רב"ט צורף עמוס ז"ל

טירת צבי, 27.6.1944
שלום לך טוביה!
זה זמן רב שלא כתבתי לך כל מכתב ואף אתה לא נזכרת ששוכן יצור בשם "גאבלוש" אי שם מעבר להרי חושך, בנקודה אחת ושמה טירת צבי. מה שלומך? האם עוד נשארת נאמן למטרה להיות אזרח ישר במדינה העברית, או לשכון בעיר, ללכת לבתי קפה ולהתענג בבתי הקולנוע?
ואולי שינית את דעתך ואתה חושב ליהפך מבן עיר של סחי ומאוס לבן כפר, לעבור לחיי טהרה, לחיק הטבע, לשמור על מולדת אמיתית, לשמור על שדות דגן מהצתה, לשמור על מטעים מעקירה, לכבוש אדמה בכוח הזרוע מידי אויבים ואף מידי ידידתנו, הגברת בריטניה הגדולה?...
שמירת מולדת אינה שמירה על מדרכות תל אביב שלא תברחנה לים!... יש צורך לשמור על אדמות ישראל המפוזרות בתוך הארץ, על קומץ אדמות, אשר ממשלת בריטניה הקציבה לנו לפי חוקי הספר הלבן.
שמע, חבר, בן נאמן אתה לעמך ולמולדתך. מדוע אתה יושב שם על שמריך? בוא! צא אל הקבוצה ותארה שם את חייך! שמע, טוביה, אל תחשוב כי כל מה שכתבתי לך לעיל היה נסיון לכתיבת מאמר ספרותי על תעמולה. בשורות אלה היה מגובש רעיון יצירת המולדת. ארץ ישראל זקוקה לבחורים בגילך. לכל עבודה במשק, למן עבודה קלה ועד עבודה קשה; החל מחשמלאות וכלה בטיפול בכלבים...
אני רוצה לקבל ממך תשובה מהירה מהי דרכך להבא...
אני מסיים בתקוה רבה,
שלך, בידידות

כנרת, אביב 1947
... כאן ממש "שיר השירים" בכל:"קול התור נשמע בארצנו, התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריחם" (פה צריך לסלסל)... קומי לך רעיתי ובואי הנה לכנרת... הימים חולפים להם אט אט וזורמים כמי השלוח.
יש ויושב אני ערבים שלמים בפתח חדרי על כסא נוח "סחוב" (מים גנובים ימתקו, ועל כסא "סחוב" נעים לשבת), ואני מסתכל בירח העולה מעל בקעת הירמוך. שם ג'שר אל הווה (גשר הרוחות). מסתכל אני בשיוטו של הירח בראי המים של הכנרת המרצדים להם אל מול אורו.
והוא כך ביישני, קורץ אלי ומברכני. הוא נד לי לבדידותי, וצוחק על היותי בנלי...
משמאל קורצים אלי אורות עין גב בזכרונות נעימים...

עין גב, 27.3.1947
.... הימים עוברים אט אט בקצב מונוטוני, כאותו פלג שקט ורוגע. פה נסחב אחד למערבולת קטנה בחיים ושם - שני, שלישי...
יש שרוח קלילה מרחפת על פני המים, מעוררת גלים נרדמים, משיטה עלים יבשים והחיים ממשיכים לזרום לאיטם בהתגברם פה ושם על מכשולים: אבנים, אשדות ובקול רעש נופלים למטה.
יש והמסתכל מן הצד באותו פלג מים, המביט לחלל האויר, תוהה ובוהה ושואל את נפשו: האם אין טמונה בכל טפות המים, בכל המערבולות, האשדות והמעצורים סערה עצומה, סערת החיים?
ובנפול היובל חרש לנהר ומן הנהר לים, יתרכזו הכוחות, ובכח איתנים, בהשפעת נצנוץ תקוה או רוח קלילה, יזנקו גלים עד לב השמים והסערה תתחולל.
אלו הם חיי עולם. ואנוש משול לעולם: מלא סערות, תאוות, יצרים, ופה מעצור, ושם שני, וכאן הוא מתגבר ויוצר אשד המתפרץ במצב רוח.
אולי כותב אני במעורפל, אולי יום קשה עברנו היום. הנה בין הערבים. השמש אט אט שוקעת לפאת מערב, צללי ארגמן אופפים את הרקיע. יום מוצף אד חכלילי ובאמצעו פס די-נור בדמות רצי כסף מוזהב בארגמן. אי שם נראה מפרש לבן. הערב רד. צללים ארוכים מספרים בקולות מסתורין. הארבל על מערותיו מספר על מלחמת היהודים ברומאים ועל מות הגיבורים; הג'רמק - על יוחנן מגוש חלב; צפת קורצת באורותיה הרחוקים. ושם, מאחוריה, מורגשת חמימות מה, סיפוק מה: ביריה! ושוב ים כבד, יותר חשוך, מיסטי, מביע סוד קדומים ורזים.
הכל מביע גבורה, מלחמת שחרור. דיו ניצוץ אחד, רוח קלילה אחת שתעורר מתרדמתם גלים שונים וכוחות נעלמים.

עין זיתים, 16.12.1947
... נמצא אני בעין זיתים, ליד העיר רבתי ק"ק צפת תובב"א. אך לפני יומיים הייתי בבקעת החולה ועתה במרומי הגליל. אלה מזכירים לי רבות. כמעט שני אביבים חלפו ושוב אני כאן, סמוך לביריה. אך הפעם בתפקיד אחר, במטרה אחרת. מתלחשים הצלילים בבקעות שבהרי הגליל, בהן יוחנן מגוש חלב ושאר הגבורים.
הנה הכל אפוף מסתורין ורזי קדם. יש שנדמה כאילו הגבורים הללו עולים וצפים בערפילי השקיעה, ושעה שאודם חכלילי מציף שמי ארגמן נראים הגבורים עוטים בגדי הוד מאדמים, חגורים חרבות מבריקות, מופזות בזהב השקיעה....

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

עין זיתים, 23.12.1947
... ישנם סיכויים שאתגלגל העירה. אמנם הסיכויים קלושים עד מאוד. כן, תמיד נדמה לי שישנם סיכויים ועתה נדמה לי גם כן...
מכתבי קצר - מחוסר זמן ועייפות.
סלחי לי, כותב אני במטרה פשוטה. בימים טרופים שכאלה, הכל דואגים ומכתב זה הוא כדי להסיר דאגה מלב...
שלום ולהתראות.

שמיר, 28.12.1947
אבא, אמא, עדנה היקרים
מה שלומכם? שלומי טוב. כפי שאתם רואים נשלח המכתב משמיר. נוף גלילי מסביב. למטה משתרעת בקעת החולה, ואי שם מדרום להר - ים סומכי.
מלפנים מוריקים שדות בינות לנחלי מים ומעיינות.
אני מנסה לתאר... אולם המליצות אינן עולות בידי הפעם. נתקשיתי במין הרגשה שכזו שקשה לי להתגבר עליה... גם עייפות תוקפת אותי לעתים.
שלכם, באהבה רבה

מתוך "סולם של זוהר" לזכרו של עמוס

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

טבעי היה, ישר, פשוט בהליכותיו ואציל ברוחו. הוא חש עצמו כחוליה מן הטבע והיקום - הוא חונן בחוש הסתכלות שנון. עינו קלטה והתרשמה מן הדק ביותר. בכל עת ידע לגלות בנסתר את הנגלה.
זכורתני: פעם אחת היינו מהלכים על שפת הירקון בבקרה של שבת אביבית. והוא כדרכו, אישוני עיניו היו משוטטות כה וכה בדרך שובבות קוסמת.
לפתע עמד מלכת ונעץ עיניו באחד העצים:"הרואה את דבר מה נפלא?", ואני לתומי:"איני רואה כלום" - "ראי נא תמונה זאת עתיקת יומין, הגזע התפצל לשני בדים ענפים, אך שם למעלה נפגשים שני בדים ומתחבקים. הלא תביני זוהי אהבה שבטבע", הדגיש, "היא הכוח השומר על חיות התאנה, אף כי זקנה: האהבה ממריצה אותה לצמוח ולהסתעף".
כזו היתה דרכו בהסתכלות. מחייהם של בני אדם הקיש על תופעות בטבע, ולהיפך. מהיר מחשבה היה ובעל נפש יפה. על כל ענין שנגענו בו בשיחה היה ממשיל משל, מספר אגדה או סיפור. היה נוהג להסביר כל דבר בדוגמאות חיות לקוחות מן הטבע. באחד ממכתביו הוא כותב:
"כח החיים החזק ביותר היא האהבה שבינו לבינה. יש אדם נצרף כחומר מלא סיגים. הנה מלבנים אותו באש האהבה, מחשלים אותו במכות המוסר והאכזבה. אהבה מטהרת את האדם מפסולתו. אלא שכל חשיבותה בכך, שהדדית היא, אולם כשאחד עוזב את חברו, הרי שהאכזבה תביא את העוזב לידי נפילה, ובכח נפילתו יהרסו עוד בני אדם".
לא פעם תמהתי על בגרות המחשבה שבו וגישתו לחיים. אכן נתבגר בלא עת. בגרות מוקדמת זו, הטביעה את חותמה על אורח חייו. אף זאת הסביר במשל לקוח מן הטבע:
"שווי לנגד עיניך, גן של עצי פרי, ובו נטוע עץ תפוח. העץ גדל לאט לאט, ובהגיע עת האביב ניצנים יראו על העץ. הפרח יפרח ויבול ואז יתחיל התפוח הקטן לתפוח ולגדול. הנה החל להווריד ואחר כך להאדים. והנה כבר בשל התפוח, בשל לגמרי ו... נופל.
כל התהליך הזה איטי הוא והדרגתי. אולם ישנם תפוחים ששפע עליהם חום יתר על המידה, ואז כל תהליך ההתבשלות מהיר יותר. הפרח מתחיל פורח קודם זמנו, פורח ונובל מהר. וגם התפוח גדל מהר. מבשיל ונופל קודם זמנו..."
אף הוא, עמוס, קודם זמנו נפל. את מבחר הוויתו - את חייו נתן לעמו.
בת שבע (חברתו של עמוס)

מתוך "עתידות", חוברת 10-11, אדר א'-ב' תש"ח

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

בלכתך במורד הר צפת, בדרך העולה למירון, אתה בא לעין זיתים התחתית, שקיימת היתה כבר לפני תשע מאות שנה. זוהי עין זיתון, שערבית היתה ועתה היא בחורבנה ומצפה לעולים יהודים שיגאלוה.
גיבורי ישראל מעין זיתים העילית, הרסוה במלחמת תש"ח בנקמם את נקמת דם מפקדם עמוס, עלם יפה תלתלים ויפה מראה, תמיר כברוש ועיניו יוקדות, בעל לב ארי, בז תמיד לסכנה ושש תמיד להגנה - ראה מעל ההר של עין זיתים העילית את הרועה היהודי העיוור מצפת, נוהג את צאנו והוא מוקף פתאום ערבים שולפי סכינים ובעיניהם אש רוצח תוקד. מה עשה עמוס? יחידי ירד מעל ההר להגן על הרועה העיוור באש שבידו.
ויהי בקרבו אל העדר ורק כמטוחי קשת בינו ובין הרועה העיוור, וחץ האויב פילח את לבו, לב הארי, ואת לב הרועה.
וכאשר שקעה החמה והאופק שממעל להר עצמון נתעטף בענני דם, ראו אנשי צפת, איך עדר יתום ומיותם, בלא רועים, עולה לבדו ההרה, בואך צפת.

מתוך "סולם של זוהר" - לזכרו של עמוס

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפקדי בפלמ"ח. מעולם לא גילה צל של זחיחות הדעת. אולם ידע כיצד לתת משקל לפקודה שתהא מקובלת ומכובדת.
שונא היה "רכיבה" והורה כיצד להתנער ממנה בזיקוף קומה. אהבנוהו.
בויכוח נבצר ממנו להכותו בדברים, כי עלה עלינו בחריפות ובהבאת ראיות מתופעות בחיים ומפרשיות חיים שקרא עליהן בספרים, שעה שהגן על דעתו.
תמהנו על אוצר הסיפורים שהיו על לשונו. דימויים ומשלים היה ממציא ממנו - בו תוך כדי שיחה. נשמה פיוטית קננה בתוכו. בסתר כתב יומן ושירים.
התואר מפקד היה הולמו. אולם ראוי היה לשם חבר במלוא המשמעות אף בהטיפו דברי מוסר - באהבה היה מטיף. לא חסך הומור גם בדברים עוקצים, שהדאיבו וליטפו כאחת.
כמו במתכת גולמית היה מקיש עלינו ומרדד אותנו ל... אנשים.
פעם אחת שאלתי לעצתו על אודות רגש הנחיתות שסבלתי ממנו. הוא עודדני. יעצני לעשות הכל במרץ מוגבר. "אף מקצת חוצפה לא תזיק!" - הוסיף.
לא יצאו ימים מעטים והוא מינה אותי לסמל. הדרגה שעליתי בה חיזקה את רוחי. שוב דמיתי בכל לחד מן החבריא. ראיתי את עצמי צועד במעתה המשעול לדרגת מ"כ.
... היו ימים שהמזון במחנה ההכשרה לא היה משופר כל צרכו. ערב אחד לא ניתנה לנו כל תוספת. התחילה פרשת "ויתלוננו..." נכנס הוא. דומם עמד על עמדו, זקוף ותמיר, סוקר את החבריא ועושה אזנו כאפרכסת. פתאום רעד קולו. מעולם לא ראינוהו בקפידה תקיפה כזאת:
"מה קול הריטון שאני שומע? ובשל מה? בשל התוספת הניקלה הזאת? כלום לתפנוקים באתם לפלמ"ח, בתותחי שוקולד, ותופינים ואומרים אתם להלחם באויב?" וכן הלאה. שבט המוסר הצליף בעוז ובחריפות, עד שכבשנו פניני בקרקע. לבסוף פקד:
"סיפורים לפי התור!" "כל המשתמט - יעוף מן החדר!"
ראשון התחיל הוא לספר פרשיות דראמטיות מתוך ספרים, קטעים ממחזות והצגות וכיו"ב. והדברים זורמים וקולחים מאליהם. והלשון הפיוטית, רוננת. אותה שעה הסחנו דעתנו מכל מזון, מכל גשמיות. בושנו בעיני עצמנו:"איך קטונו ככה?! להתלונן בשל דבר של מה בכך, בשל פרפראות?!"
משיצא עמוס את החדר אמרנו זה לזה:
"ראו, סלע שדופק בו לב!"
יחזקאל כספי
חניכו של עמוס בפלמ"ח

מתוך "סולם של זוהר" - לזכרו של עמוס

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

כמפקד היחידה שבה שרת עמוס ז"ל ונפל ביום י"ז בטבת התש"ח בקרב על עין זיתים, הנני מוצא מחובתי הקדושה להציב ציון לזכר עמוס היקר.
אתם שכלתם בן ואני - לוחם אמיץ לב, מסור עלי כעל יתר חברי יחידתו. לצערנו רבים הם הנופלים, שקדשו בדמם את מלחמת הקיום והשחרור של עמנו הדווי, הנלחם בעוז ובגבורה נגד פולשים זרים ועוינים.
עמוס היה אחד מאלה שעמדו בחרוף נפש במערכה קשה ולא נטש את שדה הקרב עד הרגע האחרון לחייו.
אי שם קידש בדמו כברת ארץ - ובבוא היום המאושר, וחבריו יעלו על אדמה זו להציב מצבת זכרון - יתנוסס לתהילה ולתפארת זכר עמוס האמיץ והאהוב.
קבלו נא את תנחומי. חזקו ואמצו, כשם שאנו מתחזקים ומתגדלים עם זכר לוחמינו שנפלו.
תהיה גאוותכם על בנכם שנפל, כשם שגאוות היחידה מלווה את זכרו היקר.
מולא כהן, מפקדו האבל

מתוך "סולם של זוהר" - לזכרו של עמוס

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח