כדי בחילה, לאנשים היושבים סביבי, העוסקים בזה במין תאוותנות. ואני חושב: הן לפעמים אפשר למצוא גם אותי עוסק באיזו שיחה פעוטה ויתכן כי השומע הוא אדם רגיש, שגם הוא אך קרא ספר כזה, ולפי מצב רוחו באותה שעה כל כך אינו נוטה לשיחה בטלה. איזה תמונה יקבל מדמותי? הרי גם הוא יכול לחשוב אותי ליצור שזהו תוכן חייו! כמה שונה האדם בהתגלויותיו השונות. כמה הוא שונה כשהוא לבדו עם עצמו ובהופעתו בחברה. וגם בהופעתו - כמה שונה הוא בזמנים שונים ובאפנים שונים - - -

שלום רב

מתוך הספר 'ביקוד - מכתבים' הוצאת הקיבוץ המאוחד תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

עין חרוד 2.4.45

-ה שלי, שלום רב לך.

עבר ה"סדר" עם שאונו והמונו, עם כל היופי הרב שבו, עם הצורה המקובלת והידועה, החוזרת מדי שנה בשנה. זוכר אני, כשהייתי קטן יותר, הייתי יושב ב"סדר" הייתי חושב כל רגע. הנה רגע זה כבר לא יחזור שנה שלמה וכל כך הייתי מצטער על זה. ולפני ה"סדר", כל הציפיה אליו - שיבוא, וכשבא - כעין צער על זה שהוא כבר עובר. אינני יודע משום מה, השנה נראה הכל חילוני יותר. האם התבגרתי וחדלתי לחוש את גודל החג? יתכן. אמנם הכל נראה כיום-חג, אבל לא חשתי את עצמי כבוש על ידי החג, לא רטט בי בפנים משהו, כעין התרגשות קלה ובלתי פוסקת, כפי שהיה הדבר קודם.
כפי הנראה נהפכתי לחכם היודע ואינו מאמין באמונת ילד ואינו חש כאשר יחוש הילד. אף על פי כן היה החג יפה. והנה עבר לו והמשק נכנס לעבודה במתח של עונת-האביב הבוערת. הכל מתחיל לבעור כעת ואנו במרכז. עובדים בכל. אני מחליף עכשיו ענפים יום יום. פלחה, חצירים ודיר משמשים בערבוביה. בכל מורגש: התחיל האביב. ובינתיים מתקרב חג המחזור שלנו, שיתקיים ביום שישי זה, זאת אומרת בעוד ארבעה ימים. נו, והתכונה לקראתו היא רבה. הערבים תפוסים, עד שאין פנאי לשום דבר. את המכתב כותב אני בעצם על חשבון חלק מחזרה אחת. נו, מילא...
- - - -
- ה כל כך הרבה הירהרתי בך אתמול, אם כי עבדתי ארבע עשרה שעות בדיר. אבל במרעה, עם הצאן, היה לי זמן ו"ניצלתיו" לחשוב ולהרהר. -ה, כה טוב לאהוב אותך וכה קשה (מפני המרחק הרב) - זהו הסיכום של אתמול, של כל הימים, של כל הזכרונות והגעגועים העזים.
יש הרבה פרזיאולוגיה בדיבור על הצאן, המראה, הרועה וכו' אבל משהו נכון יש בו, הגרעין האמיתי הוא. ישנה הצדקה שהיא לשירים הרבים על הרועים על הטבע וכו'. כשהולך אני לבדי עם העדר לפנות ערב, כשהשמש שוקעת ואין איש בכל העמק, שקט אלוהי בכל, ואתה אינך עסוק בעבודה התופסת את כל חושיך, הרי אתה חש את הטבע, אתה מרגיש את היופי של הסובב אותך, את נצחיותו ואתה מתמלא אז שפע של רגש אושר. ולו עברת בערבים כאלה בעמק, היית יכולה לשמוע שירה, שירה-צעקה. שר אני במלוא הכח, לשפוך משהו, להוציא את הגואה והשופע בפנים. וטוב, טוב אז מאוד.
-ה, כותב אני לך את זאת בהשפעת יום אתמול. זה כמה שנים לא יצאתי עם העדר ואתמול יצאתי לפנות ערב וחשתי את כל זאת והריני כולי תחת הרושם הזה. כמה רציתי שתהיי עמי אז, אבל...
סלחי לי על רגשנות כזו. אפשר שאינה מתאימה לי ולאפיי הקר כל כך וה... אבל יש תהומות ופינות בנפש, שכה שונות הן מהנראה לעין. ופינות אלו רבות אצלי. יתכן כי גם לא אוסיף בזה, אך תחת הרושם העצום של אתמול כתבתי זאת. אבל אל תחשבי שמושך אותי הדיר. להיפך, אינני רוצה לעבוד בו, אלא מפעם לפעם סוחבים אותי.
-ה, מה אוסיף? רק אהבה, אהבה עד אין קץ. סלחי על הקיצור. אינני יודע משום מה, קשה לי לכתוב לך על דעות, רעיונות, עניני מח. הרי את - בלבי את. כאן ממשלתך. במח ועניניו הרי אנו מחולקים עד היסוד (על כל פנים כפי שנראה לעין)

