טוראי טוכלר עמנואל יצחק עמי ז"ל

עמנואל, כן אני אחותך כותבת כאן, עליך, אף על פי שהינך נחשב כנעדר. האם יתכן שאתה, אחי הקטן, הילד הפעוט, הסגור, המסתפק במועט, האם יתכן שאף פעם אין דרך חזרה אלינו, אל החיים? והרי למעשה רצית לבנות, לעבוד, ללמוד והעיקר לחיות, לחיות...
האם באמת לא תשוב אלינו עמנואל, אחי הקטן?
כן כך היא המציאות המרה, וכך התאכזר בך ובנו הגורל.
כמה מילים אל אלה אשר חיים.
ילד נבון וחמוד היה במשך כל שנות חייו המעטים אשר חי. שובב אמנם חוצפן, אך יחד עם זאת שקט ורציני, חברותי. פשוט אהוב על הבריות, כך סלל את דרכו בחברה. מכשולים רבים עברו עליו עד אשר הכירו בו ואת נפשו הטהורים.
בסביבת בית הספר, לא תמיד היתה הבנה מלאה כלפיו, בבית הוריו מכשולים אחרים חסמו את דרכו. צעיר זה אף פעם לא התאונן, את לבו סגר היטב כלפי אלה, אשר אולי גרמו לו צער רב.
עוד רבות אפשר לפרש ולספר, ולומר כאן, אפשר רק זאת, שאהב את מולדתו אהבה אמיתית ועזה, שאהב את חבריו האמיתיים עם לב פתוח.
עוד טרם היתה המלחמה, עמנואל כבר היה חבר הפלמ"ח ומטרה אחת בליבו החולם, לגאול את המולדת, לשמור אותה למען זרים שלא יגזלוה. ועם חבריו אלה, חברי הפלמ"ח הוא קשר קשר אמיץ ועמוק, בו בשעה שפסל רבים מחבריו בעיר, אשר התחמקו להיות שומרי המולדת.
תקופת מלחמה פרצה ועמנואל למרות גילו הצעיר, לא היסס להיות בין אילו חברי הפלמ"ח גואלי המולדת. שום קשוי נפשי לא ביטא, והשקט שלו תמיד בישר לי כמה מאושר הוא להיות בין חבריו האמיציים אשר לא פסק לספר עליהם להללם. אף פעם לא דבר על עצמו וגבורתו, למרות שהיה תמיד בין ראשוני המשחררים והעוזרים. ואתם חברים, את גבורתו ואומץ לבו, את אופיו החזק, וכשרונותיו הרבים, הספורטאי המובהק, הרי חייתם עימו, הכרתם את נפשו הטהורה, כלומר: חייכם המשותפים למדו אתכם. מי ומה נער צעיר זה אשר למעשה עבר הרבה.
לא אוסיף יותר על דמותו, אפשר ואפשר לכתוב אך דעו, הנכתב - נכתב עבורכם, החיים , ועבור ההסטוריה.
וכעת עוד מילים ספורות אל אחי הקטן אשר נהפך במשך מלחמת ישראל למבוגר.
הרגשתי עמנואל, אמונתי היא שבכל זאת הנך חי, חי וקיים, רק אתה הישר, היית מנצח את קושי החיים המשותפים לנו, יודעת אני זאת רק אתה הנבון החביב והכשרוני, יכל להיות מורה דרך למשפחתך וחבריך, ועוד יודעים אנו מה היא הקרבתך הקדושה, שלא תשוב אלינו שוב, אחי הקטן, כדי לבנות יחד איתנו עתיד מזהיר, כדי לתת ביטוי למולדת ולבנותה עם כל אהבתך העזה, פשוט כדי לחיות איתנו כאן בארץ המשוחררת.
היתכן שאתה הניצן לא תפרח יותר בארץ זו?
מאת אחותך האוהבת אותך חנה.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

עמי בא אלינו לשכונה בהיותו נער ומיד נתקל בחבלי קליטה בחברה בגלל אופיו המשונה והמוזר.
הכרתיו מיומו הראשון בשכונתינו, מלא מרץ היה, עליז ושובב, אך אם העמקת חדור לתוכו, נתגלה לפניך נער בעל אופי מוצק, עשוי ללא חתף מסור וצנוע.
לא איש המדרש היה אלא איש המעשה ובטרם סיים את חוק לימודיו בכתה ח' החל לעבוד. הוא עבד קשה מבוקר עד ערב, אולם אף פעם לא אבד את מרצו להשתובב בחברתנו אחרי יום עבודה רשה של 10-12 שעות. אך הימים ימים גורליים הם לאומתנו, ימי המאבק במחתרת, ועמי ככולנו החל בעודו צעיר לשרת את מולדתנו, מרגע שהיה נכנס לתפקיד לא יכולתי להכירו, שקט ורציני, ודרוך לפעולה, היה בתפקידו בעל חוש התמצאות להפליא ותמיד שימש דוגמא לחבריו. השתתף בעליה לביריה ובפעולות שונות. בהתחלת שנת 1947 מחליט הוא שמקומו איננו בעיר אלא בשורת הפלמ"ח וכך היה.
הוא הצטרף להכשרת הנוער העובד במשמר הים. בינתיים התמיר המצב בארץ וככל אנשי הפלמ"ח תפס את מקומו בהגנת הנגב. פגשתיו לאחרונה כאשר בא לחופשתו הראשונה אחרי תשעה חדשי מצור בנגב, מגודל זקן, שזוף, ומלא סיפוק והתפעלות מהנגב. אחרי חופשתו שב למשמרתו בנגב, ומשם לא חזר. בגבורה נפל בהגנת המשלט ובחיפוי נסיגת חבריו.
לא לחינם נפלת עמי. מלאת תפקידך בכבוד ובגבורה.
יהי זכרך ברוך!
אהרון

חיפה הר הכרמל, 13.7.1949
"אמנון להתראות בחופש הבא", אלו היו המלים האחרונות ששמעתי מפיו והן עדין מצלצלות באזני.
בימים אלו מלאו שנתיים ימים מיום שעזב עמי את חיפה ויצא להכשרה, ושנה לנפלו בשדה הקרב. מוזר הדבר לכתוב על חבר שנפל ולהעלות על הנייר רגשות שניסיתי כל הזמן להסתיר ולהחניק בתוכי. פרשת חייו הצבאיים של עמי, אינה מתחילה עם צאת צו הגיוס, היא מתחילה הרבה לפני כן. זכורני את אותם ימים ולילות שבילינו יחד בגדנ"ע ובחי"ש. באיזו התמסרות ורצון עשה את המוטל עליו ותמיד על הצד הטוב ביותר. תהיה זו הדבקת כרוזים או התקשרות עם אישי הישוב שהיו עצורים בעתלית. תמיד שש אלי מעשים. תמיד הצטיין באימונים ובמסירותו לתפקיד ויהיה איזה שיהיה. תמיד אזכור את הרוח החיה שהיה מפיח בנו בעת מסע. תמיד היה מוכן לעזור לחבר ותמיד היה שר ועליז, גם אם הדרך היתה רשה משתדל היה להכניסנו לעליזות ולשירה. רק אחרי שעבר את מדורי הגדנ"ע והחי"ש הצטרף לפלמ"ח.
מעולם לא אהב עמי לכתוב מכתבים. יש והייתי מחכה חדשים למכתב ממנו. עמוק בלבי נחרטו מכתביו וביחוד מכתבו האחרון שקבלתי. בו הוא כותב על נפילת יד מרדכי.
"אמנון! לא ראית את חברי יד מרדכי אחרי הפינוי של המשק, נדמה היה לך שגם אם תחיה לא תצחק יותר לעולם. כך נדמה היה לי, אבל זה לא כך. ובכל זאת אפשר לצחוק."
עמי! היתכן שלא אראך יותר עלי אדמות? קשה לי לתפוש זאת. לא פעם נדמה לי כי אפגוש אותך, כי לא יתכן שלא אראך יותר. לא האמנתי, קשה היה לי לתפוש את משמעות המלים "עמי איננו". תמיד חיכיתי לבואך, אך הגורל צחק לי. בשבוע שעבר הובאת לחיפה למנוחת עולמים. עמי! איך עזבתנו ואת טעם החיים טרם טעמת. עמי!
אך עמי לא עזבנו, הגוף איננו אבל נשמתו תהיה תמיד אתנו.
יהי זכרו ברוך!
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.
אמנון לוטרמן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח