אל"מ עטיה משה מוסה ז"ל

קורות חיים

משה עטיה נולד בכפר תבור להוריו פרידה ומרדכי עטיה ב-30 באוקטובר 1927. משה גדל בכפר קטן עם מעט משפחות וילדים. העוני היה גדול. הילדים למדים במספר כיתות יחדיו. האוכל היה דל אך משביע. משה לבש בגדים אשר אמו תפרה ונעל מגפיים אשר קנה לו אביו. המשפחה הייתה בקשר הדוק עם השכנים הערביים. האב היה בעל המכולת וכולם העריכו אותו מאוד. משפחות ערביות חיו בחצר המשפחה, טיפלו בכבשים, העיזים והחמורים. במאורעות 1936-1939, יצאו הערבים מהכפר ואנשי המושבה החלו לעבוד בעצמם בשדות ויחד עם הנוטרים אף שמרו על השדות, המושבה והיבולים. משה היה פעיל בתנועת הנוער "המכבי הצעיר". ראש הקבוצה היה יגאל אלון. בשנת 1942 סיים את כיתה ח' והחליט לצאת לעבוד. הוא עבד בסלילת כביש בין עפולה לטבריה. לאחר שנה החליט ללמוד לבגרות וניגש ללמוד לבחינות בבית הספר לבנות בנהלל. משה התקבל ללמוד במקווה ישראל. למד במקום שלוש שנים: עצי פרי, גן ירק ורפתנות. במקביל היה עסוק בפעילות החשאית של ארגון ה"הגנה". תוך כדי הלימודים נשלח בקיץ 1944 לקורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח וההגנה ליד קיבוץ גבע. בשנת 1945 סיים את לימודיו בבית הספר. מנהל מקווה ישראל אליהו קראוזה הציע לו לצאת ללימודים גבוהים בקליפורניה. משה שב הביתה לחופשה ואביו ניסה לשכנע אותו לצאת ללימוד. ההחלטה הייתה להתגייס לפלמ"ח. משה הגיע לגינוסר אל חבריו מכיתת מקווה ישראל יחד עם הבנות מחוות הלימוד בירושלים. הוא השתלם בקורס נוסף ונתמנה כמפקד כיתה בפלמ"ח. לאחר מכן יצא לקורס מדריכי ספורט וכבר היה בעל שני מקצועות: מפקד כיתה ומדריך ספורט. במסגרת הפלמ"ח נע ונד ברחבי הארץ ושימש כמדריך ספורט למחלקות השונות מכינרת ועד קריית ענבים, מעלה החמישה, בית הערבה ועוד. בימי הקייץ החמים היו בחורשת גינוסר, מרכז אימוני הספורט של הפלמ"ח. באוקטובר 1946 עלו 11 הנקודות בנגב והחל הצורך החשוב והדחוף למצוא להם פתרון למי השתייה וההשקייה. משה היה חבר בצוות של הפלמ"ח והמתיישבים אשר ניסה לפתור את הבעיות מול ועם הבדואים, אשר חבלו בקווי המים כל העת. משה לקח חלק בסיורי השמירה על קו המים בנגב.בשנת 1947 עבר משה לפלוגה ח' והיה ברמת רחל יחד עם הדרכה במשקי הסביבה והדרום. עם פרוץ המהומות לאחר כ"ט בנובמבר 1947, הציע "רעננה" מפקד הפלוגה למשה להצטרף לקבוצת פלמחניקים אשר ירדה לנגב לעזרת בית אשל, חלוצה וגבולות. הוא הוצב בגבולות במסגרת הגדוד השני של הפלמ"ח. זמן קצר לאחר מכן, שב משה לאזור ירושלים והצטרף לאנשיו של עמוס חורב בחטיבת הראל. בראשית 1948 נועד לצאת עם אנשי הל"ה לגוש עציון, אך דני מס הגיע למעלה החמישה והסיר את משה ואת חברו מהרשימה. ההמשך ידוע. אנשי מחלקת הל"ה נפלו בקרב ב-15 בינואר 1948. שמו של משה עטיה לא הוסר מהרשימה וכך היה מובן כי גם הוא נהרג. ההודעה הגיעה גם להוריו אך הוא לא ידע דבר וחצי דבר מכל זה. עם הזמן השתתף בקרב על הקסטל בינואר עם ג'וני פלאי. רק בחודש יוני עם ההפוגה ירדו אנשי הראל לשפלה ומשה נסע לבקר את הוריו בכפר תבור. בבואו נחשב למישהו אשר יצא מחדר מתים. הוא נחשב כמת ולפתע הגיע. כולם שמחו. לאחר ההפוגה הדריך במחנה ישראל בקורסים של סיירים וצלפים. לאחר מכן עבר עם חברו ליחידת המיעוטים של צה"ל והפך למפקד פלוגה. בתחילת 1950 השתחרר מהצבא. לאחר השחרור שב לכפר תבור והחל לשמש כנהג אגד בקו לתל אביב. בין לבין הכיר את אשתו לעתיד אביבה מתל יוסף. בשנת 1952 נישאו השניים ועבור להתגורר בבית המשפחה בכפר תבור. עם הזמן נולדו הילדים: עופר, ענת, גלית ומוטי. נבנה בית חדש למשפחה הצעירה. משה עבד כנהג באגד במשך עשר שנים על הקו כפר תבור טבריה חיפה ותל אביב. בשנת 1963 הצטרף לצוות מורי הדרך של אגד ושימש כמדריך טיולים באגד במשך שנים רבות, כולל לטיולים לחצי האי סיני, לגליל וכל מקום ברחבי המדינה. שירות מילואים: עם השחרור הוצב משה בגדוד 32 של חטיבת חי"ר 3 כמדריך נשק ושדאות וכמש"ק מחלקה. עם הזמן הוצב במחלקת הסיור של החטיבה ושרת עם אנשי לח"י ואצ"ל לשעבר. הוא שרת בסיירת שנים רבות ובשנת 1963 אף יצא לקורס קצינים. עם סיום הקורס נתמנה כמפקד מחלקת סיור ולאחר מכן כמפקד מחלקת התול"רים של הסיירת. במלחמת ששת הימים לחם באזור רמת הגולן והגליל העליון. לאחר סיום המלחמה קיבל פניה מאורי ביידץ, מפקד מרחב שלמה, ידידו מהפלמ"ח, לבוא לאזור ההר הגבוה בסיני על מנת לשמש כמושל צבאי. חברת "אגד" איפשרה את המהלך ומשה ירד לפעול ולחיות באזור סנטה קטרינה. לאחר עשרה חודשים שב לעבודתו באגד והפעם ירד לסיני מדי שבוע עם טיולים בכל רחבי חצי האי. בשנת 1979 שב ונקרא משה לשמש כמושל בסנטה קטרינה למשך שלוש שנים. לקראת החזרת חצי האי למצרים נערכו פגישות של המצרים עם אנשי צה"ל. משה, כעת כבר סגן אלוף, שימש כאחד מאנשי הצוות ונפגש עם המצרים ברחבי סיני. חודש לאחר מכן סיים את שירותו בצה"ל ושב לאגד. בחודש יוני 1982, פרצה מלחמת שלום הגליל, משה נקרא לתפקיד החירום שלו, סגן מפקד יחידת פינוי שלל. עם פציעת המפקד, נתמנה כמפקד היחידה ונכנס עם אנשיו לדרום לבנון. המטרה איסוף נשק ותחמושת והעברתם דרומה לישראל. לאחר תקופה בלבנון השתחררו האנשים ומשה נקרא לקריה על מנת לקבל את דרגת אלוף מישנה יחד עם תפקיד מפקד יחידות השלל של דרום לבנון. הפעילות הייתה רבה ביותר ונשק רב נאסף ברחבי לבנון והעיר ביירות. הצוותים עבדו יום ולילה. חלק גדול מהציוד נמכר וכיסה את ההוצאות הרבות של המלחמה. עם סיום הפעילות השתחרר משה ושב לחברת אגד. בשנת 1983, שב ונקרא משה לשורות צה"ל. רפול הרמטכ"ל הטיל עליו לשמש כמפקד מחנה השבויים אנסאר בדרום לבנון. משה סיים את פעילות בחברת "אגד" יצא לפנסיה, הגיע ללשכת הגיוס ושב והתגייס לצה"ל כאלוף מישנה. התפקיד היה מאוד מורכב, לא קל לפקד על 12 אלף עצירים ואסירים. לאחר חצי שנה סיים את תפקידו ועבר לפיקוד מרכז כקצין אמל"ח של הפיקוד, בו שרת עד שנת 1985. לאחר הפרישה החל משה לפעול כאזרח בסביבה חקלאית ופנה להקמת עסק לייצור שימורים של פרות וירקות. מעבר לכך עסק גם בתחביב של הדרכת וארגון חוגי סיירות וידיעת הארץ ברחבי האזור של כפר תבור והגליל התחתון. משה ציין גם את תחביבו לחזור אל המקורות - לבית הכנסת של הכפר וחזר לשמור מצוות ולהתפלל מדי יום. אמר על משה ההיסטוריון ד"ר ניר מן:"...בעיני רבים הוא ייצג בהליכותיו את פרופיל הפלמחניק בן ההתיישבות העובדת - בן דמותו של הענק השרירי טוב הלב מ'ילקוט הכזבים' האגדי...". אביבה רעייתו נפטרה בשנת 2013. משה עטייה נפטר בשיבה טובה ב-29 בינואר שנת 2017. קורות חייו הובאו על-פי "סיפורי עטייה" שנערכו על ידי בלהה נחמן באוגוסט שנת 2001.