לוחמת שלאין יערי מגינה ז"ל

קורות חיים

מגינה שלאין תרפ"ט – תשע"א 1929-2011. מתוך אתר האינטרנט של מגינה:
נולדתי בירושלים במאורעות תרפ"ט (1929) ומכאן השם שנתנו לי הוריי-מגינה... זכור לי כמה התרשמתי כילדה קטנה, מהלבוש הצבעוני ומן האוכל "האחר" שהקיפו אותי. באותן שנים רחוקות של ילדות ונעורים לבשנו חולצות "רוסיות" ברקמת צלבים , וחולצות ברקמה "תימנית", שרקמנו במו ידינו...
דרך חיי עברה את הפלמ"ח, מלחמת העצמאות והקמת קיבוץ צרעה. כשחזרתי לירושלים עבדתי כמורה למלאכה בבתי ספר. לימדתי את תלמידותיי לא רק מיומנות בעבודה , אלא אהבה למלאכת כפיים, ביקשתי מהן לראות במלאכה חלק חשוב מהתרבות שלנו, ורציתי לפתוח להן צוהר לתרבויות אחרות של עמים שונים.
בשנת 1980 נפגשתי עם זהר וילבוש האגדית, המומחית בנושא רקמות עמים. אצל זוהר למדתי וחוויתי את תוכנה של הרקמה, יופייה וצבעוניותה. למדתי לראות אותה חיה ונושמת, מלאת חן ועניין... אני חשה עד היום את ההתרגשות שאחזה בי למשמע דבריה, ואולי היה זה המהפך המשמעותי בחיי.
לא עבר זמן רב ומלומדת הפכתי למלמדת . אני מלמדת בחוגים בבייתי עד עצם היום הזה. יותר מעשרים תלמידות באות מדי שבוע לרקום בביתי. לרקמה בצוותא יש תרומה רבה ללימוד וליצירה של כל אחת מהקבוצה. עבודת הרקמה מוסיפה עניין וטעם לחיי הרוקמות...
בשנת 1995, בביתן קבוע לתערוכות במושב נוה אילן, הוצגה תערוכה מתחלפת בשם "מדור לדור",של החברות בקבוצה הרוקמת.  בעת שהתקיימה תערוכת היחיד של עבודותיי, פרצה השריפה  הגדולה בהרי ירושלים. כל התצוגה עלתה באש ופרי עבודה של חמש עשרה שנה נשרף ואיננו...למרות המקרה הקשה ידיי לא רפו. המשכתי לרקום, ללמד, ללמוד ולרכוש ידע בנושא הרקמה. יותר ויותר מצאתי את עצמי מטיילת בארץ ובעולם בעקבות הרקמות.
כך העשרתי את האוסף שלי, אשר יש בו יותר מאלף רקמות עמים מקוריות ומתועדות , וקרוב למאתיים ספרים בנושא זה.
כמה טוב לרוקמת שאף פעם אינה לבד, תמיד הרקמה לצדה...
מובא מהספרים: 
מגינה שלאין, הסוזאני ואני רקמות יד מאוזביקיסטן, "זהר לרקמה", ירושלים, 2003
מגינה שלאין , רקמות עמים, "זהר לרקמה", ירושלים, 2007  
מגינה שלאין , סיפורי רוקמות, "זהר לרקמה", ירושלים, 2009

מגינה שלאין התגוררה בירושלים עד לפטירתה בשנת 2011.