טוראי אסתרין משה מוסיק ז"ל

גם אלה שלנו
אכן, גם הם שלנו, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. אף על פי, שרבים מבינינו לא הכירום או רק את פניהם ראו ואת שמותיהם לא ידעו. רבות הסיבות למיעוט היכרות זו, ובעיקר נובע הדבר מהתנאים הבלתי רגילים, שקבוצת "הכשרה מגויסת" זו נתונה בהם, במשך זמן היותה אצלנו.
אבידותיה הקשות והיקרות של קבוצה זו - מתוכנו נעקרו. נעריה הנופלים- על אדמתנו הילכו ובשדותינו פסעו, בענפי משקנו עמלו את עמלם, אם בחצר או בשדה הפלחה, בערוגות הירק השמיעו צחוקם, ואת קול שריקתם- ממרומי עגלת החציר הירוק, עמנו הסיבו פעמים רבות אל השולחן לסעודה ואת דברי התבדחותם שמענו. בעינינו ראינום בעשותם את צעדי-המעבר שבין נערות לבחרות.
ש ל נ ו הם. בביתנו קיבלו את הכשרתם לעבודה ועל סלעינו זחלו בעברם את אימוניהם הצבאיים, באהלים ובצריפים שבחצרנו נתנו קולם בשיר בלילות, אחרי ימי העמל הקשים והמייגעים.
בנים אלה, שנפלו ואינם, אך מעט זכו ליהנות אצלנו מזהב-זריחות, מלשם-שקיעות על הרינו ומנוגה-ירח בלילות רוגעים, כי על כן נערי הכשרה מגויסת היו, שמרבית ימיהם ולילותיהם קודש לעבודה ולאימונים, למילוי תפקידים וחובות שהוטלו על כתפיהם הצעירות: ימיהם ולילותיהם- דריכות ונכונות מתמדת לביצוע משימות קשות ומסוכנות.
קבוצת ההכשרה השכולה, אשר שכלה כבר חמשיה מחבריה, בצעה כבר מחמשת חדשי מלחמתנו כמה וכמה מבצעים נועזים ורבי אחריות, וזכו לנצחונות ולהצלחות. אך, תמורת קרב זרעין שילמה בארבע אבידות מבין חבריה. קשתה עליה יד הגורל הפעם. ארבעה בחורים אלה, שלנו, יצאו לשלם לרוצחים, ששפכו דמי יהודים בעמק, כפעלם, - ולא חזרו לבסיסם. משמע, יצאו מביתנו ולא שבו אלינו עוד. שנים מהם, אחד- גופתו לא חזרה אלינו וגורלו של הפצוע הנעדר לא נודע עדיין.
ובשורה אחת עם חברינו שאבדו לנו, נזכור גם את החברים הצעירים האלה, שאבדו ואינם. נזכור את עמנואל בדאני, בן השמונה עשרה, המ"כ, שלא הובא לקבר ישראל, את שלמה בלומנטל, המקלען בן התשע עשרה, בן יחיד להוריו, ואת משה אסתרין בן י"ח אף הוא, נשק המחלקה,המסור והאמיץ, אשר נפצע בנסותו להוציא את חברו יהודה שם טוב הפצוע משדה האש. רק הוא ושלמה זכו למצוא את מנוחתם האחרונה בקבר ישראל. אולם, גם אשר לא זכה לבוא לקבר ישראל אצלנו, גופו ודמו ורוחו - באשר הוא שם- יתמזגו עם אדמת יזרעאל היקרה, שהיתה ותהיה אדמת ישראל.
מתוך יומן משק יגור מספר 1997.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

הליל בהיר והרוח נושבת קרירה. אופפת אותי הרגשה של בדידות ונזכרת אני בימים שעברו ובאנשים שהכרתי. דמותו של משה עולה בזכרוני. נזכרת אני ביום בואי לכפר הנוער בן-שמן. משה היה בין אלה שקבלו את פנינו בסבר פנים יפות.
הוא חי אתנו שנתים והחליט לצאת להכשרה. יפים היו הימים שחי אתנו תמיד עליז ושמח היה, באופן מיוחד התמסר לחברה, עזר לעולים להתגבר על קושיי השפה, היה מסור מאוד לתנועה, והיה חבר פעיל בועדת הסניף.
כך מתוך התמסרות חי אתנו שנתים, כולם אהבוהו. הצטערנו שהוא יוצא לפנינו להכשרה ולא מחכה ליום שנצא יחד. שאלתיו לפני יציאתו:"משה! למה לך לצאת השנה גם אם לא תלמד תוכל לעבוד בכפר עד צאתנו יחד להכשרה. אך הוא ענה לי תוך חיוך, "מה שאני אעשה כאן אוכל לעשות גם שם, ושם זה יביא תועלת לחברה, אנחנו שבעה יוצאים ויחד נכשיר לכם את הקרקע, וכשתבואו יהיה לכם קל יותר להגשים".
והוא יצא להכשיר את הקרקע אך לא הספיק להגשים. משה! הלכת מאתנו השארת חלל ריק שקשה יהיה למלאותו. אך אנו נמלא אותו ע"י זה שנמשיך להגשים את אשר אתה לא הספקת לעשות.
רות ל.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

מילדותו התבלט בפקחותו ובהתפתחות למעלה מגילו. בגן הילדים לא מצא ענין. "מקוביות לא בונים בית, מבלוקים בונים". "הוא מכיר צמחים יותר ממני"- אמר עליו רופא הילדים ד"ר גורביץ ז"ל, ומשה תינוק אז. היה בעל אופי עצמאי ותקיף, שלא יכול לוותר על מה שנראה לו כצודק. וחונן בכשרון תביעה מהירה. תאב לדעת ובעל זכרון מצויין, היה שטוף בקריאה, אולם זלזל בספרי הלימוד הנתונים במסגרת צרה. לעומת זה היה מבלה שעות בקריאות גארץ-שפ"ר, ודוקא עם כל התוספות. בכתיבת הארץ לא היתה אף נקודה אחת מחזיתות המלחמה העולמית שלא ידע את מקומה במפה ומה שנאמר עליה בעיתונות ע"י סופרי מלחמה שונים.
לא היה אץ לחברות בבית הספר, סגור היה, אולם היתה בו עדינות, לא מצות אנשים מלומדה, אלא פנימית ונפשית מאוד, היה שש לעזור לכל הזקוק, בישן ועניו היה, אדיב לכל אלה, שנטעו בו אמון ואהבה.
היה בעל דמיון עשיר וספרי הקריאה הרבים העבירו אותו לפעמים לעולמות רחוקים. עם גמר בית הספר העממי יצא לעבודה. בתקופה זו הלך והתגבש אופיו. הוא עבד בבית דפוס כמה חדשים ובזמן קצר משך אליו את לב נותן העבודה לאהבה אותו, כי מילא את המוטל עליו באמונה ובצניעות.
אולם קסמה לו העבודה החקלאית. וכשהוזמן על פי דרישת הנוער העובד להכנס לבית הספר ב"בן שמן" קבל את ההזמנה בשמחה. שאיפתו לחיק הטבע ולתחית המולדת באה על סיפוקה המלא. זו היתה התקופה הברוכה בחייו. עבד ולמד. הוטלו עליו תפקידים אחראיים והוא מילא אותם בכשרון ובשמחה. "אנחנו נסדר קבוצה בעקבה"- זו היתה שאיפתו האחרונה.
בחמשת חדשי המלחמה - אומר יומן הקיבוץ - ביצע אסתרין יחד עם חבריו כמה מבצעים נועזים ורבי אחריות וזכה לנצחונות והצלחות.
בקרב זרעין יצאו הוא עם חבריו לשלם לרוצחים כפעלם, וכאן מצא את מותו- מות גיבורים וזו לשון היומן:"משה אסתרין, נשק המחלקה, המסור והאמיץ, נפגע בנסותו להוציא את חברו משדה-אש. הוא נשאר מוטל בשדה, כי תנאי הקרב לא אפשרו בשום פנים להתקרב למקום הפצועים. הערבים לקחוהו אתם והביאוהו לג'נין לחקירה, עינוהו קשות והרגוהו".
בדרך כה טראגית נהרג צעיר חמוד ויקר כזה. נשא את זכרו בלבנו באהבה וברטט.
ולהורים השכולים בשעת שברם הגדול כים יאמר: על סף תחית המדינה היהודית ישמר זכר בנם לברכה ולתפארת בין כל הקדושים והטהורים שנתנו את נפשם. בן 18 היה בנופלו.
דודו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.