לוחם פרנק גד גדי ז"ל

קורות חיים

גד או גדי כפי שנקרא בפי כל, נולד באיזור כפרי עתיר מכרות ותעשייה בגרמניה, להוריו ארנה ושמואל פרנק. אח צעיר לפנחס. גדי נולד ב-13 בנובמבר שנת 1930. האב, בן למשפחה אמידה שעסקה במסחר, היה מומחה לטקסטיל והאם תופרת. בשנת 1933 לאחר שהאב השתכנע מדברי חבר ציוני ולאחר שנסע לפני כן לבדוק את המצב, עלתה במשפחה לארץ ישראל בעלייה לגלית באנייה פטריה [שטובעה מספר שנים לאחר מכן]. הם התיישבו בתל אביב ולאחר מכן עברו לרמת גן, לשכונה בה התגורר עולים רבים מגרמניה. האב עבד בתל אביב והאם עסקה בתפירת בגדי ים לנשים העשירות ברמת גן. בתחילה למד בבית ספר דתי ולאחר כך עבר ללמוד בבית ספר חילוני. בשנת 1936 הגיעו לביקור סבו וסבתו, אך שבו לגרמניה. למרות ניסיונות להביאם לארץ, הם בחרו להישאר בגרמניה וניספו.

ברמת גן חווה ילדות יפה בשכונה קהילתית עם הרבה ילדים ופעילות. אביו היה פעיל בשורות ארגון ה"הגנה". בגלל ריחוק המקום ממקום עבודתו והסכנה בדרכים בימי המאורעות, עברה המשפחה להתגורר בחולון בשכונת פועלים. גם כאן היו רבים מעולי גרמניה. בבית החינוך לילדי עובדים פגש גדי רעיונות סוציאליסטיים "...וכאן נפתחו לפני אופקי בלתי רגילים...", ציין. חולון הייתה מקום מפגש עם הבריטים בבסיסים  שלהם במקום, עם ילדי הערבים שבאו למכור ירקות ופירות. מרכז החיים היה סניף "הנוער העובד" במקום. חיי הילדים והנערים היו מלאים פעילות חברתית ופוליטית. את בית הספר עשה בבית הספר המקצועי למסגרות "מקס פיין" בתל-אביב.

בשנת 1945, בן 15, כבר היה פעיל ביחידות ה"הגנה". התאמן במסגרתה והדביק מודעות לא חוקיות מטעמה. כל האווירה סיבב הייתה של פעילות מחתרתית וציונית. כך קרה שבשנת 1946, חזר מבית הספר והודיעו להוריו שהוא מתגייס לפלמ"ח. הם קיבלו זאת בלית ברירה. הקבוצה שלו נשלחה להכשרה בקיבוץ בית-השיטה.

החיים השתנו בחטף. תנאי המחייה היו קשים ומלאי מחסור. היה זה שינוי חד מהביתי העירוני ממנו בא. חבריו מילדותו לא התמידו, אך הוא נשאר ונשלח להיות מפקד כיתה בעין חרוד. במלחמת השחרור השתתף גד בקרבות הקשים במשמר העמק. החוויה של שדה הקרב השפיעה עליו מאוד אך גם גרמה לו להתחסן, כפי שציין. לאחר מכן לחם גם בקרבות הקשים במלכיה וכן בקרבות רמלה ולוד. בהמשך, לצערו, השתתף בקבוצת היורים במשפט טוביאנסקי. "...לא היה לנו זמן למחשבות...". הוא אומר.

חברי ההכשרה שלו שהו בקיבוץ עין-חרוד לקראת עלייתם על הקרקע בנתיב הל"ה. בתקופה זו הכיר את אהבת חייו, אפרת דור-סיני, בת עין-חרוד. מה שהוביל לנישואיהם ואחר כן להולדת ילדיהם: זיו, איל, הגר, יותם והרן ול-19 נכדים ו-28 נינים. הם תמיד היו דוגמא לזוג אוהב ופטירתה של אפרת ז"ל לאחר שנים לא קלות, הייתה אירוע קשה ומשמעותי בחייו.

תקופת הפילוג בתנועה הקיבוצית, עברה עליהם בעין-חרוד. הם החליטו לצאת לעצמאות והצטרפו לתכנית התגייסות לעזרת מושבי עולים. כך הגיעו בשנת 1954 למושב מרגליות ושהו בו שנתיים. לאחר מכן עברו למחנה "חרובית" ועזרו בהכנת עולים להתיישבות בחבל לכיש. "...אירגון העולים לעלייה להתיישבות היה משימה לאומית ואני גאה שזכיתי להשתתף בה. בכלל, הדור שלנו זכה זכייה ענקית שלא הרבה דורות ואנשים זוכים בה בחייהם. דרכנו הייתה טבעית מבית של פועלים: התגייסות להגנה, השתתפות במלחמת העצמאות ועם השחרור, עלייה להתיישבות. זכינו לבנות את הארץ ואת העם ועל ידי כך לבנות היסטוריה חדשה. מה שילמו לנו ? קדחת. הייתה זו זכות אישית להשתתף בזה וזה התשלום האמיתי...". אמר גדי שנים מאוחר יותר. ביפתח היו חברים שהכיר מימי המלחמה. החיבור היה טוב והם מחליטים להצטרף לקיבוץ. 

