טוראי כהן אברהם אברהמיק ז"ל

ילד חסון, ורוד-פנים, שתי עינים תכולות וראש עטור תלתלי-זהב - זה מראהו בגיל הרך.
בן שלוש וחצי נתיתם מאביו. תקופה מסוימת חי, יחד עם אמו, בחוג המשפחה הגדולה, משפחת אמו, שעסקה אז בחקלאות בתחום תל-אביב. זמן מועט לאחר מכן לקחה אותו אמו לחיפה, שם עבדה וחינכה אותו. הילד לא ידע בדידות מימיו והיה תמיד עליז ושמח.
לאחר גן-הילדים התחיל ללמוד בביה"ס הריאלי, והוא אז בן חמש וחצי; למן הימים הראשונים בביה"ס הצטיין בלימודיו - חיבב במיוחד את לימודי הטבע ואהב לטפל בבעלי-חיים. הרבה בקריאת-ספרים ונמשך בעיקר אחרי ספרי-מסע.
בגיל רך מאד הוא מתחיל לגלות את נטייתו למוסיקה. הוא מנגן תחילה במפוחית-פה ואחרי-כן, בהיותו בן שמונה, בכנור. מאותו זמן מתחיל חינוכו המוסיקלי השיטתי.
ליום ה"בר-מצוה", הגישה לו כל המשפחה במתנה כנור יקר, מעשה ידי-אמן. על כנורו זה היתה גאוותו.
חיבתו לנגינה הולכת וגוברת. במשך הזמן צבר לו אוסף נאה של תקליטים, מוסיקה מובחרת. כל סכום-כסף שהיה בידו השקיע באוסף זה, וכל מי שבא להעניק לו מתנה ידע - המתנה הטובה ביותר בעיני אברהם היא ספר טוב או תקליט משובח.
את זמנו הפנוי היה מבלה בקריאה ליד מקלט הרדיו. ובהתכנס אליו חבריו אהב להשמיע באזניהם מוסיקה מעל גבי תקליטים.
יום מאושר היה בשבילו יום הצטרפו לתנועת הצופים. במשך כל שנות לימודיו בחיפה היה פעיל בתנועה, ויחד עם חבריו יצא פעמים הרבה לעבודה במשקים חקלאיים.
בזמן שסיים את המחלקה החמישית של ביה"ס הריאלי עברה המשפחה לירושלים. כאן המשיך אברהם את לימודיו בגמנסיה העברית, והשתתף בכל פעולותיו של שבט-הצופים אשר ליד בי"ס זה. זמן מועט לאחר מכן הוכנס אל מחתרת ההגנה, ומילא מתוך התלהבות ושמירת-סוד את כל השליחויות שהוטלו עליו. בשום אופן לא הצלחנו להוציא מפיו ידיעה כל-שהיא על פעולתו זאת. כך נמשך הדבר עד לגמר לימודיו בגמנסיה בקיץ תש"ז. מיד אחרי זה יצא עם חבריו הצופים להכשרה חקלאית בדפנה.
בתשרי תש"ח בא הביתה לחופשה. לא היה קץ לשיחות בדבר בחירת השרות הלאומי. המשפחה כולה היתה בעד הליכה לנוטרות, בשים-לב ללקוי מסויים בבריאותו. אך הוא באחת: לפלמ"ח! גם הטענה שהוא בן-יחיד, והנכד היחיד, הנושא את שם משפחתו, לא ערערה את החלטתו. "אם כך - השיב - תצטרך מחצית הנוער העברי שלנו לעבור לתפקידים לא-קרביים. אין דרך אחרת, מוכרחים ללכת!" והוא הלך... במכתביו מדפנה תיאר את העבודה במשק, את הנוף המקסים; על אמונים צבאיים גם לא רמז. עד מהרה פרצו מאורעות הדמים. ניתק הקשר עם הגליל. ירושלים היתה מנותקת משאר חלקי הארץ.
ולפתע, באחד הימים, נפתחה דלת-הבית ואברהם הופיע בפתח, כולו זוהר בבת-צחוקו החיננית. כמה התבגר! לא היה זה אותו נער שיצא לפני זמן לא רב, בערך, להכשרה. לפנינו עמד גבר צעיר, גבה-קומה, רחב-כתפים ויפה-תואר.
"כיצד הצלחת להגיע הנה?" - "סוד צבאי" - ענה. אחרי-כן נודע לנו, כי על פי הסדר מיוחד הגיע במטוס.
יום אחד לקח את כנורו והשתומם שעדיין לא שכח את תורתו. "את רואה, אמא, האצבעות עוד הולכות!"
עברו ימי-החופשה, ולחזור למקומו אין כל אפשרות. בכל בוקר היה יוצא את הבית בתקווה למצוא איזו דרך לצאת מירושלים, ובכל פעם היה שב מאוכזב: הלא החברים שם ממלאים את תפקידם והוא כאן הולך-בטל... כעבור ימים אחדים פרצה שיירת מזון את הדרך ירושלימה, והיא עמדה לשוב בו ביום. לפתע נכנס אחד מחבריו של אברהם והודיעו כי יש אפשרות להגיע לתל-אביב, ואף אמנם יצאו ונסעו בקרון-משא פתוח.
בתל-אביב נפגש עם חבריו, שלא הצליחו להגיע ירושלימה; גם לחזור לגליל לא יכלו מחמת ניתוק-הדרכים. אך קבוצה קטנה מהם החליטה לפרוץ לה דרך אל הבסיס, ויהי-מה, ואברהם בתוכם. לאחר נסיעות מקוטעות ומסוכנות, ביבשה ובים-כנרת, תחת מטר-כדורי האויב, הצליחו להגיע לתל-חי, שם היה אז בסיסם. אותה שעה החלו ההכנות לכיבוש מצודת-נבי-יושע. למחרת בחצות הלילה יצאו להתקפה. אברהם פעל במקלע ביחידה שחיפתה על החבלנים, וכאן, יחד עם חבריו מגן-הילדים ומימי-הילדות אשר כה אהבם, נפל חלל למען תקומת המולדת, והוא אך בן שמונה-עשרה ושלושה חדשים.
נתיתמה המשפחה, נלקח אחד מטובי בניה - נתיתם גם כנורו.