שלום, -ה
רפי

מתוך הספר 'ביקוד - מכתבים' הוצאת הקיבוץ המאוחד תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

עין חרוד 5.6.45

... את שירי רחל גומע אני עתה "כיין הטוב" איזה עושר של נפש! איזו עצבות פנימית גדולה ועמוקה! וכל כך הרבה תחושות הנובעות מאופי פנימי, מוצא אני שהן משותפות גם לי. האם מכירה את את השיר הזה?

בגני נטעתיך
בגני המוצנע - בלבי
השתרגו פארותיך
ועמקו שרשיך בי.
ומשחר עד לילה
לא ישקוט לא ירגיע הגן -
זה אתה בו, אתה בו
באלפי צפריך רן.

הרי לא מלים הן אלו, בשבילי עתה, הרי תחושותי שלי הן. קורא אני בשיריה, שונה ושולש ואינני מתעייף. חש אני את עצמי כה קרוב אליה. הרי שתי שורות, אשר שלי הן:

לא אחפוץ בזיק ממדורת העבר
וידי לנדבה לא אושיט...

כה קרובות הן שורות אלה, כה אומרות, כל כך טוב למצוא מבעי נפש, שאתה חש כי שם שלך הם.
שלשום הוצג אצלנו הסרט "לבי לך לנצח" סרט שכולו חוסר טעם. משולבת בו איזה טרגדיה של בעל - אסיר שחונן ואינו רוצה להכתים את שם ילדיו ולכן אינו חוזר למשפחתו - ומצד שני צחוק ועליזות. כל דבר כשהוא לעצמו טוב הוא, אך לשם מה שילובם יחד?
אוהב אני בסרטים את המלחמה בין הגיבורים, סרטי אהבה דרמטיים. מהו הסרט? הרי זה קטע חיים רב-מאורעות או ריכוז מאורעות-חיים בפרק זמן קצר, וכל שהם נפשיים יותר, דרמטיים יותר, הסרט טוב יותר בעיני. מובן שיש גם סוג שני - סרטי צחוק, אך אין זה ערך תרבותי. ולכן כל כך פוגמת בסרט דרמטי העמדת גיבור בצורה מצחיקה. - - -
... חביבה, אסיים הפעם בעצב רב, כי כל כך הרבה זמן לא אראך. איום לדעת עובדה זו ואת אזלת ידך לשנותה ולו במעט. הרי זו בעיה, שהקיבוץ חייב לפתרה באיזה אופן. לעבוד כל הזמן כדי לראותך לפרקים! נו, מילא. לא קשה לי לעבוד. אחרי כל יום עבודה כזה אני חוזר מאושר.

רפי

מתוך הספר 'ביקוד - מכתבים' הוצאת הקיבוץ המאוחד תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

זה היה בראשית קיץ 48. באחד הימים הגיע למטה הפלמ"ח, בחור צעיר - בעיני עדיין נער. הוא פנה אלי: "אתה מכיר בודאי את גילה הורביץ?" "כן" עניתי. והוא המשיך: "אני משרת בחטיבת הראל. קיבלתי חופשה ליומיים והייתי בבית, בעין חרוד. שמי רפי וגילה - חברה שלי. לא אספיק לפגוש אותה, כי עלי למהר לעלות לבסיס הראל, בקרית ענבים, בשיירה שעולה עוד מעט לירושלים. בקשתי שתפגוש את גילה שמשרתת בחטיבת יפתח, בבסיס בצריפין ותמסור לה מתנה קטנה ממני" הוציא שעון יד קטן ויפה ועליו הקדשה: "לגילה, באהבה מרפי". "כמובן" עניתי, אעשה זאת בחפץ לב. נפרדנו, הוא מיהר לשיירה העולה לירושלים. כעבור יום קיבלתי את ההודעה המחרידה: "רפי מלץ נפל בהתקפת כח הראל על נבי סמואל" מיהרתי לצריפין ובדמעות בעיני, מסרתי לגילה את מתנתו האחרונה של רפי.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

