לוחם קליין ישראל ז"ל

קורות חיים

ישראל נולד בטבריה להוריו שרה-איטה ומיכל קליין בשביעי בפברואר שנת 1927. הוא שרת במחלקת הקשר בחטיבת הנגב בשנים 1948-1949. נלחם בכל קרבות החטיבה בנגב, כולל בכיבוש אום רשרש במבצע "עובדה" במרץ 1949.

עם סיום המלחמה הקים משפחה עם מלכה לבית ברזובסקי ולהם נולדו שני ילדים, אורנה (1955) וערן (1965). ישראל קליין התגורר בירושלים ועסק במסגרות, שימש כבעלים של מסגריית "המחשל". הוא נפטר ב-23 בינואר שנת 2011.

סיפור חייו של ישראל בדברים שלו עצמו: "... בשנת 45 סיימתי ללמוד מסגרות בבית ספר עמל בירושלים וחזרתי לטבריה. הצטרפתי כשותף למסגרייה. הארץ החלה לבעור וכולנו הרחנו את המלחמה המתקרבת. אותי שלחו לתל אביב ללמוד אלחוט (קורס של 3-4 חודשים). הכיסוי היה ספרנים. חזרתי לטבריה והתחלנו לייצר חלקים לסטנים. הייצור לא כל כך הצליח וייצרנו רק דגמים. לפחות המשטרה לא עלתה עלינו.
בפברואר 48 סגרנו את בית המלאכה והתגייסתי לחטיבת הנגב של הפלמ"ח. בהתחלה הגענו לרוחמה, שם היינו צריכים לעבור אימון ראשוני. אחרי האימונים קיבלנו חופשה של שבוע. הכביש שמוביל מאשקלון לפלוג'ה (קריית גת) היה בשליטת המצרים. היינו צריכים לעבור צומת שנקרא משלט 113. על מנת לעבור את הצומת (שהיה בשליטת המצרים) עשינו התגנבות יחידים בלילה.
אחרי שחזרנו מהחופש יצאנו לחלץ את הפלוגה שישבה בכפר דרום (בכפר דרום היה משלט מתחת לאדמה). לקראת הפעולה קיבלנו ציוד חדש – סוודר , קופסאות סיגריות camel וכו' (חשבו שלא נחזור...). היינו בקשר עם הפלוגה בכפר דרום ותיאמנו איתם נקודה בה יחכו לנו. הבעיה הייתה שהמצרים הפגיזו ללא הפסקה את הנקודה הזו. הכוח המצרי הורכב מסודאנים רבים, שהתהלכו זקופים בשדה הקרב. אנחנו ניצלנו את זה והרגנו רבים מהם. המצרים לא דאגו להם ולכן אנחנו, בגלל הריח הכבד מסביב, נאלצנו לקבור אותם. מאחר והיה לנו חבל על כל כדור, חיכינו שהתקרבו אלינו ורק אז ירינו בהם.
בתקופה הזו לא הייתי קשר אלא לוחם.
בדרך לפעולת החילוץ היינו צריכים לעבור בדרך עפר דרך שני כפרים ערביים. בקומנדקר שבו נסענו היו ספסלים משני הצדדים ומאחור דלת נפתחת. הגענו לנקודה ואספנו אותם.  הפקודה שקיבלנו הייתה שבדרך חזרה כל אחד חוזר לשבת במקומו. כשעליתי לרכב ראיתי שמקומי תפוס ולכן התיישבתי על רצפת הרכב. בדרך ירו עלינו מהכפרים והקומנדקר בו נסעתי ספג את האש הכבדה ביותר. זה שישב במקומי חטף כדור בעורף ונהרג במקום. אני עצמי לא נפגעתי.
בבוקר שאחרי הפינוי מכפר דרום יצאנו לפעולה על משטרת עיראק סואידן. היינו ההתקפה השישית על המקום. לא הלך לנו, רצינו לפוצץ את הכניסה אבל הם זרקו עלינו רימונים מלמעלה. שני חבר'ה נהרגו לנו. קיבלנו פקודה לסגת ואז נהיה בלגן גדול , כל אחד ניסה להגיע בכוחות עצמו לנגבה.
אחד החיילים נכנס בטעות לשדה מוקשים והתחנן שאבוא לחלץ אותו. סיכנתי את עצמי ונכנסתי לשדה המוקשים, נשאתי את שני הרובים , שלי ושלו , והצלחנו לצאת בשלום.
הגענו לנגבה , שהייתה מופגזת ולא היו בה מקלטים. שם נודע לנו שכבשו את לוד ורמלה. אנחנו היינו מתוסכלים מזה שהפסדנו את המלחמה שם.
מאוחר יותר הייתה ההפוגה הראשונה. חטיבת יפתח באו להחליף אותנו ואני יצאתי לבאר יעקב להתארגנות. לאחר כן – עברנו כחודש של אימונים בסרפנד (צריפין של היום) ואני שובצתי כאלחוטן בחיל הקשר.
לא היה שפע של נשק, חלק קיבלנו סטנים וחלק רובים - לי היה רובה.
חזרנו לרוחמה ומשם עברנו לגדרה, המקום בו התמקמה החטיבה. התחלנו לתכנן את המתקפה על באר שבע (אמנם הדרך לנגב הייתה פתוחה, אבל המצרים עדיין ישבו בבאר שבע).
המצרים היו בקשר עם היחידות שלהם בטלפון קווי , לא אלחוטי. זה איפשר לנו להתחבר לקווים שלהם. שמענו שהם מבקשים עזרה ושמענו גם את התשובה – העזרה בדרך.
כך יכולנו להכין להם מארב. זו הייתה פעולה מיוחדת מאוד רחוק מהבסיס, ובלילה השמדנו את כל שיירת העזרה ! מה שלא השמדנו – לקחנו , בעיקר אספקה ותחמושת.
אני זוכר שבוקר אחד הגיעו אלינו שני חיילים מצרים יחפים. האכלנו והשקנו אותם ושלחנו אותם בחזרה. כעבור מספר ימים באה אלינו כל הפלוגה שלהם. שבינו את כולם והעברנו אותם הלאה.
בכיבוש באר שבע הייתי אלחוטן. הכיבוש היה נקי, כמעט ללא יריות וכמעט ללא התנגדות מצד המצרים. מראש הודענו שאנו הולכים לכבוש את עזה, אך זו הייתה הטעיה, המטרה הייתה באר שבע. לאחר כיבוש באר שבע הועברנו למשלט סעד, ומשם פינו אותנו במטוסי סקיימסטר ללוד (המטוסים הביאו אספקה לנגב).
במסגרת שיחות שביתת הנשק שנוהלו עם הירדנים, הם רצו את השליטה על כל הנגב. כדי למנוע זאת, בן גוריון נתן משימה לצבא להגיע לאום רשרש.
המשימה הוטלה על שתי חטיבות : חטיבת הנגב וגולני. גולני ירדו דרך מעלה עקרבים ואנחנו (חטיבת הנגב, בפיקוד נחום שריג) דרך סיני. הדרך הייתה מאוד קשה, אמנם לא נתקלנו בצבא אויב בדרך, אבל הטופוגרפיה הייתה מאוד בעייתית. בשלב מסוים הייתה תחרות בין החטיבות, מי תגיע ראשונה לאום רשרש. את האספקה קיבלנו המסע, דרך האוויר.
בגלל שיחות שביתת הנשק שנוהלו עם ירדן, קיבלנו הוראה שלא לכבוש את אום רשרש אלא רק להיות בסביבה. אבל כשהגענו ראינו שהירדנים ברחו ונטשו את העיר, ואנחנו נכנסנו לעיר הריקה.
ישבנו שם כשבוע, ולאחר שהחליפו אותנו חזרנו ברכבים דרך מעלה עקרבים...".