לוחם רגב רוזנבלום מנחם

קורות חיים

מנחם רגב נולד בשנת 1931 כבנם הבכור של סוניה וזאב רוזנבלום. הוא היה אחד מהילדים הראשונים שנולדו בקיבוץ גבעת ברנר. בילדותו עברה המשפחה לכפר מנחם ומשם לכפר ורבורג. אביו היה חקלאי. " כבר בכיתה גימל אבא שלי הוציא אותי לעבודה בחקלאות, בלי רחמים" הוא נזכר "ובגיל 13 כבר חרשתי לבד עם הסוס". 
בגיל 15 במקביל ללימודים בבאר טוביה הוא נחשף לנושא הביטחוני ," אבל זה לא היה צעד יוצא דופן. כל בני גילי עשו את זה. היינו אחראים על מחסני הנשק, הסליקים שנחפרו  מתחת לאדמה. עברתי בכפר מנחם קורס לטיפול ומשלוח יוני דואר. ירדנו 50 ק"מ דרומה עם הכלובים של היונים, ושם פתחנו את הדלתות. לרגל של כל יונה הוצמדה טבעת, שלתוכה השחלנו את הדף עם הפקודה או המידע שרצינו להעביר. ראינו את היונים חגות מעלינו עד שהן תפסו כיוון וכעבור שעתיים-שלוש הן חזרו לכפר מנחם עם ההודעה. כל אחת מהן זיהתה את נתיב האם שלה. אף אחת מהן לא עפה למצרים ולא נפלה לידי הפדאין". 
מלחמת העצמאות פרצה כשהוא היה בן 17 וחדשיים. "בית הספר שלנו נסגר, השביתו אותו לגמרי בגלל שהמצרים התחילו להפגיז את האזור שלנו. המטוסים המצרים חגו מעל כפר ורבורג והפציצו ללא הפסקה. זה היה שינוי גדול עבורנו. עד אז התמודדנו עם הכנופיות והסתדרנו... אבל אחרי 15 במאי מצאנו את עצמנו מול צבא מצרים".
"ברחתי מהבית. כבר לא היה לי מה לעשות שם. ברחתי עם כל החבר'ה. ערב אחד נפגשנו, כל בני ה-17 וחצי, והחלטנו לעזוב ולהתגייס לפלמ"ח...חיילו אותנו נתנו לנו מספרים אישיים עוקבים, ברצף. קיבלנו מדים, מכנסיים וחולצה ויצאנו לקרב". ..." אבא שלי ידע. הוא היה מפקד אזורי, האחראי על הביטחון במושב. הוא ידע הכל. אמא טענה שהיא לא ידעה, אבל כשראתה שנעלמתי מהבית ומהמושב היא ניחשה שיצאתי למלחמה." "האם פחדתי? יש מי שלא פוחד ממלחמה? במשך שבוע שבועיים ישבנו בקסטינה, עברתי קורסים ואחרי זנ שלחו אותנו לנגב. פלוגה מסייעת. עברנו בלילה בין גת לגלאון, בין המוצרים המצריים שדפקו אותנו מקדימה ומאחורה. הרבצנו מכת אש בחזרה. התמקמנו בואדי של דורות, שבו היה מטה הגדוד...בואדי של דורות, הגדוד השביעי היה מאוד מדולל בכוח אדם, ממנו לקחו אותנו למחנה צריפין, שם עברנו עוד קורס חבלה והפכתי לחבלן מוסמך שכבר יכול להניח מוקשים ולפרק מוקשים, ואחר כך למדתי בעוד קורס לפיצוץ מבנים. חדשיים אחרי שגויסתי יצאתי לחופשה ונסעתי לרחובות. אמא היתה שם, מאז שכפר ורבורג פונה. היא ראתה אותי מגיע עם חאקי, כומתות עוד לא היו אז, ואמרה לי'תשמור על עצמך ילד'. לא בקשתי ממנה סליחה על שברחתי מהבית, באותה תקופה זה כבר הפך לנורמה, ילדים בורחים מהבית כדי להתגייס לצבא. גם בכפר ורבורג נפלו חיילים. אבדות קשות. אמא הבינה שעשיתי את מה שאני חייב לעשות...עם הברכה הזאת יצאתי, ב-16 באוקטובר 1948, לקרב עיראק אל-מנשייה שבו נפצעתי . לקרב שממני לא הייתי חוזר אילולא הציל אותי יהודה עמיחי." 

לאחר הפציעה חזר לגדוד השביעי והמשיך לפעול עד סוף 1949, פירוק הפלמ"ח. אז חזר לכפר ורבורג, יצא לקורס קצינים והוצב לתפקיד קצין מבצעים של גדוד בחטיבה 11. במלחמת קדש, 1956, היה סמ"פ. 

הוא נישא לפרחיה ז"ל , אשת חינוך, ויחד חוו 63 שנות נישואים מאושרות. נולדו להם שלושה ילדים, שבעה נכדים ונינה.

הדברים לקוחים מכתבה של סמדר שיר במוסף 7 ימים / ידיעות אחרונות ב-6.5.2022