... כבר עברה מחצית השנה מיום שנפלת, ילדי, ואני עד כה לא יכולתי לאחוז בעט כדי לרשום את אשר עבר עלי מרגע בוא הבשורה הנוראה. וגם עתה, בשבתי ליד השולחן לכתוב עליך, רפי בני, זולגות עיני דמעות ולא אדע כיצד להעלות מלים, מלים רגילות, על כל אותם הימים והלילות אשר קמו עלי מיום השכול והשבר שירד על חיי...
התהום האיומה לתוכה ירדתי, ים יסורים זה, הבקרים הללו, זריחת השמש וציוצי-העדנה של הצפרים, אל מול עיני היבשות מבכי, הלילות הללו, היקיצה הפתאומית אל חללו של הלילה... העינים בוהות, מחפשות משהו בערפל של שכחה רגעית - ופתאום משב מחריד: רפי, רפיל'ה נפל!
והימים עוברים, עוברים והכנפים האפלות משיקות בלי הרף, בלי הרף. הוי! שמא חולי אחזני, חולי ממאיר ואחריו תבוא הישועה, יציץ שחר גואל, שחר הדור וזוהר ובני יופיע - בני רפאל יפה-התואר עם מצחו הנישא וקומתו התמירה? ריבון העולמים! שמא חולי ממאיר הוא?...
הרחק נפל בני - וידי לא זכו לגעת בו. הנה אף זאת זכיה גדולה, לגעת בגוף המת של הבן לפני הקבורה, להתרפק עליו, לשטפו בדמעות... הרחק נקבר בני, בקבר אחים, ואני באותו ערב שקטה ושאננה, מכינה ועורכת את ה"סדר" בקיבוץ. - - -
- - - - -
קיבלתי משלוח מאת המטה. פתחתי את הקופסה הקטנה ונגדי עיני משחיר לוח שחור, עליו חרות שם בני ותאריך נפילתו.
אכן זה נשאר ממך ילדי - זה נותר מעשרים ואחת שנות חייך, זה, והעינים הדומעות של אמך.
... בערב, בשעה מאוחרת, מתאספים על ידי בני עין חרוד, שנתקבצו ובאו מכמה נקודות. ברגע הראשון חשתי כי לא אוכל להבליג, כי מקור הדמעות עומד שוב להציפני, אך כוחות איתנים עמדו לי ואני הקבלתי את פניהם בשקט. יושבת אני בתוכם, מבטי חסר הישע משוטט על פניהם המוכרים, הקרובים כל כך - ונדמה לי כי הנה, בעוד רגע, יופיע רפי ויחייך אלי בתמיהה: "מה מעשייך פה, אמא?" - - -
היתכן כי אשב בינהם ורפי איננו, לעולם לא יהיה? ואני אלבש ארשת שקטה ולא אפול ולא ארים זעקה גדולה ומרה? - - -
אני יושבת שקטה ומקשיבה להם. לי. , שזה עתה חזר מנתיבות הים (מה בגר הנער, מה גדל עם תפקידו! ועל אמו הקטנה והנפלאה אני חושבת, שודאי לבה מפרפר שם בבית מדאגה לו - והוא יושב פה בינינו, חפשי ובטוח ומנער מעליו את עומס המשימה שהוטלה עליו) לח. , הרציני (צרות רבות לו עם העולים הצעירים, קשה ללכדם למשמעת) למ. , טוב הלב האחראי לתחבורה והוא עורך את תכנית פעולתו. אני מקשיבה להם בשיב לב, שלא יראוני שחה ואבלה.
השעה מתקרבת לאשמורת השניה, ועליהם להשכים קום.
- לכו נא לישון, ילדים - אני אומרת. והם קמים ללכת.
- שלום אומרים הם ומשתדלים שלא להביט בפני -
-שלום, שלום לכם - עונה אני.
אני נשארת יושבת על המיטה והדמעות זולגות בלי הפוגה...
לחדר נכנסה חרש הנערה - זו האם הקטנה של הפלוגה שטיפלה בי כל העת. מחיתי את דמעותי וניגשתי אליה. נשקתיה על מצחה על ראשה.
- לכי לישון, ילדה - אמרתי לה - לכי לישון...

עם דמדומי בוקר התעוררתי. עזבתי בחשאי את החדר ויצאתי החוצה, לנשום מן האויר שנשם רפי - והנה נגלו לפני שמי ירושלים והם גבוהים ורמים כל כך, וההרים מסביב נישאים והוד גדול ונורא נסוך עליהם.
עומדת אני אילמת ודוממה ומביטה אל העבים האדירים השטים. והנה בוקעת ועולה השמש מן המזרח - שמש ישראל עולה בהוד קדומים. ופתאום אני עם יגוני קטנה כל כך, רופפת, בלתי נראית. מעל לראשי השחוח שטים עבים אדירים והשמים גבוהים ורמים כל כך ומסביב הכל זורח, מחריד בעצמתו, בגודל היותו!
ואפול על האדמה ואנשקנה ואשטפנה בדמעותי.
הוי ירושלים, ירושלים! - - -

א מ א

מתוך הספר 'בנים - קובץ זכרון לבני עין חרוד שנפלו במלחמת העצמאות' הוצאת הקיבוץ המאוחד, משק עין חרוד, תש"ט.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

- - - יצאתי שוב לעבודה. בטרקטור ודיסקוס. בשבתי ליד ההגה, מכוון את הדיסקוס לתלם, הומחשה לי כאילו מחדש האימה הגדולה, רפי עבד בטרקטור. אני לימדתיו את העבודה הזאת. עוד בהיותו, ילד בבית הספר היה בא אלי לשדה ואני מסרתי לו את הטרקטור. וכמה היו נוצצות עיניו מגאוה בהצליחו בפעם הראשונה לכוון את הטרקטור לרצונו, למתוח את התלם ישר ישר. גם אז, כשישב בפעם הראשונה על הטרקטור, היה רתום לדיסקוס והומחש לי עתה באימה: איננו עוד. רפי. לא ישב עוד על הטרקטור. לעולם לא ישב עוד על הטרקטור. ורחמים גדולים כיווצו את לבי. רפי, מסכן שלי. זרמו דמעותי ללא הפוגה. הפעם לא יכולתי להתגבר ולהבליג עליהן.
- - - באה הנערה והביאה את מכתביו וכן מצאה את מכתביה במגירה שלו. נער ונערה נאחזים זה בזה ביסורים ובאהבה גדולה. מתבגרים ביסוריהם ובאהבתם הגדולה. עולם גדול ונשגב. ואיננו עוד? לעולם? לחלוטין? כל אשר הגה וחש והתחבט ושאף והתגעגע ואהב - כל זה איננו עוד ולא יהיה לעולמים? במכתביו האחרונים יש כל כך הרבה נהייה וגעגועים לפינה, לשקט, לה, לאהבתה. רבות סבל מבדידות ונדודים. רפי - נער מסכן שזקוק היה לאהבה, לחמימות: זהו בעצם הסך הכל (הסך הכל האנושי של כל אדם, כנראה.)
... ולנערה אני רוחש תודה עמוקה על שהיתה לו. על אור האהבה הגדולה שהיא היא, אשר חשפה לו.
... היה רפי מן התוהים על חידת החיים והמות. במכתביו יתגלה עולמו הפנימי, עולמו שלו (בעניני ציבור וחברה מעטות תגובותיו) ותבורך הנערה שזיכתה אותו במקלט לעולמו. טיול למדבר יהודה, עם חבריו בני גילו בבית הספר, היתה לו השפעה מכריעה בעיצוב דמותו הפנימית. במכתביו ידבר בו, בטיול זה, רבות. בשיחה ממושכת איתו, לאחר שובו מן הטיול, זכיתי גם אני לקלוט מתהייתו על עולמו. עתה הוא עצמו נכנס לאותה מחיצה נעלמה, עבר את הגבול. ואפשר רק שוב ושוב לשאול ולזעוק.
- - - - -
בני, רפי הריני עוסק ימים שלמים במכתביך - להתקינם, להוציא מהם לרשות הרבים. יודע אני בך, שלא היית מסכים לכך. שהיית מתקומם לזו הוצאת עולמך האינטימי אל החוץ. ודאי חולשה היא גם זאת בנו - אך הן תסלח לרצון להציל לפליטה ניצוץ קט זה מאש-נפשך אשר יקדה בך ודעכה לנו - וי, דעכה לנו לנצח. - - -
ואין מכתביך אלא מגילות מגילות של נפשך - לוהטות, מתרפקות - לוהטות ושרות את עצמן. - - -
במכתביך האחרונים, ימים לא רבים לפני נפלך, שרת שירת האהבה המחודשת. חלום האהבה הנפלאה, אשר המלאך זך הכנפים יאמצנה אל לבו ויינשא אתה למעלה. ימים אחרונים, במכתבך האחרון, התרפקת בגעגועים מכאיבים - - - היתה בך התרפקות גדולה על - האנושי, החי, החם, האוהב. על הלב האנושי. נפתלת עם עצמך, עם התפל, עם הקרוע, עם האבדון, עם האטום והסתום. ידעת גם כף-הקלע - בין טומאה לקדושה. מקדש-אל רצית לבנות לך. עליו נאבקת. - - -

בני, בני, רפאל.

א ב א

מתוך הספר 'בנים - קובץ זכרון לבני עין חרוד שנפלו במלחמת העצמאות' הוצאת הקיבוץ המאוחד, משק עין חרוד, תש"ט.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.