דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

סמל אגמון יעקב ז"ל

Agmon Jacob
Agmon Jacob
נולד בפולין
ב-כ"ד אדר א תרפט, 16/3/1929
עלה ב-1933
גוייס ב-1948
שרת בפלמ"ח
יחידות: מטה הפלמ"ח
תפקיד אחרון: מש"ק
שוחרר ב-1949
נפטר ב--א' טבת תשפא, 16/12/2020
נקבר בקיבוץ שפיים

קורות חיים

יעקב (יענקל'ה) אגמון היה עיתונאי, שדרן רדיו, מפיק, יזם פורץ דרך ומנהל מוסדות תרבות. מהדמויות המשפיעות ביותר על חיי התיאטרון והתרבות בישראל. יעקב (יענקל'ה) אגמון נולד ב-6 במרץ 1929 בעיירה סוקולוב פודלסק שבפולין, 6 שבועות לאחר מות אביו, יעקב טיקולסקי.

צוואתו של האב הייתה שיעלו לארץ ישראל. ואכן, בשנת 1933, כשהוא בן 4, עלה לארץ ישראל עם אמו ואחיו (אחותו שושנה נשארה לסיים את בית הספר ועלתה מאוחר יותר לישראל והצטרפה אליהם). גדל בתל אביב, למד בבית חינוך לילדי עובדים ובתיכון חדש ושימש

כמדריך בתנועת הנוער של "השומר הצעיר". כבר בתנועה התגלה כשרונו הנדיר בהפקה ובארגון של אירועים,

עצרות, כנסים ומצעדים שאותם גם יזם. בימי מלחמת העצמאות שירת במטה הפלמ"ח בתל אביב בתפקידים שונים.

עם סיום המלחמה, הצטרף לחבריו מ"השומר הצעיר" ויחד הקימו את קיבוץ הראל, שגם בו הפיק אירועים גדולים במסגרת התנועה הקיבוצית.

אגמון התבלט בקיבוץ כמנהיג, דבר שלא מצא חן בעיני הנהגת "השומר הצעיר" בשל עמדותיו השמאליות וקרבתו למשה סנה, אשר פרש מהתנועה והצטרף למפלגה הקומוניסטית.

התנועה התנכלה לאגמון ולחבריו עד שבסופו של דבר עזבו אגמון וחבריו את הקיבוץ, שהתפרק בהמשך.

בין השנים 1958-1956 כיהן כמנהל מחלקת הנוער של המגבית היהודית המאוחדת, וכן שימש כתב ומזכיר מערכת השבועון "רימון".

ב-1958 נבחר לארגן את חגיגות העשור למדינת ישראל, שתחת הנהגתו היו חדשניות ופורצות דרך.

בחגיגות אלה הוקמו לראשונה בכל ישוב במות בידור של יום העצמאות, לצד מופעים של זיקוקין די-נור שהובאו לראשונה לארץ והפכו מאז למסורת אהובה, והתקיים חידון התנ"ך העולמי הראשון. באותה שנה התמנה אגמון בן ה-29 למנכ"ל התיאטרון "הקאמרי"

והוביל את מעבר התיאטרון לאולם חדש בתל אביב. בתקופתו הועלתה ההצגה "מרי סטיוארט" שעוררה התרגשות בגלל טקסט שרמז על פרשת לבון, שהתחוללה באותם ימים.

הצגות נוספות שעלו בתקופתו: "בית הבובות", "כנרת, כנרת", "מריוס","הלילה השנים עשר" ועוד.

ב-1960 ארגן וניהל את חגיגות ה-12 למדינה.

בשנת 1962 נסע אגמון לארצות הברית, שם למד וכיהן במשך שנתיים כיועץ לקרן התרבות אמריקה-ישראל בניו יורק.

עם שובו לארץ, ב-1964, הקים תיאטרון רפרטוארי עצמאי בשם "בימות", שהעשיר את התרבות הישראלית ביצירות אלמותיות ובלתי נשכחות כמו "המגילה" - הצגה ביידיש ממיטב החומרים של איציק מאנגר, "איש חסיד היה" - ערב של מעשיות וניגונים חסידיים בלבוש חדש וצעיר, "בוסתן ספרדי" - מחזה מוזיקלי שחגג את תרבות הלאדינו הירושלמית, ערב משירי ז'אק ברל, ערב שירי נעמי שמר,

"הכלה וצייד הפרפרים" של נסים אלוני, מופע הבכורה של חוה אלברשטיין, ולראשונה בישראל העלה מופע שכולו שירי ז'ורז' ברסנס

בביצועו של יוסי בנאי ונכסי צאן ברזל אחרים.

תיאטרון "בימות" גם העלה בישראל בפעם הראשונה את המחזה פורץ הדרך, "הנערים בחבורה", מאת מארט קראולי, שעסק בנושא ההומוסקסואליות.

עוד ניהל אגמון את האנסמבל הקאמרי ואת מקהלת "רינת" מיסודו של גארי ברתיני, והפיק אינספור מופעים במסגרות פרטיות וציבוריות.

בשנת 1968 נענה להצעתו של מפקד גלי צה"ל דאז יצחק לבני, לקבל על עצמו תוכנית ראיונות אישית. במסגרת התוכנית, התראיינו למעלה מ-1,300 מרואיינים מתחומים מגוונים בחברה הישראלית.

בשנת 1969 הפיק את הסרט "מצור", שייצג את ישראל בפסטיבל קאן וזכה בהצלחה גדולה בפסטיבלים ברחבי העולם.

בשנת 1978 הקים את תיאטרון "בית ליסין" וניהל אותו במשך שמונה שנים, וכן יזם את הקמת רשת מופ"ת ואירועים חינוכיים כמו יום תיאטרון ארוך לתלמידי תיכון.

בשנת 1988 ניהל אגמון את חגיגות ה-40 למדינת ישראל. ב-1989 הקים את "בימות 2000", חברת הפקות פרטית, במסגרתה העלה בין היתר את פסטיבל הצגות היחיד - "תיאטרונטו". בשנת 1990 יזם וניהל את פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו", שהפך למסורת שנתית ומתקיים מדי שנה בחוה"מ פסח ביפו העתיקה ובעכו העתיקה וממשיך בניהולה של רעייתו, גילה אלמגור אגמון.

בין השנים 1995-1991 שימש כמנכ"ל פסטיבל עכו. בשנת 1994 יצא לאור הספר "שאלות אישיות" בהוצאת משרד הביטחון ובו מבחר ראיונות מתוך התוכנית בגלי צה"ל.

בשנת 1995 הפיק ביחד עם איתן אבן וגילה אלמגור את הסרט "עץ הדומים תפוס", שייצג את ישראל בפסטיבל קאן.

בין השנים 2005-1995 מונה למנכ"ל ומנהל אומנותי של התיאטרון

הלאומי "הבימה", מנע את סגירתו והצעיד אותו להצלחות גדולות ובהן חידוש של "בוסתן ספרדי" מאת נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון, ששבר שיאים ועלה מאז (ועד היום) כשלושת אלפים פעם, המחזמר "מרי לו" ועוד הצלחות רבות, ובין השאר הקים את קבוצת הצעירים של "הבימה", כשהוא מעשיר את הצעירים במיטב המורים שהביא מן הארץ ומהעולם.

בשנת 2005 פרש מ"הבימה" ושב לעבוד כמפיק עצמאי בחברה שהקים - בימות 2000. בשנת 2007 זכה בפרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים.

בשנת 2010 מונה למנכ"ל התיאטרון הערבי-עברי ביפו.

בשנת 2020 יצאה לאור הביוגרפיה של יעקב אגמון - "רציניקן" מאת ירון פריד, בהוצאת רימונים.

בשנת 2021 יזמה מנכ"לית תיאטרון קרית מוצקין, דפנה צורי, את הסבת אולם התיאטרון על שמו של יעקב אגמון.

בשנת 2022 יזם פסטיבל עכו לתיאטרון אחר את הסבת אולם התיאטרון על שמו של יעקב אגמון והענקת פרס מפעל חיים, לזכרו - פרס אגמון למצוינות בתיאטרון.

החל משנת 2022 קרן יהושוע רבינוביץ' מעניקה מדי שנה פרס על שם יעקב אגמון להצגה המצטיינת בתיאטרון הלאומי "הבימה".

בשנת 2024 יצא הספר - "שאלות אישיות ראיונות נבחרים" - בהוצאת משרד הביטחון/מודן הוצאה לאור.

תקצר היריעה מלהכיל את כל תפקידיו ומפעלותיו במהלך השנים והדורות, ורק נציין בין היתר כי הפיק וניהל אירועים כמו חג הכלייזמרים בצפת וחג היין בראשון לציון, שימש כמנכ"ל פסטיבל עכו לתיאטרון אחר (וזכה בתואר יקיר עכו), זכה בתואר יקיר העיר קרית שמונה ושימש כמרצה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטה הפתוחה.

אגמון היה גם שדרן רדיו מצליח ובלתי נשכח, עם תוכנית אישית ב"קול השלום" של חברו אייבי נתן, הלהיט "בירה ומצב רוח" ברשת ב' (וגם בטלוויזיה), מנחה התוכנית "עלי כותרת" בערוץ הראשון ומעל הכל, "שאלות אישיות", מפעל חיים נוסף של ראיונות עומק עם דמויות מפתח בחברה הישראלית, כולל מנהיגים, מצביאים, יוצרים וחתני וכלות פרס נובל, ששודרה ברצף בגלי צה"ל מ-1968 ועד מותו ב-2020 וכמעט שברה שיא גינס עולמי.

התוכנית המיתולוגית, שבה נקבע מעמדו של אגמון כבכיר המראיינים בישראל, הניבה עד כה שני ספרים, בהוצאת משרד הביטחון, ובהם מבחר מהראיונות.

את הספר השני, שראה אור ב-2024, ערכה בתו, הגר אגמון, מנישואיו לשחקנית כלת פרס ישראל, גילה אלמגור-אגמון.

אגמון זכה לראיין את דוד בן גוריון ב"קול ישראל".

לאגמון בן נוסף, עידן, מנישואים קודמים.

יעקב אגמון נפטר ב-16 בדצמבר 2020 בגיל 91

ונטמן בבית העלמין בקיבוץ שפיים.

את קורותיו של יעקב אגמון ז"ל עדכנה בתו, הגר אגמון, ב-14 ביולי 2025.

אלבום תמונות