לוחמת שאלתיאל בתיה ז"ל

קורות חיים

בתיה שאלתיאל נולדה בשנת 1931 בשכונת שעריים ברחובות להורים יוצאי תימן. היה לה אח נוסף אחד בלבד - זרובבל שאלתיאל, אשר נפטר ממחלה בשנים בהם היא שהתה בחו"ל.

בנערותה התחנכה בקיבוץ דליה של השומר הצעיר. משם התגייסה לשורות ההגנה והפלמ"ח - הגדוד השישי בחטיבת הראל והגדוד התשיעי בחטיבת הנגב. בפלמ"ח כונתה בכינוי חיבה "השדה השחורה". לפי מה שסיפרה, היא השתתפה במבצעי הבאת מעפילים דרך הים לארץ וליוותה שיירות בדרך לירושלים. היא סיפרה על אירוע בו דקרה למוות קצין בריטי עם הביונט (כידון לרובה) שלו משום שהוא היה קרוב למקום מחבוא הנשק שלהם - הסליק. היא נלחמה בנגב ושירתה כנהגת ג'יפים. כמו כן סיפרה שחנקה למוות קצין מצרי פצוע שחולץ והובא בג'יפ לטיפול רפואי, משום שראתה שהוא מושיט ידו לשלוף את הנשק שלו. לדבריה הייתה נהגת ושירתה עם יגאל אלון, עם יצחק רבין ועם חיים חפר.

לאחר השירות הייתה בתיה שדרנית בקול ישראל. כמו כן למדה בבצלאל בירושלים. היא התגוררה בתחנת רוח של ימין משה בירושלים עד שנת 1960 לערך ויצרה תכשיטים. לדבריה עיצבה, בין היתר, תכשיטים למלכת נפאל, לדיפלומטים זרים ולבני החברה הגבוהה בירושלים.
בנוסף דגמנה בתיה לירחונים מובילים באותה התקופה, והשתלבה בחיי הבוהמה בירושלים. במסגרת זאת הכירה את וויליאם דיאז וורנר, אדריכל צעיר ומוכשר מארה"ב, שעצר לבקר בירושלים לאחר ביקור בכנס אדריכלות בתורכיה.
השניים התאהבו וויליאם, בעל דם אינדיאני, ספרדי ואירופאי עתיק מעורב, הציע לה לעבור לארצות הברית לפרובידנס, בירת מדינת רוד איילנד.
בפרובידנס לימדה בתיה בביה"ס הגבוה לעיצוב. ב-1965 נולדה בתה, איילה. ב-1975, משנפרדו דרכיהם של ויליאם ובתיה, היא חזרה לישראל עם בתה היחידה ועברה להתגורר בבית שמש. בתיה עבדה במערת הנטיפים, ובתה למדה בפנימית בויאר בירושלים. כעבור זמן חוותה תאונת עבודה קשה ממנה לא התאוששה עד יום מותה ב-2005.

את הפרטים מסרה בתה של בתיה, איילה דיאז וורנר (שאלתיאל), ב-9 באפריל 2023.