המשפחה המתאבלת
מתוך "לנופלים בנבי יושע"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

כמהלומת רעם היתה לי הידיעה על מות תלמידי החביב אברהם כהן בי"א ניסן תש"ח, בקרב על נבי-יושע, כמה שבועות לפני ההכרזה על המדינה... קשה לי להתרגל למחשבה שחיי העלם היקר נפסקו לפתע פתאום והוא איננו עוד... אברהם כהן התחיל ללמוד אצלי לנגן בכנור בגיל עשר בשנת תרצ"ח בחיפה. זוכר אני יפה את בקורו הראשון בביתי. הוא בא ומפוחית פה בידו לשם בחינה בנגינה. הוקסמתי אז מיפי תארו, נועם הליכותיו, אופן דיבורו ונימוסו. חן מיוחד היה בחיוכו ובמבטו שהביעו עדינות-נפש ומרץ-פעולה כאחת.
ברבות הימים נוכחתי בצדקת הרושם שעשה עלי באותו ביקור. כשרונו למוסיקה היה רב ואהבתו לנגינה עזה, והתמסרותו ללמודים - בלב ונפש. ידיו ואצבעותיו הגמישות וכן גם תפיסתו האינטלקטואלית המהירה הועילו לו להתקדם יפה בנגינה בכנור ועתיד מוסיקלי גדול היה צפוי לו. גם כשנכנס לפלמ"ח והתמסר לפעולות ההגנה, הקדיש את מעט הפנאי שהיה ברשותו לנגינה, אם כי לא היה בידו אז להקדיש שעות לתרגילים ואימוני יד וקשת. לא אחת היה בא לשעור ובפיו דברי התנצלות על חוסר הזמן ללימודים. אותה שעה היו עיניו מעידות על עוז-רוח ועל מסירות למולדת. והובעה בהן גם התקוה שעוד יבוא יום והוא ייפנה גם למוסיקה...
בפעם האחרונה ניגן בקונצרט לתלמידים, באולם בית החלוצות בירושלים, מטעם בית המדרש לנגינה, סמוך להתפרצות המאורעות בשנת 1947. ומי יכול היה אז להעלות על הדעת שהופעתו זו תהיה גם הופעתו המוסיקלית האחרונה בחייו הצעירים?... הוא ניגן אז את יצירתו המזרחית של ללו הסימפוניה הספרדית (חלק א'). צלילים נהדרים, מלאי עוז ומרץ, חדות חיים ותקוה ועתיד מזהיר וטוב.
ועד היום שמורים הצלילים האלה בזכרוני, כפי שהשמיע אותם בכנורו תלמידי היקר אברהם הי"ד, באותה הופעה אחרונה. תנצב"ה.

ירושלים, כ"ג שבט תש"ט.

שלמה קליין
מתוך "לנופלים בנבי יושע"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח