טוראי נוביק נחם ז"ל

יקר וחביב ומופלא - כך נשאר הוא בלב.
מוזר, במלחמה אין מבכים את הנופלים, במלחמה מתים רבים כל כך עד כי אסור לו לאדם צעיר להתאבל משום שאין לנו להשאר במסגרתם של המתים - ואמנם אף כך היו דבריו שלו; אף על פי כן, יש הזוכרים אותו עמוק, עמוק בלב.
אולי יזכר הוא כאגדה נפלאה ואולי כסמפונית קסמים - אך תמיד הוא נזכר כך, כמו שהוא - חביב, נאצל ויקר. "אני אשאר ילד גם בזקנותי" - כך היו מלותיו האחרונות המצלצלות כיום באזני, ואמנם היה ילד כל כך עד כי קשה היה להבינו (כי חבריו היו כה שונים ואחרים ממנו). ילד עם כל תמימות אהבתו לאנשים, כך סתם, ללא גבול, ללא כל סיגים, תהומות נפש חסרות בטוי, כנות ואמונה. לא פעם נראה כאילו המושגים הללו שיכים רק לו, רק לנחם. הוא יצרם וגלה אותם משום שאיש לא ידע לאהוב כמוהו ואיש לא ידע להיות טוב וחבר וילד באהבתו כמוהו.
צרוף מדות מופלא ושלם ונעלה משלנו, היה בו. כל העומק שבנשמתו והתענינותו היסודית בדברים ויחד עם זה צחוק בריא וילדותי אשר איש לא ידעו כמוהו.
חבל כי בני אדם אינם יכולים לצאת לרגע אחד מ-ד' אמות של חייהם הם על מנת להתעלות עם יפי נשמתם של אחרים, כי אז היו רואים הרבה הרבה שלא ידעו קודם לכן.
להגדיר אותו או לנתח את אופיו? אין צורך בכך משום שברור שישארו סדקים בין המלים וההגדרה תהיה שטחית ובלתי קולעת. המלים עלולות להרוס בלבד.
זה שידע לבטא במלים, אנשים לכל עומקם ואף למעלה מזה, הרה רק הוא בלבד.
זאת ידע לעשות באהבתו...
וכזה אבדנו...

מיכל
מתוך "רעינו" הכשרת בית השיטה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