גד עבד במוסך ובפלחה "...האווירה הייתה כמו ההמשך של הפלמ"ח...". קסמה לו העבודה בדיר. "...חשתי שזה רומנטי ומתאים לנשמתי, בהליכה למרעה עם הרבה סיפורים ורעיונות ודמיונות המעורבבים עם המציאות מן התקופה. את הסיפורים העליתי על הכתב...". ביפתח עבד בענפים שונים: במטע, מחסן תבואות, מטבח, סדרן עבודה.

תקופה מרתקת הייתה עם הקמת ענף הבקר לבשר. לאחר הטרדות וגניבות מצד תושבי לבנון, הוחלט להעביר את העדר לעמק-החולה. בעת עבודתו, בתחילת מלחמת ששת הימים, נפצע קשה כשסוסה מבוהלת הפילה אותו וכך הפך לפצוע הראשון של מלחמת ששת הימים בבית החולים בצפת. בעקבות האירוע חוסל הענף. "סגירת הענף הייתה מכה קשה בשבילי גם נפשית וגם פיזית". לאחר שעבד תקופה בשירות הביטחון, חזר ליפתח והיה מיוזמי הקמת מפעל התעשייה האווירית ביפתח, דווקא במבנה הדיר בו החל את דרכו. לאחר סגירת ענף זה, הוא פנה לעבודה בענפים אחרים, גם ל"נטפים". והיה שותף להקמת מפעל השיש מש"י.

אך אז "...לפתע בגיל 49 התחלתי לצייר בבית ואפרת אמרה לי שיש בתל-חי חוגים ושאלך ללמוד...". הוא לומד בחוגי אמנות נוספים. "...כל הזמן יש לי בראש שנאי מוכרח לפסל באבן...". הוא התחיל ללמוד אצל הפסל דוד פיין והאמנות הפכה לחלק המרכזי בחייו. הוא עורך כמה תערוכות, פסליו נמכרים וגם מוצבים בחצר הקיבוץ ומשנים את פניה. בין השאר גם עיצוב אנדרטת חללי מערכות ישראל. הוא מתנסה גם בסוגי אמנות אחרים כקרמיקה ורישום, ואז, עם הגיל, כשכבר לא התאפשר פיזית לעבוד בפיסול באבן, גם זכוכית וקרטון. כשיצא לגמלאות הוציא לאור שני ספרים מפרי עטו ופרסם שירים. זה היה המשך טבעי לאופי חייו מלאי פעילות, שינוי ועשייה.

גד מעולם לא פחד להביע דעתו ומחשבותיו והיה מעורה בחיי הקיבוץ. והנה כמה קטעים מדבריו שיוכלו לספר לנו עליו: "...המניע העיקרי בעבודותיי נובע מעומק דמיוני העשיר אשר לא מניח לי, לא ביום ולא בלילה, מפעיל, ממריץ ומדרבן ללא הפסק. לא תמיד אני יודע להסביר אותו"..."...מאחר ואני, כמו רוב בני האדם, שמרן וקשות עלי מהפכות (למרות כי כל חיי היו מהפיכה על גבי מהפיכה). אני מבין היום ששותפות אינה הופכת בני אדם לשווים...מה שהיה קודם לכן לחם חוק, לא מתאים למציאות היום...כוח עמידתנו בא לנו בעיקרו מיכולתנו להשתנות...לפי אמונתי הפרטת השותפות עם היצמדות לרצון לחיות פה על הגבעה הזאת ביפתח...הליך זה תוצאתו תהיה חיובית ונבונה ובונה..."..."...הייתי רוצה לשמר מן הקיבוץ של פעם את הכנות, החריצות ואהבת האדם...".

"...אני יכול לומר שמה שקיבלתי מבית הורי היו הצניעות וההסתפקות במועט, חריצות ועשיית דברים ביושר אישי. זה המסר שאני מעביר לדורות הבאים..."..."...באופן טבעי יש לאדם ציפיות שלא תואמות תמיד את התוצאות. למרות שהיו בדרכי גם מפחי נפש אני לא מאוכזב מן התוצאות...אני מביט על העמק הזה בבקעת קדש ונזכר כיצד נראה בזמן המלחמה ויודע מה קורה בו היום. אם זו לא הצלחה-איני יודע הצלחה מהי. עצם הקמת המדינה והיש הגדול שנוצר כאן במשך דור אחד מהווים, לדעתי, הישג עצום...".

"...באתי לקיבוץ עני ואביון וגרתי באוהל. הים יש לי נחלה, משפחה, בטחון וחיים וזיקנה טובה...".

גד פרנק נפטר בה' כסלו תרפ"ג, 29 בדצמבר שנת 2022.