הממוני שתי המלים האלו. היתכן הדבר? הן רק לפני ימים מספר ישבנו ביחד, ושוחחנו, צחקנו ועתה - איננו.
כה קשה לתפוס שאיננו, שיותר לא אראהו, שלא ידרדר עור צחוקו הכבד והעליז.
המום הייתי. האוטו נשא במהירות. חזרנו ממבצע דני והחבריה מפסוטים שרים, צועקים, צוחקים ונחם איננו. לא ישתתף עוד בשמחתנו.
זכורני וכוח שנפל בינינו, לאחר מלכיה. נחם טען: "לעולם לא אשאיר פצוע בקרב. בפלמ"ח מוציאים את הפצועים, בחי"ש עוזבים, זאת אחת הסיבות שברחתי משם".
והוא קיים דברו.
בשילטא, במפלה הגדולה של פלוגה ב', נפצע קלמן בראשו. הוא גסס כשנחם הגיע אליו. נחם תפסו, הטילו על כתפו ורץ עמו, אף על פי שלקלמן לא היו כבר סכויים לחיות.
באמצע הדרך הדביק כדור את נחם והוא נפל.
כך נשארו שניהם שוכבים ביחד.
ידידים היינו עוד מילדותנו. מבית-הספר בשכונת בורוכוב.
הוא היה לבבי עד להפליא, עליז ורציני גם יחד. אהב מאוד להגיש עזרה לחבר. עוד מילדותו התענין במדע, בעקר בחשמל ובהטסת רקיטות. היה אחד מעמודי התווך של קבוצתנו - קבוצת "שלהבת להבה".
מטבעו לא היה כתשן אך את האצלניקים הוציא מכלל זה. אותם שנא נפש. כל פעם שהיתה "הדבקה" לא שכחו לקרוא לו. יום אחד הופיע ובפיו שתי שנים פחות, אך הוא היה מפסוט - "הורדתי לו בצד שמאל את כל השנים" - אותו זמן התמסר במרץ רב לפעולה "בנוער העובד". הדריך ופעל בועדת התרבות של הסניף.
כשפרצה המלחמה גויס מיד. באיזו שמחה הלך! עד מהרה התקררה התלהבותו. החיים במחנה החי"ש לא היו לפי רוחו וכשנוסד הגרעין מיד הצטרף אליו. אדיר היה חפצו ללכת לפלמ"ח, אך היות והיה אלחוטאי, סרבו לשחררו. נחם "צפצף" וברח. בהיותו באוטו נתפס. במשפט טען שזכותו היא להצטרף להכשרתו והוא נדון ל-10 ימי מאסר. השפעתו היתה כה גדולה על המ.צ. עד כי הרשו לו ללכת ללא כל לווי לביתו על מנת לקחת בגדים. נחם חזר. אולם, באוטו, בשעת הנסיעה, פתח את הדלת, אמר "שלום" וקפץ. המ.צ.ים נדהמו והאוטו המשיך לנסוע הלאה. נחם נתפס שנית ומיד נשלח למאסר. בבואו לבית-הסוהר הודיע שאינו אסיר, בריחה לפלמ"ח אינה נחשבת לחטא.
מפקד בית-הסוהר, הבין שאין זה מקרה רגיל ושחררו מהעבודות שהיו נהוגות שם. נקוי חדר האוכל וחדרי הקצינים.
עם צאתו מהמאסר הגיע להכשרה.
בבואו אלינו היינו בהרי הגליל, לאחר קרב מלכיה. ומיד באותו ערב קבל מכשיר אלחוט ויצא אתנו לפצוץ הגשר בלבנון. רק בקובאב היה לו מגע קרוב עם ההכשרה. הוא התאקלם במהירות והיה מרוצה עד מאוד מהחבריה. מאוחר יותר, בסרפנד, היה מופיע עם חצוצרה.
היינו יושבים במרפסת ושירים עליזים היו ממלאים את חלל האויר - כך גם לפני מספר שנים, בשבתנו על מדרגות בית-הספר, היו נחם ואריה אדיר מרעימים באמצעות מסרקות עטופי ניר.
לאחרונה נפגשנו בבוסתן של ג'מזו, לפני כבוש לוד. "אינכם יודעים עד כמה חפץ אני לעבור אליכם" אמר "שיתנו לי לסחוב מה שיתנו, אבל להיות בין החבריה".
היה זה לפני כבוש לוד. דברו אז על הפסנתרים שיביאון מלוד על גבי חגור אמריקאי. מצב הרוח היה מרומם למדי.
"תביאו חצוצרות מלוד, אני וקלמן נארגן תזמורת חצוצרות בהכשרה!" קרא בהתרחקו ובחיוך עמוק ולבבי נעלם.
ולא ידעתי אז כי לא אראהו יותר.

שביביה
מתוך "רעינו" הכשרת בית השיטה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

יש ברצוני לנסות להעלות על הכתב וכוח אחד ביני לבין חבר. הוכוח שהתעורר לרגל הבחירות ברמת-גן הוא אקטואלי מאוד. בנקודותיו השונות נוכחתי שהחבר המתוכח, כרבים אחרים שמספרם מתחיל להדאיג במקצת, הגיע למסקנות מוטעות בלי לחשוב הרבה. הדבר יהיה יותר מובן אם אוסיף, שהחבר הנ"ל הגדיר את מסקנותיו בשלש מלים: "אני מיואש מהסוציאליזם!"
כששמעתיו מדבר כך, לא התעצבנתי, ולא בקשתיו לחזור בו מדבריו, אלא נקטתי בשטה של "נסיגה". שאלתיו בשקט ממה הוא מיואש, והוא ענני: "מהסוציאליזם".
שאלתיו בתמימות: "מה זה?"
- "למה אתה מתכון?" תמה הוא.
- "לסוציאליזם!"
- "כלום אינך יודע?"
וכאן בא: - "איני יודע. הסבר נא לי," ושפע של מליצות שהדובר נסתבך בהן, ואז נוכחתי לדעת שהוא משתייך לסוג האנשים, המהוה אצלנו את הרוב המוחלט, שאינו יודע פרושן של מלים שהוא משתמש בהן.
מובטחני, שרוב חברי השכבה המתבגרת והבוגרת חושבים שהמלה - סוציאליזם, פרושה - שויון. אם כך, אינם אלא טועים.
רובכם מכיר את המלה האנגלית - "סוציאל". מקורה הוא בלטינית עתיקה, ופרושה - "חברה". פתחו את הלקסיקון למלים זרות של גרוזובסקי (עמוד 187), ותמצאו הגדרה מדויקת של המלה סוציאליזם: השטה שעל פיה דרוש לשנות ולתקן את סדרי החברה הקימים על יסודות חדשים. "סוציאליזציה", פרושה: הפיכת רכוש פרטי לרכוש צבורי או ממשלתי. ("ממשלתי", אינו מתכון לרכוש של חברי הממשלה אלא רכושו של הצבור בפקוח ממשלה נבחרת).
לכן - סוציאליזם אינו שויון. שויון למעשה איננו קיים, ולדעתי גם לא יתכן שיהא קיים. הוא לא יתכן כל זמן שקיימים זכר ונקבה, אבות ובנים, זקנים וצעירים, והוא לא יתכן כל זמן שישנם מוכשרים ובלתי מוכשרים וכו'.
חייו של אדם, עלולים להיות מלאי תוכן וענין אך רק כשהוא משתדל על אף כל המניעות שמניתי קודם להגיע לדרגת השויון היותר גבוהה - וזהו סוציאליזם. סוציאליזם אינו השויון עצמו אלא השטה, הדרך, המאמץ והרצון להגיע אליו.
ואם יארע נס ובני-האדם יגיעו לשויון מוחלט (בלשון הפיסיקאים: 273 מעלות מתחת ל-0) הרי אני אהיה הראשון שאשים קץ לחיי, אטפס לגיהנום (שם יהיה מענין. נחזור לתקופת האש), ואשקיף למטה, דרך חלונותיו הצרים ברחמים רבים אל אותם בני אדם אומללים שימשיכו בחייהם.
האנושות היא קבוץ אנשים גדול המעפיל על הר. ההר גבוה לאין סוף. מרגלותיו נמצאות בתוך תהום עמוקה וגדולה שקרקעיתה כבר אינה נראית לנו. ההר עצמו מסולע ומכוסה צוקים. ושבילים צרים מתפתלים ביניהם. חלק מהאנשים מנסה לטפס על ההר באמצעות הטכניקה החדשה, באוירונים וברקטות, אך אין זה משנה הרבה. פסגת ההר גבוהה לאין סוף. שיאו עדין אינו נראה וידוע רק, ששם נמצא יהלום נדיר ויקר, ושמו - "שויון".
האנושות המטפסת מורכבת מעמים שונים. מהם יותר מתקדמים, ומהם פחות. העם הגרמני למשל, רצה להתקדם בעזרת V-1, ו-V-2, וע"י כך לעכב את עליתם של העמים האחרים - ולכן נכשל... השביל בו טפס - נבקע תחתיו, והאומה הגרמנית החליקה ונדרדרה לעומק של כמה מאות שנים. ישנם עוד עמים החפצים להשיג את השיא. ביניהם העם האמריקאי, שעד לפני זמן מועט צעד בראש. הוא היה הראשון לשחרור-עבדים.
בין כל אלה צועד חלק מהעם היהודי, והקבוצים שלנו בראש. גם הם רחוקים משלמות, אבל לעת עתה - הנם חלוצי האנושיות. בקו מקביל, יותר נמוך, צועד העם הרוסי, והקולחוזים שלו המפגרים לעומת קבוצינו, אף כי גם הם השיגו גובה רב.
אף ניו-זילנד צועדת בראש. בדברים רבים היא משמשת מופת אפילו לרוסיה. ניו-זילנד היא דוגמא טפוסית ומוצלחת להתקדמות בעלת קצב משביע-רצון, בלי מהפכות ומשברים כלכליים.
העם היהודי, מלבד היותו חלוץ סוציאליסטי, חייב עתה לדאוג לרפוי פצעיו הנוראים שנגרמו ע"י הנציזם. התחבושת הרופאת פצעים אלו - ציונות שמה, אך קשה להשיגה. אנגליה ואמריקה, ה"רוקחות", אוסרות עלינו להשתמש בה, ואנו עושים זאת בכל יכולתנו, באופן בלתי ליגלי. ישנם ארגונים בעם היהודי, הטוענים שכדי לחבוש את פצעינו, עלינו להפסיק לזמן-מה את הטפוס בהר, ולהתרכז בציונות בלבד, ושוכחים, שאם נתחיל לפגר - נאלץ אחר-כך למהר ולהתאמץ כדי לשוב ולהיות חלוצים, ואל לנו לאבד עמדות שרכשנו לנו בעמל כה רב. נתחזק תוך כדי טפוס.
ההר בו אנו מטפסים, בסיסו רחב וראשו צר. ככל שנעלה, נצטרך להתקרב לעמים המעפילים עמנו יחד, פשוט - כי עוד מעט לא יהא מקום לרוחים בין השבילים בהם עולים העמים השונים.
לפנינו שלש מטרות: הראשונה היא שאיפה להתקדמות - סוציאליזם. השניה פנימית - ציונות. השלישית חיצונית - אחות עמים, ושלשתן שוות בערכן. נוכל לתרגם זאת:
"לעבודה, להגנה ולשלום!"
והרי זו סיסמתנו.
מתוך "רעינו" הכשרת בית השיטה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

בעית ההגשמה הפכה עתה, מבעיה השיכת רק לחוגים אידיאולוגים הדוגלים בצורת התישבות מסוימת, לבעיה אקטואלית כללית. מיותר לדבר על "צורך השעה" ו"הגנת המולדת". כולנו משוכנעים שאם לא ימצא נוער מאורגן, במספר רב, בישובי הספר שלנו - לא נוכל לקיים את מה שנקרא - עצמאות מדינית.
אילו קבלנו מיד את השלטון על המדינה המוצעת לנו, לא היה שום קושי בארגון צבא סדיר משך זמן מועט, אולם כל זמן שאנו חיים בתקופת מעבר - עלינו ליצור בעצמנו חיל-ספר אזרחי.
וכאן מתעוררת שאלה חשובה: הוכח שמן ההכרח הוא שצורת החיים בישובי הספר שלנו תהיה שתופית. זוהי הצורה הנוחה ביותר והיעילה ביותר. תהיה זו מבוצה או מושב, בני זרם פוליטי זה או אחר.
חשיבותו של ישוב כמו מתולה גדולה, אך פחותה לאין-ערוך מחשיבותן של משגב-עם או מנרה. וכי איננו צריכים לשאול את עצמנו לאור עובדה זו: מדוע דוקא אותם נערי-רביבים, מנרה ובית-הערבה, חייבים לשאת בנטל ההגנה על הישוב? האם שנתים שרות בחטיבה, שגם מהן משתמטים אלפי נערים, פוטרות מהמשך? מדוע אין הגיוס מחייב המשך בצורת התישבות חקלאית?
האין הכרח בהתישבות מידית של עשרות נקודות חדשות? ומי יעשה זאת?
הנה בא זרם המוני של עליה, הרוצה לחיות בעיר, שחייה קלים יותר, ויתכן שאף מגיע לה הדבר לאחר כל שנות הסבל והנדודים. על הנוער שלנו לפנות לעליה זו את מקומו. אין לנו כיום זמן ויכולת להתחשב בלבטיהם החברתיים של החברים העוזבים את ההכשרות. חבר שאינו מרגיש עצמו בטוב - יפנה להכשרה אחרת - אך בל ילך לעיר ולמושבות.
מלבד כל אלה - עלינו להפסיק כליל את ההסתה הנמרצת של חוגי המעמדות הקפיטליסטיים נגד ההליכה למלוי שרות החובה בהכשרה. נמצאים כיום מורים (דר. ה. מ"הרצליה") המקדישים לכך זמן רב בתוך תכנית למודיהם ואחריה, בלי שים לב שכיום הטפה זו היא אנטי לאומית. לכאלה יש לבלום את הפה או לסלקם ממשרתם.
עלינו לפנות אל הארגונים הפורשים ולדרוש מהם שיצרפו את חבריהם אלינו. הנערים העוסקים פעמים בשבוע בהדבקת כרוזים, מן הראוי שילכו להניח צנורות בנגב.
יש להכריז על חובת גיוס לפי הוראות הסוכנות, ולהפסיק את הנהירה לחו"ל, לשם "השתלמות בלמודים", אין לנו כרגע די זמן וכסף לכך. על הממשלה הזמנית היהודית...

(בלי סיום).
מתוך "רעינו" הכשרת בית השיטה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח